דברי חיים חלק ב תיד

קידושיהן קידושין ר"י בנו של ריב"ב אומר בינם לבין עצמן אין קידושיהן קידושין בינו לבין אחרים קידושיהן קידושין תני' חרש שתרם אין תרומתו תרומה ארשב"ג בד"א כשהי' חרש מתחלתו אבל אם הי' פיקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימי' כת"י כו' עכ"ל המעיין יראה דכוונתו דק"ל דהאיך מחלק ר"י בין תרומה דכתיב בי' מחשבה הא בגט דלא כתיב מחשבה ופליג ר"י אר"ה וס"ל אפי' גדול עע"ג לא מהני וע"ז חזר ר' יוסי ומתרץ תמן זה כותב ובגט גופא כשר היכי שהוא כותב ומגרש וע"ז אר"ח ור"א [דר"י] חולק על השונה הזה דלא כן הוא רק דר"י בגיטין לא מהני אפילו הוא כותב והוא מגרש משום דפסק בגיטין כוותי' דרבנן ודלא כר"י בנו של ריב"ב אבל בתרומות דאמר הטעם משום ונחשב לכם הוא אליבא דר"י [ב"ב] דלדידי' באמת גם בגט כשר אבל ר"י לא פסק רק כרבנן וכהך ברייתא דאינו גט עד שישמעו קולו ואך קשה [למה] באמת לא מהני מעשה בגט ובכלי מהני מעשה וכן גבי הכשר אך באמת החילוק כמו שהביא הה"מ בפ"ה מהל' יבום דבדבר שצריך כוונה לא מהני מעשה הגם ששם אינו מחלק רק בין ביאת יבמה שקונה אפילו באונס מ"מ קל לחלק בין דבר שצריך הבנה ורצון גמור ובין שא"צ רק דיונח לי' כמו כלים שא"צ רק שיונח בעשיית הכלי לקבלה וכן הטל ניחא לי' וגם גבי קדשים דסתמן לשמן עומדות מעשיו מוכיחין עכ"פ שאינו מתעסק אבל בדבר שצריך רצון בודאי לדידן לא מהני מעשיו וזה דבר ברור דלדידן דקיי"ל דלא כרב ורשב"ג אין במעשיהם ממש כלל וא"ל דטעם דגט בכתב לא מהני הוא משום עדים [כמ"ש הרמב"ם פ"ו מגירושין הביאו הנוב"י תניינא אהע"ז סי' נ"ג עיי"ש דאין מעידים על הקטן וה"ה בחרש עכ"ה] דהרי באמת לרשב"ג מהני דבאמת כת"י הוי כעדים כמבואר בתוס' [גיטין ג' ע"ב בד"ה שלשה] וכן בהמגרש ולא הוי זה קבלת עדות סוף דבר כל הרוחות שבעולם לא יזיזו הפסק גמרא זו אשר קיימוהו כל הפוסקים דלא מהני בחרש שום מעשה ולא כתב ולא מה שנראה שהוא חריף ואינו גט כלל ומ"ש בירושלמי [בפ' חרש הלכה א'] חרש שקידש בביאה שאינו מוציא ברמיזה משום [הקדושין] דהוי מעשה לפע"ד הי' נראה דגם כוונתו רק מדרבנן ורק שצריך להיות היציאה כעין הוי' ואם הקדושין הי' ע"י מעשה לא מוציאין ברמיזה דאינו מעשה אך דע"ז קשה הא כמה משניות אחר זה דאיירי בביאה ביבמה ואפ"ה מוציא ברמיזה אם הי' חרשת כקו' המל"מ [פ"ב מה"ג הי"ז] ורק האחרונים תירצו דלא שייך בחרש לומר אדעתא דהכי בעל אח"כ והנה כ"ז מיירי לענין דאורייתא אבל אם נימא כאשר פירשתי דכוונת הירושלמי דאין רמיזה דגט מוציא מידי מעשה דביאה לא שייך לחלק וק"ל ולכן נ"ל באמת דהירושלמי ס"ל דמהני מעשה ורק וכי תנאי שקלת מעלמא הלא כמה תנאים בירושלמי ובתרומות דס"ל דמהני מעשה אפילו בגט וגם אמוראים ר"ז שם סבר דהוא כותב ומגרש מהני ולכן הירושלמי אזיל כאן בפ' חרש בשיטתם אבל לפי מה דקיי"ל כר"י בתלמודא דידן ובירושלמי ודלא כרב ורשב"ג בודאי לא מהני שום מעשה בקידושין וגירושין ורק בגדול עע"ג לכתיבה דהוא אינו רק כתיבה