דברי חיים חלק ב תי

ע"ד) [כעת נדפס תשובה זו בחלק הראשון בחלק אהע"ז סי' פ"ז] וא"כ בנ"ד כ"ע מודים דאין עדות שלא ראה וליכא הוכחה כלל על נתינה לידה לכ"ע לא הוי עד כלל וא"כ לא הוי רק ע"א ובקדושי ע"א לרוב הפוסקים אין חוששין ורק הסמ"ג מחמיר ומביאו בש"ע סי' מ"ב להחמיר שלא במקום עיגון אך כ"ז בששניהם מודים אך בהכחשת בע"ד רוב הפוסקים הסכימו דגם הסמ"ג ז"ל אינו מחמיר וכמבואר בכנה"ג על אה"ע ובספרו דינא דחיי והנה ראיתי שהבאתם מהח"ס [אהע"ז ח"א סי' ק"ה] שכתב להתיר דכתב דהטעם של הסמ"ג הוא משום דהימני' והיינו דסמכו עליו לקדושין אבל היכי שהוא סבר שיש שני עדים ואמר [שהוא] מייחד עדות א"כ לא הימני' לע"א [וא"כ בנד"ד] אם ע"א לא ראה לא שייך הימני' ולכ"ע אין להחמיר וזה פלא בעיני דמאי מהני מה שהם הימנוהו הא חב לאחריני כמבואר [בקידושין ס"ה ע"ב] (בשם יהודאה) והימנוהו שלהם לא מהני כמבואר שם ואם נימא דהאי מ"ד דחיישינן לע"א לא ס"ל דבר דבר מממון א"כ בלא"ה ע"א נאמן כמו באיסורין וכמו דס"ל לאביי [במס' קידושין ס"ו א'] ועיין פ"י שכ' בשם (הריטב"א) [התוס' רי"ד] דהאי מ"ד כאביי [ס"ל] וגם קשה למ"ל ליתן טעם כי האי דלא מתיישב על הלב הלא טעם פשוט מבואר ברש"י [שם ס"ה ע"א ד"ה ואי ליכא עדים] דע"א נאמן לשבועה גם בממון וכ"ז שלא מכחשי לי' אפילו בממון כתרי וה"נ ס"ל להך מ"ד דמש"ה במודים לע"א נאמן כמו בממון בשלמא במכחשי לי' דאין אחד נאמן בהכחשה ורק זוקק לשבועה והכא לא שייך שבועה ומש"ה לא מהימן דילפי דבר דבר מממון אבל היכי דגם בממון נאמן בדיבורו הע"א בלא העדאת דבע"ד וכמו שאיל"מ ה"נ בקדושין כ"ז שלא מכחשי נאמן כמו בממון ולמה לי' טעם אחר דהוא קשה להבין וגם מי סני לן מה דכתב הרשב"א ז"ל דבשתיקה נאמן העד ודבר (מכירי) [דבר מיירי] רק בהכחשה או שהוא רק מדרבנן ולכן נעלם דרכם ז"ל ממני שבאו ליתן טעם חדש בהפלאה ומכח זה לפסוק דין ולכן דבריהם ז"ל צ"ע ואני בעניי אמרתי טעם פשוט לאביי ולהך מ"ד דחיישינן לע"א והוא משום דבאיסורים קיי"ל דע"א נאמן בשותק וכתיב דבר דבקדושין צריך ב' עדים ס"ל לאביי ולהך מ"ד דלענין איסור נאמן אחד לאוסרה לעלמא ולעונש בעי שנים עדים [דילפי' דבר] דבר מממון וכמו שקיי"ל [קידושין ס"ג] דאב נאמן לאסור בתו ולא לסוקלה ולזה מדייק רבא בלישנא דאמר הוי דבר שבערוה ואינו פחות משנים מי לא ידע דא"א הוא דבר שבערוה הל"ל אין דבר שבערוה פחות מב' אך גם אביי ס"ל דלא מהימן רק לאיסור בעלמא ולא לענוש כעל א"א ורבא פליג ואמר דזה הוי דבר שבערוה אפילו איסור בעלמא מקרי דבר שבערוה ואפילו להסוברים דלאו לא מקרי דבשב"ע יעוין בנ"ב {מה"ק אהע"ז סי' י"א ונ"ה] מ"מ איסור זה דהוי איסור א"א הוי דבש"ע ממש אך אביי ס"ל דזה לא הוי דבשב"ע וזה י"ל שלזה כוון הרשב"א ודו"ק. אך עכ"פ למאן דמחמיר בקדושי ע"א אפילו בנ"ד שייחד עדות לשנים ואחד לא ראה נמי מחמיר וזה שחזר בו העד אינו יכול לחזור כיון שהגיד ואם משום דהוי דין מרומה וצריך דו"ח ויכול לחזור [כ"ז שלא נחקר בב"ד] ז"א דהא מבואר בח"מ [סי' ט"ו ס"ג] דא"צ דו"ח ממש כמו בד"נ רק לחקור היטב ומסתמא אתם חקרתם במה דאפשר וא"כ שוב לא מצי לחזור וגם לפמש"כ דהוי רק דנאמן מטעם ע"א נאמן באיסורין די חקירה היטב אך לא באיזה יום וכו' כמבואר בתשו' הר"ן ז"ל [סי' ל"ד] הגם דמשגירת לישנא דתשו' בהר"ן ז"ל משמע דבד"מ צריך דו"ח כבד"נ אך ע"כ כוונתו ל"ד כד"נ ועיין בתשו' הריב"ש ז"ל רס"ז שכתב בפירוש והב"ד לא חקרו כלל יעי"ש והאיך ניקל מטעם זה דיכול לחזור מעדותו ולכן הי' מקום להחמיר אך כיון דגוף הדבר להחמיר בהכחישתו להעד הוא דעת יחידי כמעט וגם נראה הדבר שהוא שקר ומבואר בכה"ג היכי שנראה לעינים הערמה אפילו בשני עדים מקילין ובפרט בע"א כמבואר שם לכן ראוי להקל

סימן סז

להרב כו' האבד"ק פומארן

שאלה בתולה א' הי' אצל אבי חורגה שהי' מגדלה ונתן לה כל צרכי' והיא נו"נ בתוך הבית שענק והולכת לתבוע חובות מאנשים כדרך העולם במדינתנו ויקר מקרה שבאה לתבוע בעה"ב א' והי' שם נער אחד משרת וגם הוא הי' חייב מעות לאיש הנ"ל ותבעה הבתולה גם ממנו ונתן לה איזה מטבעות כסף ואמר שאין לו יותר והבתולה הפצירה בו שיתן לה מחמת שאבי' צריך לזוזי ואמר שאין לו ואח"כ דברי המשרת והבתולה יחד ואין שומע דבר. והע"א שהי' שם אמר כי נראה לו שהי' חשבון כמה מגיע מן המשרת ובתוך כך החזיר המשרת פניו ואח"כ ראו שני עדים שנתן לה איזה מטבע ולא ידעו אם אמר דבר ואח"כ החזיר פניו לעדים ואמר אמרו לי מז"ט ואמר להם לא שמעתם שקדשתי הבתולה במטבעות שנתתי לה ואמרו העדים לא שמענו ואמר הרי את מקודשת כו' והבתולה לא השיבה דבר ואח"כ דברו בני אדם אנשים ונשים מעסק זה והבתולה השיבה אפי' יקלל אבי' רק יתן לה מעות שצריך לאבי' ושאלו הב"ד אח"כ להבתולה והשיבה שלהד"מ שלא נתן לשם קידושין ולא שמעה ולא ידעה כלל מקדושין והיתה טרודה בעסקי' וסברת שמדברים מעניני קדושין מבתולה אחרת שנשמע עלי' שנתקדשה והי' המעשה שגור בפי כל וטעתה וסברה שהאנשים מזה מדברים ומה שאמרה יאמר מה שירצה רק יתן מעות סברה שמדבר ניבול פה כדרכו אך עניני קדושין לא הבינה כלל ובפרט בשעת נתינת המעות לידה לא הי' שום רמז לקדושין ע"כ

