דברי חיים חלק ב תטו

בחולין א"כ גם במעשה גמור גבי רצון דלא מהני עכ"פ מעשה מוכיח על מחשבתו שמועלת בבעלה והוי עכ"פ אסור מדרבנן. ולזה ל"ק על הרמב"ם קו' המל"מ מהא דאר"א ישראל מותר לישא קטנה ול"ח שמא תזנה דפיתוי קטנה אונס דאין מעשה כזה מועיל לענין דבר שתלוי ברצון ופיתוי קטנה אונס ואי דעכ"פ אסורה מדרבנן משום מעשה מוכיח על מחשבה זה לא הוי רק מדרבנן ובדרבנן לא שייך גזירה לגזור אטו דרבנן ומש"ה מותר ישראל לישא קטנה וכן ל"ק על הרמב"ם ז"ל מהא דהוחלפו דהתם קאמר הש"ס דמהא לא תסייעי' די"ל דפיתוי קטנה אונס ואי דהא עכ"פ מעשה מוכיח על מחשבתו הא זה אבעי' לר"י וי"ל דבאמת [הך סוגי' סבר' דאפי' מדרבנן] אין להם מעשה מוכיח על מחשבתו ולכן שפיר קאמר הגמ' משום זה לא תסייעי' די"ל דפיתוי קטנה אונס הוא ומעשה מוכיח עמ"ח לא כלום אך כ"ז בנתקדשה ע"י אבי' אבל בבת ממאנת דבאמת אם ממאנת בבעלה אין איסור כלל דהא דמיאון בפני שנים [יבמות ק"ז ע"ב] י"ל דלא איברי סהדי רק לשקרי אבל אם ממאנת בו מותרת תיכף גם בלא עדות [א"כ מזה שמזנה מוכח שממאנת בו] אך היא אינה ממאנת בו ורוצה להיות תחתיו רק שמזנה תחת בעלה וא"כ שוב מעשה זו לא הוי רק רצון כיון שהמעשה גופא סותר [האישות] ואינו אסור רק מצד שרוצה להיות תחתיו ולמעול בו ורצון לחוד אין לקטנה דדלמא באמת שוב אינה רוצה להיות תחתיו וזה גופא הוא המיאון במה שמועלת בו ואם באמת רצונה להיות תחתיו מ"מ אינו רק רצון לחוד וקטנה אין לה רצון. עכ"פ מוכח בבירור דדבר שצריך רצון אין לקטן ולא לחרש לפי מה דקיי"ל דלא כרב ורשב"ג וכמבואר בירושלמי וא"כ לא מהני בחש"ו לא חריפתם ולא כתיבתם וגיטם וקידושיהם ומכירת קרקעות אינו כלום אך באם מדברים קצת והוי בגדר מדבר' באופן שכתב מהרי"ט ז"ל [בתשו' הנ"ל] בכה"ג לפע"ד כפקחים הם ואי משום שאינם שומעים הנה לפמ"ש הרמב"ם דעפ"י טבעי הרפואה א"א לדבר מבלתי שמוע ולכן אם הם מדברים מסתמא שומעים קצת עכ"פ דזה מהני להיות נחשב כשומע ומדבר כמבואר בדברי תשו' ר' אשר ז"ל מביאו הטור ז"ל בח"מ סי' רל"ה ויעויין בנ"מ ובלא"ה במדבר ואינו שומע לא קיי"ל כהרמב"ם ז"ל [בפכ"ט ממכירה] וגם הרמב"ן ז"ל [יבמות ק"ד] שחייש לזה גבי חליצה דוקא דצריך ענינים מרובים וקרוב לטעות כמבואר בריטב"א שם במקומו וגם כי מבואר ברמב"ן שם דזה רק לס"ד אבל באמת שומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע כפקחים