לשמה בזה מחולקי' הירושלמי ס"ל דגם מחשבה כזה לא מהני ור"י חולק על ר"ה בגדול עע"ג אבל יש מגדולי הראשונים דס"ל דר"י לא פליג על ר"ה כמבואר בג"פ וס"ל לחלק דכוונה כזו שמכוין במה שאומר לו הגדול מהני אבל לענין קידושין וגירושין דצריך כוונת הקנאה [ורצון] כ"ע ס"ל דלא מהני מעשיו מידי וכן נראה מהראב"ן שכ' וז"ל בסי' ר"ה וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שלא קלקלו שחיטתן כשירה נ"ל דאקטנים קאי וה"ק וכגון הקטנים ששחטו מדאמר ר"י לקמן דקטן יש לו מעשה מדאו' ולא אמר בחו"ש נמי וכן מצאתי בשערי שחיטה של ר"ש בן חפני א' מבני עמינו ששחט והלך לו ולא ידעי' אם בקי בשחיטה אם לאו ובדקנו את הסימנים שהי' שחיטה כהוגן וכשורה שחיטה כשירה שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם וגם כתב דחש"ו שיודעין ה"ש וראה מומחה שלא שהו ולא דרסו בו שחיטתן כשירה בדיעבד אבל לכתחילה לא ש"מ דחש"ו אין להם מעשה מדאו' הלכך אפי' ראו אחרים ששחטו אסור וה"נ תנינן במס' סוכה קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו' עד קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אר"ה והוא שגדול עע"ג עכ"ל ודבריו אינם מובנים כלל דמעיקרא מחלק בין חרש ושוטה לקטן דבקטן מהני מעשה ובחרש ל"מ מעשה ואח"כ כתב בשם ר"ש בן חפני ששוה ח"ש לקטן אך נ"ל דהנה ידוע שיטת גדולי הראשונים הסמ"ג ודעימי' והגמ"י ומהרש"ל ז"ל ס"ל דבחש"ו שא"י לאמן ידיהם אפי' באחרים רואין שחיטתן אסורה ומתני' דהכא דמכשיר באחרים רואין איירי במומחה [עי' ב"י יו"ד סי' א' ובש"ך שם סקכ"ה] ומבואר במהרש"ל משום דהוי רק מעשה קוף בעלמא והוא ע"ד דס"ל להרא"ש ז"ל [חולין דף ל"א] דנהי דלא בעינן לר"נ דקיי"ל כוותי' כוונה לשחיטה עכ"פ כוונה לעשות איזה דבר צריך יעי"ש ובחש"ו הוי כמו מעשה קוף וכוונתם אינו כלום אפי' לרבנן אסור אפילו אחרים רואין והנה הראב"ן ז"ל מתחלה סבר דמתני' חתמא איירי בחש"ו אפי' אינם מומחים ומ"מ בדיעבד כשר באחרים רואין וק"ל למה הא חש"ו מעשה קוף בעלמא וע"ז אמר דלא קאי ושחיטתן כשרה רק אקטן דקטן אית לי' מעשה כר"י ולאח"כ הביא דברי הר"ש ז"ל דס"ל דגם בקטן לא מהני רק ביודע לשחוט כמבואר בסוכה וא"כ שוב לדינא לא פסק כר"י דמהני מעשה אפילו בקטן א"י [לשחוט] דכוונה לשחיטה אפילו לרבנן צריך טפי מעשיית כלי דצריך עכ"פ עשי' דכתיב וזבחת וכמ"ש הרא"ש ז"ל ולכן הדר ואמר דמתני' מיירי בדידעי דוקא ה"ש דאל"ה הו"ל מעשה קוף ולא מהני מעשיהם מידי. עכ"פ יוצא מזה דהא דכשר שחיטתן בדיעבד הוא באם יודעין ה"ש ואפי' למ"ד (דבעי) [דלא בעי] כוונה פסול ואפי' רואין שעושין כדין מה לי שאחרים מלמדין אותן מה לי שרואין ששחטו באומנות והשחזת הסכין הרי דכוונו לשחיטה וא"ל דהתם שאני שאינו מעשה גמור מוכח כמ"ש מהרי"ט ז"ל בתשו' ח"ב אהע"ז סי' ט"ז] דודאי ז"א דודאי כוונת אומן לשחיטה מוכח הרבה שכוונתו לשחיטה ואפ"ה לא מהני (למ"ד) דבעי' כוונה א"ו דלמ"ד דבעי' כוונה [עכ"פ לעשיי'] לא מהני מעשה ושאני בכלים