תשובה הנה אם הבתולה הודית לדבריו שהי' קדושין היתה מקודשת מספק עכ"פ כיון שראו עדים הנתינה ושאמר לאחר מ"מ הרי את מקודשת כו' הגם שבשעת הנתינה לא שמעו דבר מ"מ מקודשת מספק כמבואר בש"ע סי' כ"ח סעיף ה' וז"ל א"ל התקדשי לי בחפץ זה וא"ל והרי אינו שו"פ וא"ל התקדשי לי בד' זוזי שבתוכו הרי זו ספק מקודשת עכ"ל. ואין לומר דשאני הכא שלא אמר כלל בשעת נתינה והיא היתה תובעת לו החוב מסתמא הוא נותן לה על חובו ושתיקה לאחר מ"מ לא מהני בחוב כמבואר בש"ע [סי' הנ"ל סעיף ג'] אך שלענ"ד אם הודית לדבריו שכוונה לקידושין שכן אמר לה ולא הזכיר עוד מהחוב וכמו שאמר שלא ישלם עתה רק אמר לה קודם הנתינה הא"מ כו' בודאי מקודשת כמבואר בש"ע [הנ"ל] דאם לא אמר כנסי כו' אפילו הגיע זמ"פ מקודשת בשתיקה אך לכאורה י"ל כיון דהיתה תובעת בפני עדים שישלם חובו נהי שאמר מקודם שאין לו לשלם עתה מ"מ כיון שנתן לה עתה בדיבור לחש ביניהם אין העדים יודעים דבריהם שבלחישה מסתמא שנתן לה על החוב כמ"ש בגב"ע שע"א אמר שנראה לו שדיברו מהחוב שחייב לה ואם נתן על החוב בשתיקה דלאחר מ"מ לאו כלום הוא כיון שנטלתו בחובה ונהי דשניהם מודים דדבריהם בלחישה הי' על שם קדושין מ"מ הוי קידושין בלא עדים מ"מ נ"ל כיון דעדים ראו הנתינה ברורה ורק ספק בעלמא די בעדותם והוי קידושין בפני עדים כיון דעל הנתינה ליכא ספק וכן מחלק הב"ש וכל האחרונים דלא יקשה פסק הש"ע שכ' בהג"ה בסי' מ"ב ס"ד וז"ל מי שקידש דרך חור שבכותל כגון שאחת פשטה ידה דרך חור ובא אחד ונתן לה קידושין והחור צר וא"א לראותה בשעת קידושין והיא אומרת שלא שמעה שקידשה נאמנת במיגו שיכולה לומר שלא הי' ידה רק יד אחרת כו' ולכאורה סותר דבריו שכ' וז"ל ואם לא ראו הקידושין לא הוי קידושין ועיין בב"ש [סקי"ג] וע"כ צריך לחלק דכאן גבי שלחה ידה מהחור עכ"פ ראו הנתינה אבל כשלא ראו הנתינה הוי קידושין בלא עדים וכ"כ הב"ש והב"מ והישועות יעקב חילוק של הב"ש וא"כ בנ"ד כיון שראו הנתינה ורק הספק אם הי' המעות של המקדש או שמא שילם המעות להמלוה בעד חובו זה הוי קידושין בעדים כיון שהנתינה ברור עכ"פ. אבל זה אינו דהא י"ל דלא נתרצה כלל כיון דהוי אחר מ"מ רק דחיישינן לספיקא דר"ה [בדר"י קידושין י"ג א'] מדלא שדינהו כו' והכא די"ל דלהכי לא שדתינהו משום שכבר נפרע חובו א"כ לא הוי כלל ראו הנתינה והנתינה י"ל שהי' בעד החוב והיא לא נתרצה מעולם גם כי חילוק זה שחלקו האחרונים בין היכי שראו הנתינה ברורה ובין יש ספק בנתינה מכח מה שכתב הרשב"א דבקידש דרך חור מקודשת ולכאורה אין מזה ראי' כלל די"ל דגם בנתינה ברורה אם עדים לא ידעו בבירור הקידושין הוי כקידש בלא עדים ולא קשה מקידשה דרך חור דהתם העדים יודעים שזה קידש אשה בבירור ורק שלא ידעו מי הוא והוי קידושין הללו כמו שנתקדשה ולא ידעה למי ובא אחד ואמר אני קדשתיך שנאמן [ליתן גט כמ"ש סי' ל"ז סכ"ד] כמו כן הכא לא הוי קידושין בלא עדים שהרי קידש בפירוש בפני עדים איזה אשה נאמנת אשה זו לומר אותי קדשת אבל אם הספק אם הי' כלל קידושין הוי קידושין בלא עדים וכ"כ מהרי"ט ז"ל בחי' קידושין [דף מ"ג] אך אפילו שאין ראי' מהתם מ"מ נ"ל ברור שמקודשת אם הודית לדבריו ולא הוי קידושין בלא עדים דהנה נחזי אנן הסברא למה צריכין דוקא שידעו המקדש והמתקדשת מהעדים כיון דילפינן דבר דבר מממון ובממון סגי אפי' הכמין עדים ולמה בקידושין לא די בהכמנה רק צריכין המקדש והמתקדשת לידע שיש עדים והנה שיטת הרמ"פ נראה משום שאם אינם רואין את העדים יכולה לומר מצחק אני כמבואר בח"מ [סק"ח] וב"ש ז"ל [סקי"א