והנה לכאורה יש מקום לעקש ולומר דלעולם מעשה גמור בחרש שכתב גט ונותנו בעצמו מהני שהוי מעשה בגופו שכתב בעצמו כמ"ש וכתב לה וגם נתן בעצמו ורק היכי שכתב לעדים כתבו ותנו גט לאשתי בזה פליגי רבנן ורשב"ג ורב דס"ל כוותי' דלרשב"ג הוי כתיבתו ראי' דהוא פיקח כמו שפירש"י ז"ל וכתיבתו הוי מעשה כמו דיבור ומש"ה מהני אבל רבנן דס"ל דכתיבתו לאו ראי' וגם זה לא הוי מעשה במה שכותב לסופר לכתוב ומש"ה לא מהני לדידהו אבל בכותב בעצמו הגט ונותן כ"ע מודו דמהני כמו שמהני מחשבה ומעשה בקדשים והכשר ומה דתנן במתני' לא יוציא עולמית היא לכדר"י וכרב פפא שם בסוגי' [גיטין ע"א ב'] ולכן נוכל לומר דמעשה גמור מהני אך באמת זה ליתא כלל חדא דבירושלמי [תרומות הנ"ל] מבואר להדי' דס"ל לר"י חרש שקידש דר"י ס"ל דבינו לבין אחרים מהני ור"י ס"ל דלא כוותי' רק כרבנן דפליגי עלי' דר' ישמעאל בנו שריב"ב וא"ל דפליגי בקדושין משום שלא יוכל לזכות הכסף חדא דבכל קדושין פליגי אפילו בביאה ובפרט הא דהאריך הנוב"י במ"ת [סי' נ"ד] דא"א קידושי כסף בקטן כבר העליתי דבכמה גווני יוכל לזכות החרש והארכתי בזה וחדא הוא בנותן אחר ע"י דמקודשת מדין עבד כנעני [כמבואר בקידושין ז'] וע"כ ר"י דס"ל כרבנן דלא מהני בקדושין משום דאין מעשה רצון מהני בחרש וכנ"ל ותו מרשב"ג גופא ראי' [לנ"ד] דהא איהו ס"ל דכתב הוי מעשה ואפ"ה בחרש מעיקרו לא מהני ש"מ דמעשה לא מהני בכה"ג גבי חרש רק גבי פיקח שנתחרש כמ"ש רש"י ז"ל דאגלי דפיקח הוא

והנה עתה באתי להודיע שעיינתי בפלפולו ותמוה לי טובא איך לא ראה דברי הירושלמי הפלוגתא גבי קדושי חש"ו ע"י אחרים ודר"י ס"ל דלא מהני (דלא מהני) מעשיו כמו בתרומה ואני פירשתי לעיל מה שנ"ל באמת אך לפי כל הפירושים ס"ל לר"י בנו שריב"ב דבקדושין בכל קדושין מהני כמו בתרומה ולר"י לא מהני אפילו ביאה ל"מ ולא כאשר רצה מעכ"ת לפרש הטעם דקדושין אינן חשיבי' מעשה דהרי הירושלמי מדמי הקדושין לתרומה ולהכשר ולעשיות כלים יעו"ש וגם מעיקרא קאמר בירושלמי דאפילו בכותב חש"ו גט לעצמו כשר ולא ס"ל החילוקים של מעכ"ת דבאמת ע"י (שחי') [שכתב בכת"י] וא"צ עדים ואי דצריך אמירה הא אם בעצמו כותב בכת"י ונותן לה אין מעשה גדולה מזו למאן דס"ל דמעשה אית להו אפילו בלא אמירה כמבואר בירושלמי שם ואפי' רש"י ז"ל מודה בכתב כה"ג חשיב אמירה להנך דס"ל דמעשה מהני גם תמי' לי איך אשתמיט ממעכ"ת דברי הפנ"י [בגיטין ד"כ ע"א שהקשה איך חש"ו כשרין לכתוב גט] הא אומן קונה בשבח כלי [ואיך יוכל לזכהו להמגרש] וגם בג"פ מפלפל בזה אך לענ"ד משכחת לה בחש"ו שסמכו על שולחן אביהם דשכרם לאביהם לרוב שיטות הפוסקים ויעוין במחנה אפרים [ה"ז ומתנה סי' ג'] וגם הא לשיטה זו דמהני כתב או מעשה משכחת לה בהשכיר עצמו לפועל לבעה"ב ע"י כתב או ע"י חזקה בגופו כמו עבד היינו שעשה לו מלאכת פועל ושוב הוי ידו כמו יד של בעה"ב או משכחת שהי' פועל פיקח ונתחרש וידעי' בו שלא חזר כי עובד עבודתו כמאז דהוי ודאי ידו כיד בעה"ב וגם תמה אני אם שייך כלל (אינו) [אומן] קונה בשבח כלי כי אם (הזה) [האומן] לא יוכל להקנותו לבעל א"כ אדרבה הרי קלקל ומאי שבח אדרבה במה שעשאו וזוכה בו בעה"ב בזה הוא שבח וה"ל קנייתו ושבחו באים כאחת וכבר הלכו נמושות באלו הדברים. [ע"ל ח"א חאו"ח סי' כ"ו] גם במ"ש לענין קידושי כסף דהוי דעת אחרת מקנה כבר האריך בזה בנו"ב מה"ת [הנ"ל] וב"א ז"ל [סי' מ"ו] אך כל דבריהם במחכ"ת צ"ע דהלא יוכל להיות קדושי' שאחר פיקח מקדש עבורו כמו אני נותן לך מנה ותקדש לפ' דמקודשת מדין (ע"ק) [עבד כנעני] [כנ"ל] ונותן לה המעות ע"י החרש דהוי מעשה ולא בתורת שליחות רק מעשה קוף בעלמא והמעשה הוא רק שברמיזה יבין החרש שנותן לה חבירו הפיקח המעות עבורו לקדושין וכן אם שניהם חרשים משכחת כזה גם מ"ש מע"כ משום דאינם בני עדות יעוין בב"א [סי' מ"א ומ"ו] ונו"ב הרבה מזה אך לפע"ד משכחת בלא עדים גבי קדושין כגון שיושבים שלשה ועושים דין דנהי דאינם בתו"ע מ"מ נ"ל דיכולין ב"ד לעשות דין בקטן בדבר איסור גם מ"ש דחרש אינו ממועט מאיש ולא חרש הנה ממה דמביא בתרומו' איש ולא קטן ידבנו פרט לחרש אין ראי' דהכל היא אסמכתא כמבואר בתוס' [חולין שם] ומצינו דגם חרש ממועט מאיש יעוין גבי סמיכה ובקרית ספר להמבי"ט ממעט עדות בחרש משום דאיש כתיב יעו"ש. כלל הדבר שדבר ברור כאשר כתבתי דלדידן לפי מאי דקיי"ל כר"י בש"ס דידן ובירושלמי לא מהני שום מעשה בחש"ו וכאשר בררתי בראיות ברורות ורק באלו שמדברים רק אינם שומעים דבאמת לפי הנראה דהפוסקים לא פסקו כהרמב"ם ז"ל [הנ"ל] וגם הוא יודה בשארי ענינים דכפקחים הם רק בקרקע משום דלא בקיאי בעניני ב"א כיון שאינם שומעים ולא עדיפי מגדול פחות מבן עשרים [עיי"ש בחו"מ סי' רל"ה] וכ"כ הב"י ז"ל אך מ"מ לחוש יש להחמיר כדברי הרמב"ם ז"ל כמבואר בג"פ [סי' ק"כ סקכ"ט] ובגט מקושר. אך אלו כשם שכונסה כן מוציאה ולכן ודאי המה יכולים לקדש אם המה בגדר מדברים קצת וקדושי' דאורייתא וכן יכולים לגרש לכ"ע אך להרמב"ם י"ל דכל ענינם הוי רק מדרבנן ונ"מ לכמה ענינים. והנה להיות שו"ב בודאי אינו ראוי כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל שאינו בגדר פיקח לכל דבר ובקל יבא לטעות וכעין שכ' הריטב"א לענין חליצה [כנ"ל] ולענין אם חליצתם כשרה לפע"ד יותר טוב ליבם בכה"ג וק"ל וכבר הארכתי בכיוצא בזה בתשו' אחת גם מ"ש כ"ת דבקרקע לא שייך מעשה וכוונה הלא יש חזקה וגם דלי לי' צנא דפירי יעוין פ' חזקת הבתים [דף ל"ה ע"ב] יום ג' תרומה כ"ו שבט תרי"ט