והכשר וקדשים דא"צ רק ניחא דעת או שלא יהי' כמתעסק ועוד ראי' מהא דקיי"ל דפיתוי קטנה אונס משום שאין לה רצון וקשה (וכי) [הלא] אין מעשה גדול מזה וקיי"ל גבי אשה דאסורה לבעלה אפילו באומרת מותר ואפי' מתכוונת למצוה בדרך דשרי עפ"י הדין אפ"ה אסורה לבעלה כמבואר במהרי"ק [מובא ברמ"א סי' קע"מ ס"ג] דכתיב למעול מעל באישה ועכ"פ בביאות אחר מעלה באישה בזה שנבעלת לאחר וא"כ גם קטנה נמי מעלה באישה ואי דאין לה דעת הא במעשה יש לה דעת א"ו פשיטא דדבר התלוי ברצון לא מהני מעשה ואפי' הרמב"ם ז"ל דפסק פיתוי קטנה נאסרה על בעלה מ"מ כתב בהדי' דבת מיאון אין לה רצון וקשה הא עשתה מעשה א"ו דלמידי דצריך רצון לא מהני מעשה ובזה יתיישבו היטב דברי הרמב"ם ז"ל שם שכתב בהל' סוטה פ"ב הל' ד' וז"ל קטנה שהשיאה אבי' אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כמו שבארתי אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפי' הי' כהן לא נאסרה עליו עכ"ל. והנה הקשו עליו כולם מהא דאמרי' ביבמות (ל"ג ע"ב) החליפו מידי ברשיעי עסיקי' תני הוחלפו ה"נ מסתברא דקתני סיפא אם הי' קטנות שאין ראויות לילד מחזירין אותו מיד ואי במזיד מי שריא הא ל"ק פיתוי קטנה אונס נינהו ואונס בישראל מישרא שרי עכ"ל גם המל"מ ז"ל הקשה מהא דיבמות דר"א דאמר כהן לא ישא קטנה וז"ל המל"מ בפי"א מהל' אישות הל' ח' ומלבד דוחק זה לא ידעתי מה יענה הרב בההוא דאמרי' בפ' הבא על יבמתו (ס"ח) [ס"א ב'] תני' ר"א אומר כהן לא ישא קטנה וא"ר דטעמא דר"א הוא דחיישינן שמא תתפתה עליו והקשו א"ה ישראל נמי ותירצו פיתוי קטנה אונס היא ואונס בישראל מישרא שרי ע"כ הרי דלר"א ס"ל דפיתוי קטנה אונס הוא ולא מצינו בזה שנחלקו עליו ואע"ג דע"כ רבנן פליגי עלי' דר"א וכדקאמר התם הא ר"א היא ולא רבנן היינו דפליגי עלי' בעיקר הדין דר"א חייש לשמא תתפתה ורבנן לא חיישי להכי אבל במאי דס"ל לר"א דפתוי קטנה אונס הוא לא מצינו שנחלקו עליו עכ"ל. ומלבד כ"ז קשה דלמה בבת מיאון כתב שאינה בת רצון וסותר דברי עצמו הלא כתב באותה השורה שקטנה נאסרה לבעלה אלמא שפיתוי קטנה ס"ל דאינו אונס וכמו שהבינו המ"מ והכ"מ ז"ל מדבריו וא"כ הא דבת מיאון מותרת לבעלה משום דקידושי' רק מדרבנן אבל לא מטעם שאינה בת רצון וא"כ הל"ל דבבת מיאון מותרת לבעלה דהוא רק דרבנן אך באמת אין הטעם כלל משום שהוא מדרבנן דגם דקידושי מיאון הוא דרבנן מ"מ כל דינו כעין דאורייתא כ"ז שלא מיאנה ואם נתן לה גט [ונשאת לאחר] אסורה לחזור לו כמבואר בש"ס [יבמות ק"ט] וא"כ גם אם זינתה אסורה לו כ"ז שלא מיאנה כעין דאורייתא ואין היתר רק משום שאין לה רצון וא"כ סותר דבריו תכ"ד שכתב דפיתוי קטנה אינו אונס אך לפמ"ש א"ש דנהי דקטנה אין לה מחשבה וגם מעשה אין לה בדבר שצריך רצון די"ל שלא נתכוונה למעול רק סתם למעשה קטנות עכ"פ הא הוי מעשה מוכיח על מחשבת' שכוונתה למעול בבעל וכמו שקיי"ל בעלמא דאם לא הוי מעשה גמור לא הוי הכשר ולא כלי אבל באם מעשה מוכיח על מחשבתם מהני מדרבנן לר"י כמבואר