דברי חיים חלק ב שפא

שנתקלקל הבשר ונרקב וא"כ להרמב"ם ז"ל כשר ונהי דהרא"ש והבאים עמו פוסלים עי"ח מ"מ נצרף דעת הרא"ם ז"ל דניקב כשר לבוא בקהל א"כ עכ"פ מותר באשתו ועל מה שחתכו הרופאים הנה אם נשתייר רובו שלא חתך רק מיעוטא כשר לרש"י ז"ל ולהרמב"ם ז"ל כשר משום שע"י חולי הוי בי"ש שכשר ואך יש לספק בזה בנ"ד דלמא לא הי' צריך לחתוך כלל רק הרופאים חתכו לאלומי החיות של האבר אבל יוכל להיות שגם בלא חתיכתם הי' קיים האבר או שנתרפא ובפרט שידוע כשהרופאים חותכים בשר נרקב חותכים גם מעט מבשר בריא כידוע וא"כ הוי נחתך שאסור לכ"ע ואך אם הי' ספק דלמא לא חתכו רובא נצרף לספק זה דלמא [לא] הי' מתקיים בלא חתיכת הרופא והוי ס"ס ולכן בספק אם חתכו רובא יש להתיר שלא להוציא כנלענ"ד אמת להלכה אך בעצה אני אומר שיחקרו ע"י (ידי) זקנים וזקנות אולי ימצאו רפואה להנקבים ויעלה בשר דלנקב יש רפואה כמבואר ברא"ם ז"ל ואז ממילא יהא נשתייר רובא ויהא כשר ואין לומר נואש כי לפעמים ימצא לזה רפואה או אולי מומחה גדול ברופאים ימצא תעלה ותחבולה להעלות בשר על הנקבים כן הוא לענ"ד אמת אך למעשה א"א בלתי אם יסכימו עמי שני גדולי הדור ובפרט לפמ"ש דאם [לא] נצרף הנקבים לא יהי' נכרת רובא ולרש"י אם לא נכרת רובא (ולרש"י אם לא נכרת רובא) כשר דהכל תלוי בהכרת אם נכרת רובא אסור וא"כ מה לי שנעשה בי"ש עוד נקבים הנך לא מצטרפי מידי ולא דמי לנפגם חצי קנה ושחט משהו דמצטרף [כמ"ש ביו"ד סס"י כ"א] דהתם בחיות תלי' מלתא וחיותא תלי' בהרוב שבעוף משא"כ הכא דברוב כריתה תלי'

אחרי כתבי זאת אמרתי שמאוד קשה לסמוך על היתר זה דהא הרא"ש ז"ל [ביבמות שם] אוסר בפירוש וכן הטור וגדולי אחרונים דבידי חולה לא הוי כבי"ש א"כ ניקב לחוד אוסר וגם הרמב"ם ז"ל נהי דס"ל דחולי הוי בי"ש וכשר מ"מ הא הכא הוי כרות ע"י אדם ומעולם לא הי' בהגיד המסת הבשר ורק שינוי מראה וא"כ אפי' למאן דמטריף בטריפות בשינוי מראה הוא רק דהוי כבשר שהרופא גורדו וא"א בקיאין בבשר שהרופא גורדו אך כ"ז לחומרא אבל לא לקולא דנימא שמתוך שינוי המראה יהי' דינו כנימוס כבר שלא יהי' נקרא כורת אח"ז כריתה דכבר כלה בלא הכריתה מכח שינוי המראה זה ודאי לא יאמר אדם די"ל כיון שלא הי' רק שינוי מראה לחוד ובלתי הכריתה הי' חוזר ונתקיים וא"כ הוי הכריתה כרות ממש דאסרה התורה ועכ"פ מספקא לא נפיק ואסור ואפי' להרמב"ם ז"ל. ויותר נ"ל לומר דגם להרמב"ם ז"ל הוי ודאי כ"ש ומלקין עלה ולא ספק כלל דהנה ע"כ לא אמרי' בטרפות דבשר בלוי אסור מספק דמשום די"ל דנהי דאכתי לא נרקב כולו מ"מ הא בטריפות קי"ל כל העומד לינקב כנקוב דמי מטעם דוזאת החי' וגו' והעומד לינקב ה"ה פסק חיותו כי לא יחי' דברור דעתיד לינקב ולא יחי' או יב"ח חודש מהשתא או יותר עכ"פ פסק חיותו עיין פ"מ יו"ד [סי' ל' שפ"ד אות ה'] ובבשר שהרופא גורדו שא"א בקיאים טריפה מספק אבל בכרות שפכה מה לנו למה שעתיד להיות וא"כ כ"ז שיש חיות באבר וראוי לדור עם אשתו ולהוליד אם כורת אדם שפיר הוי כ"ש מעתה ומה לנו דבלא הכריתה הי' נכרת בשנה וכדומה מ"מ כעת הוא כרות שפכה וא"כ אפי' בראוי שלא להתרפא ורק לקלקל מ"מ כ"ז שראוי להוליד [ונכרת] הוי כ"ש ובשלמא מהומסס כ"כ שאינו בגדר בשר אם לא נכרת רק מעורה בגיד זה החיבור לגיד כאלו אינו אבל באם הוא כראוי רק שיש בו מראה שנראה שעתיד לקלקל מ"מ עדיין בריא הוא לענין זה ואינו נקרא כרות עתה מכח מה שעתיד להיות ולכן הכורתו מעתה הוי כ"ש בי"א ובנ"ד מבואר בשאלה שהרופאים אומרים שיראו מהמעותד להיות אבל כעת היה בריא וא"כ בכרתו אדם הוי כ"ש ממש וגם להרמב"ם ז"ל לקי וא"כ כיון דלהרמב"ם ז"ל יוצא וכן להרא"ש וטור ז"ל ולא מצינו בפירוש מתיר נהי דיוכל לגבב הקולות דבי"ח הוי כבי"ש ולכן הנקבים הוי מחמת חולי דהוי כבי"ש ובכריתה נסמוך דנשתייר רובא סגי אבל מתיר בפירוש לא מצינו בראשונים ולכן קשה לי להתיר. [ועיין לעיל סי' י"ח]