סימן עג

להנגיד המפורסם החריף ובקי המושלם כש"ת כו' איצק טויבר נ"י מלייפניק

מכתבו הגיעני ומ"ש מעכ"ת בדבר שאלת החרשים המלומדים ע"י תחבולה להבין ענינם. הנה מ"ש בראשונה דרוב הפוסקים פסקו כר"א [יבמות קי"ג א'] לא ידעתי מי המה הרי"ף והרא"ש פ' חרש הביאו כולם להלכה דנשואי חרש רק מדרבנן והרמב"ם כתב ג"כ בהל' יבום [פ"ה הל' כ"ג] ולמה תקנו נשואין לחרש ויראה בפירוש שהוא מדבריהם וכן פסק בה"ת [פ"ד ה"ב] דתרומת חרש אינו כלום והטור והש"ע כתב בפי' שהוא מדבריהם הרי כל הפוסקים שאנו שותים בצמא דבריהם וכל בית ישראל ינהו אחריהם כולם עונים ואומרים דאין הלכה כר"א. גם אשתמיטתי' מיני' דברי הפמ"ג באו"ח [בפתיחה כוללת] ומשם יראה סתירה על הרבה מהערות שהעיר. והנה לאהבת תלמידי מו"ח ז"ל צויתי להעתיק מה שהשבתי בזה להרב כו' מ' ליבוש מלבוב מה שחנני ד' ומשם יראה איך שדבריו הם רק כמציץ בין החרכים ובעזה"י בארתי כיד ד' הטובה עלי: