דברי חיים חלק ב תיג

שאל הר"י ב"מ את ר"ת אמאי קאמר ר"ש ידונו בסקילה ששריפה חמורה ניזל בתר רובא להחמיר בד"נ כדאי' פ"ק דחולין ותירץ דלא אזלינן ב"ר לחייב אותו שהוא זכאי מכל וכל שלא הרג כלל ול"ד לאותן שהרגו ודאי אלא דלא ידעינן אי טריפה הוי אי שלם הוי ועי"ל דה"ל קבוע וכל קבוע כמעמ"ד ופטור מדאורייתא דספק נפשות להקל וכ"ת ניכבשינהו ונימא כל דפריש א"א רשאי למושכה להחמיר עליו ועוד גזירה שמא יקח מן הקבוע והא דפריך בגמ' תיפוק לי' דרובא נסקלין נינהו ה"פ לכל הפחות לא גרע משום דרובא נסקלין עכ"ל ובלא"ה הכריח שפיר בהפלאה בקו"א שהפשט בדברי תוס' גיטין הוא מטעם צירוף שמא לא קידש אבל בלא"ה ודאי בנתערב א"א אחת אסורים כל המעורבים וא"כ בלא עד השני אסורה משום תערובות וא"ל דהאשה נאמנת לומר שהיא אינה בספק דהוי רק מבררת [שהיא] מהרוב כמ"ש הפ"י ז"ל [קידושין ס"ג ב'] וא"כ הוי העד האוסר ע"א בהכחשה דאינו נאמן דז"א דאשה אינה נאמנת בזה כמבואר גבי בא אחד ואמר אני קדשתיך [דף ס"ג הנ"ל דלכ"ע אינו נאמן לכנוס אף דרק מברר המיעוט מן הרוב אפ"ה לגבי עצמו אינו נאמן וה"נ כן האשה לגבי עצמה א"נ אפי' לברר] אך הפ"י [בק"א] מפרש דברי הרמב"ם ז"ל [פט"ז מסנהדרין] דע"א נאמן היינו שהיתה ספק זונה בלא"ה ואפ"ה נתבאר שם [ברמב"ם] דאם הכחישו אין ע"א נאמן בהכחשה אך באמת אינו מבואר שם רק למלקות אבל לאיסור אינה נאמנת כלל האשה על עצמה ביש בלא"ה ספק. ותו אסורה מטעם קול דאי' באה"ע סי' מ"ו ס"ב וז"ל וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה ושמענו מפ' ששמע מפ' שנתקדשה פ' בפני פו"פ והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו ה"ז קול שמחזיק אותה מקודשת עכ"ל וא"כ מכ"ש בשמע קידושין וע"א אמר לו זאת פ' נתקדשה וכן יצא הקול דאסורה וז"ב והי' שלום ממני ידידו ש"ב דוש"ת בלונ"ח ה' ג' ניסן תרכ"ח

סימן עב

להרב החריף כו' מ' ליבוש נ"י אב"ד טאפעלא במדינת אונגארין

שאלה ע"ד אלה הם הנולדים מבטן אמם חרשים אינם שומעים ואינם מדברים אך כאשר ברבות הימים הם הולכים לשקוד וללמוד בבית הספר הנקרא טויב שטום שוללע שמה לומדים בלשון וכתב עברי ואשכנזי וכשיוצאים משם יודעים המה להתפלל ומבינים היטב בלשון אשכנזי וגם מלומדים המה לדעת דת וחק רעליגיאהן ומבינים דבר המדברים אליהם כמעט בהברה ובחיתוך הלשון וגם המה מדברים בלשון עלגים קשה עד למאד לפעמים אבל ביכלתם לדבר כזה אשר השומע יודע ומבין מה שמדברים ומה שהמה מבקשים וכעת היום השאלה להלכה ולמעשה לדעת מה דינם לאלה הנ"ל בענין קידושין גירושין חליצה שחיטה עדות משא ומתן וכדומה אם גם אחרי הלימוד עוד המה בכלל חרשים שאמרו חז"ל קים להו דלאו בני דיעה ננהו או מאחר כי אף שחרשים המה ואינם שומעים הרי מדברי' המה בלשון עלגים ואם קשה הרי אנחנו יודעים ומבינים ע"י דיבורם מה שאומרים ומה שמבקשים ודורשים וגם אנו רואין שמבינים המה ויודעים דרכי והויות העולם כמעט נמצא בהן דעת ותבונה לכן הדבר צריך תלמוד וגם להלכה ולמעשה. כי זה היום איש כזה אשר בא מבית הספר הנ"ל ואנו רואים בו את כל האמור הוא עומד ומבקש לקדש אשה אחת פקחת והשאלה באה לדעת מה דינו

תשובה מקור דבר זה הוא בגיטין (ע"א א') ז"ל הגמ' א"ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו כו' עד תנאי היא דתניא ארשב"ג בד"א בחרש מעיקרו אבל פיקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין כו' ושם [ע"ב] א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על רשב"ג אמר אביי אף אנן נמי תנינא נישטת לא יוציא נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית מאי עולמית לאו אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב א"ר פפא אי לאו דאשמעי' ר"י ה"א רשב"ג לפרושי טעמא דת"ק הוא דאתא ומאי עולמית אע"ג דחזינא לי' דחריף א"נ לכדר' יצחק דאר"י דבר תורה שוטה מתגרשת מ"ד אפקחת בע"כ ומ"ט אמרו אינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר עכל"ה וא"כ לפי מסקנת הגמ' [לרבנן דפליגי אר"ש ב"ג] לא מהני אפי' בחריפי ויודעים טובא וגם כתבו בכתב"י לא מהני ואינו גט כלל כמבואר לקמן בגמ' [דף ע"ב ע"א] אינו גט עד שישמעו קולו וכן מבואר בירושלמי תרומות שאין גט כלל לר"י דקיי"ל כוותי' ואפילו בפיקח ונתחרש והנה ראיתי בפמ"ג בפתיחה [כוללת ח"ב אות ד'] לאו"ח כתב הטעם משום לא פלוג ובאמת מלשון רש"י שכתב שם וז"ל חרש (או) [שהי'] פיקח כשכנסה וקדושיו קדושין גמורים ותנן ביבמות נתחרש היא או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשי' לאפקועי קידושי חכמה וקאמר רב דאם יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתה פ' ופ' ומסר להם פיקח גמור הוא וכותבין ונותנין עכ"ל הרי דאעפ"י שרואין ענינים בהשכל אמרי' שאינם ב"ד גמור ורק בכותב יצא מכלל אינו ב"ד לרב ורשב"ג וא"כ לדידן דלא קיי"ל כרב ורשב"ג וכתב אינו מוציא מידי אינו ב"ד לכן אפילו אם חזינן דהוא פיקח חריף וגם כותב לא מהני דכיון דכתב לדידן אין כלל תועלת בו (א"כ) להוציא (הרי) [מידי] אינו ב"ד גם הכתיבה א"מ ומחשב לדידן כמו שארי הענינים החריפות שרואין בו וגם זה מהחריפות שבו אבל מ"מ אינו יוצא מכלל אינו ב"ד וגם מוכח מזה דאינו גט כלל אפילו בפיקח ונתחרש ויודע לכתוב דלא כמו שנסתפק הפמ"ג ז"ל [שם] לומר דפיקח ונתחרש הוי רק ספק דהא הגמ' קאמר לא יוציא עולמית לכדר"י היינו דהאשה אינה מתגרשת מדרבנן אבל האיש שנתחרש אינו מוציא מה"ת [וזה אפי' לרבנן דפליגי ארשב"ג ע"ש בתו' ד"ה א"נ] וא"א דפקח הזה שנשתתק הוא רק ספק א"כ גם האיש אינו רק מספק אינו מגרש וספיקא לקולא מה"ת [לשיטת הרמב"ם] וחזקת א"א לא שייך כאן דאדרבה אוקמי אחזקת כשהיה פיקח וא"ל דאתרע החזקה במה שנשתתק הא איכא נמי סיוע מה שחזינן שהוא פקח ממש ובלא"ה הלשון אינו גט משמע שאינו גט כלל ולא ספק עכ"פ זאת הוא פסק ברור בדברי הש"ס ז"ל והירושלמי דתרומות לר"י דלא מהני אפילו בנשתתק וחריף גדול אינו מועיל מעשה הכתיבה אך לכאורה קשה ע"ז דהא בירושלמי דתרומות מביאו תוס' חולין [י"ב סד"ה ותבעי] מחשבין כתב למעשה והרי קיי"ל דקטן יש לו מעשה ומטעם זה נ"ל דכתב רש"י שם בחולין (דף י"ב ב') דצריך דוקא אמירה ומעשה וקו' התוס' שהקשה שם על רש"י בעצמם כתבו שיש לתרץ ורק זה הוא אשר נשאר קשה הא מגמ' נראה בהדיא דאמר שם בש"ס (חולין י"ב ע"ב) וז"ל א"ר חב"א בעי ר"י קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה א"ל ר"א ותבעי לי' מעשה מ"ש מעשה דלא קמבע"ל דתנן יש להם מעשה מחשבה נמי לא תבעי לי' דתנן אין להם מחשבה דתנן האלון והרימון והאגוז שחקקו תינוקות למוד בהם עפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאין מפני שיש להם מעשה ואין להם מחשבה א"ל מחשבה גרידא לא קמבעי לי כי קמבעי לי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כגון דהוי קיימא עולה בדרו' ואתיוה בצפון ושחטה מאי מדאתיוהא בצפון ושחט איכוין לה א"ד מקום הוא דלא אתרמי לי' כו' עד הכי קמבעי' לי' דאורייתא או דרבנן ופשט יש להם מעשה ואפי' מדאורייתא אין להן מחשבה ואפילו מדרבנן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאו' אין לו מדרבנן יש לו עכל"ה אלמא אם לא הי' מקום לתלות הי' די במעשיהם לחוד בלא אמירה ואך לזה נ"ל דסתם קדשים לשמה קיימו ורק קטן הוי כמתעסק די מעשה מוכיח לחוד אבל במה דלא שייך סתמן לזה כמו בגט שסתם אשה לאו לגירושין עומדת לא סגי בלא אמירה אך לדברי התוס' שם דסגי בלא אמירה וגם לדעת גדולי הראשונים דס"ל בגדול עע"ג כשר מה"ת אפילו בתורף יעוין בג"פ [סי' קכ"ג סק"א וט'] קשה למה לא מהני בגט אם כותב בכת"י אך באמת המעיין בירושלמי ריש תרומות וז"ל [חמשה לא יתרומו וכו'] חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ושם בגמ' ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלו חש"ו אע"ג שחישב שירד הטל עליהן אינם בכי יותן מפני שיש בהן מעשה ואין בהן מחשבה ואיזו מעשה שלהן ר"ח אמר בתפוש בהן בטל ותני' תמן הורידה חש"ו אעפ"י שחשב שיודחו רגליו אינם בכי יתן שיש להן מעשה ואין להם מחשבה ואיזו מעשה שלהן אר"ח במשפשף בהן במים ואומר אף הכא ויוכיחו מעשה שלהם על מחשבתן ר"ש כו' בשם רבנן ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ואת שא"כ בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו וכאן הואיל וכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח עמ"ח א"ר יוסי קושייתא קומי שמואל הרי גיטין הרי אין כתוב בהן מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח עמ"ח דתנינן הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מחש"י אר"ה והוא שיהי' פיקח עע"ג ר"י בעי והיינו וכתב לה לשמה חזר ר' יוסי אמר תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם ר"י ב"א אמר הא אלו כתב הוא וגירש הוא גט הוא ברם הכא הוא חושב והוא תורם ר"י ב"א [ר' חייא] בשם ר"י חלוקין על השונה הזה מה הוא כדין אתאי דר"י דתרו' כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה דקידושין ודר"י בגיטין כרבנן דקדושין דתני' חש"ו שקדשו אין