סימן לב להרב הגדול החריף ובקי השנון חו"נ המפורסם מו"ה יוקל הירש מגארליץ יע"א כעת אב"ד בק' ניימארק

מכתבו הגיעני והנה דבריו בישוב דברי הט"ז וב"ש נכונים אך צריך לעיין בב"ב (נ"ח) בהמוכר את הספינה ובמס' דמאי גבי הי' עומד ולוקח בדברי הר"ש ז"ל שם וכעת אין הפנאי לזה

ובדבר תשובתו על גרושה המינקת מופקרת הנה לא ידעתי איך החליט מעכ"ת דאכתי איכא איסור מינקת הלא הרבה דיעות דבמופקרת אין איסור ומביאו רמ"א בסי' י"ג [סי"א] והאיך נחליט להתיר חרגמ"ה ז"ל מספק גם יסוד הבנין של מעכ"ת אשר העמיד דהיא עשתה שלא כהוגן במה שלא הודיעה שהיא מעוברת וזה היא היפך דברי מהרי"ו ז"ל בתשובה שכ' על מעשה כזה מעוברת זונה מופקרת שנשאת ודן אותה לשוגגת שסבורה שמותרת להנשא ודבריו מובא בח"מ סי' י"ג [סק"ח] ופסק כוותי' הגם שמהרי"א ז"ל גמגם על גוף הדין אם מותרת בשוגג ע"י הפרשה מ"מ כתב ח"מ דאין ספק דמהרי"א ז"ל דוחה לפשיטת דמהרי"ו ז"ל ומעכ"ת העמיד יסוד הבנין היפך דבריו במה שמהרי"א ז"ל לא נסתפק לחלוק בזה ובודאי אין לנו לומר נגד מהרי"ו אשר תורה יוצא ממנו בפסקיו בכל אשכנז כידוע ואם הוא סובר שזה אינו עשיית שלא כהוגן רק שוגג אנן מה נעני אבתרי' ולכן בודאי אין כופין לגרש ודי בהפרשה וכאשר גם הח"מ ז"ל פוסק כן. אך חר"ג אינו חל אם רוצה הבעל לגרשה כאשר כתבתי מאז דעל הפרוצות לא גזר רגמ"ה וכמבואר בש"ע [סי' קט"ו ס"ד] ובט"ז בשם אחיו ז"ל אך האיך תהי' הכפי' כבר כתבתי בתשובה מרוב גדולי האחרונים שס"ל כמהרמ"מ ז"ל [סי' א'] שכופין בזריקת גט והתשובה ישנה ת"י כעת אך מה שהשיג מעכ"ת על הנב"י ז"ל [מה"ת סי' ק"ד] שמשוה איש לאשה בכפי' שיאמר רוצה אני ומעכ"ת רוצה לחלק משום דהוי גבי אשה תלוי וקני דל"מ לדעת בה"ע [מובא בב"י חו"מ סי' ר"ה וברמ"א שם סס"י] ומעכ"ת מדמי דהכא גבי כפי' לאשה דמי' לתלו' וקנה ולבבי לא כן ידמה דהנה נחקורה ונראה התוה"ק צותה ליתן גט לאשה אפי' בע"כ ואפ"ה גזירת תוה"ק ליתן דוקא במקום שקונין כידוע דבעי ליתן לה כשהיא ערה ובחצר העומדת אצלה כידוע לכל וגבי תיחוד ותפתח [גיטין ע"ז ב'] וקשה האיך יהי' קנין בע"כ ולא מצינו כיוצא בזה קנין בע"כ וע"כ צ"ל שזה מחוקי תוה"ק שיתן לה גט במקום הראוי לקנין אם הי' ברצונה אבל הנתינה יהי' אפי' בע"כ וכן הוא חק מצוה זו וא"כ השתא שרגמ"ה גזר שלא לגרש בלא רצון האשה לא הוסיף על ד"ת רק שיהי' ברצונה אבל ענין הקנין נשאר כמקדם מדין התורה וא"כ שפיר כ' הנב"י ז"ל כמו דכופין לאיש אפי' שצריך רצון האיש בגירושין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וזה מקרי רצון יהי' מאיזה טעם שיהי' וא"כ ה"ה באשה אם כופין עד שתאמר רוצה אני א"כ היא ברצונה כפי תקנת רגמ"ה ואי דלא נקנה לה הגט משום דלקנות לא מהני הכפי' הלא מה"ת קנהו אפי' בע"כ ממש ורגמ"ה לא עקר בתקנתו חקת התורה ח"ו רק תיקן שיהי' ברצון האשה ואם אמרה רוצה אני הרי רצונה ממש ועיין בב"י בח"מ [סי' הנ"ל] בטעם העיטור ויראה דדברי כנים. גם מ"ש לתרץ בזה קו' בר"ה ובהקדמה מקצה"ח ז"ל שכ' בסי' ט' לתרץ קו' התו' ב"ב [מ"ח א'] דלמה בחטאת אין כופין וכי הוא לתרץ דבעולה הכפי' רק לקנות ממנו העולה להקדש סגי ביאמר רוצה אני אבל בחטאת דהוי לכפרה הוי כתלי' לקנות דל"מ ואחר מחכ"ת הקדושה דבריו המה נגד משנה ערוכה וז"ל המשנה (ערכין כ"א א') חייבי ערכין ממשכנין אותן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן אעפ"י שאין מתכפר עד שיתרצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני עכל"ה הרי בפירוש דעיקר הכפי' משום דאית לי' כפרה וכפרה צריכה רצון דכתיב ונרצה לכפר אבל (לא) לקנין לא צריך אמירתו רוצה אני כמו בערכין דממשכנין אותו בע"כ וכמ"כ בעולה לקנותו להקדש לא צריך רצונו דה"ה מלוה הכתובה בתורה כמבואר בקידושין [כ"ט ב'] א"כ בודאי גובין בע"כ ממנו העולה להקדש כמו ערכין אך דעולה בא לכפר וכתיב ונרצה דכפרה צריכה דוקא רצון ולהכי קאמר המשנה דאפ"ה כופין עד שיאמר רוצה אני כמו בג"נ הרי דבמשנה היפך דברי הקצה"ח ז"ל דלקנין לא בעי כפי' שיאמר רוצה אני ולכפרה בעי אמירת רוצה אני ואמירת רוצה אני מהני ודמי לגט ולא הוי כתלוי' וקנה ושפיר הקשו התוס' ז"ל דא"כ למה בחטאת אין כופין ותירצו מה שתירצו יעוין בדבריהם. אך דברי מעכ"ת רמו ושגבו ממני דאמאי קשה לי' דאפי' אם מצות צריכות כוונה אם כופין אותו פרסיים לאכול מצה יצא דאגב אונסי' גמר ומכווין ותווהנא טובא איך יעלה זאת על הדעת לומר [כן] הלא ידעי' מצות צ"כ היינו שמכוון שעושה רצונו ית' כפי מה שצוה וכמבואר דבר זה באריכות בתר"י גם בתשו' ח"צ ז"ל בסי' א' וא"כ אם אינו רוצה לאכול מצה לימא שמכוון לעשות