דברי חיים חלק ב שעב

לאיסור אשת חמיו רק גזרו שלא לעשות הדבר בפרהסי' ולכן גם לרב מותר דרב לא אמר רק מה שאסרו חכמים מפני מ"ע היינו טעם התקנה הי' מפני מ"ע אבל כיון שאסרו חז"ל הוי באיסור ממש ואסור אפי' בחדרי חדרים אבל במקום שלא יכלו לעשות איסור כנ"ל ורק הרחיקו מפני מ"ע לעשות בפרהסי' אבל במקום שאין מכירין מותר אבל לישא ע"מ לדור במקום שאין מכירין ולחזור ולדור עמה במקום המכירין בודאי אסור. גם להרבה פוסקים נראה שהירושלמי לא התיר רק בחורגים לא באשת חמיו והחילוק קל להבין דהנה הרא"ש ז"ל [ברפ"ב דיבמות הנ"ל] כתב דבחורגין יש לו קלא יותר מבאשת חמיו וא"כ י"ל דודאי לא פליגי הירושלמי וש"ס שלנו במציאות דבירושלמי אסר חורגו ולא אמרינן דקלא אית לי' ובודאי גם הירושלמי סובר דאית לי' קלא ורק שס"ל דלא מהני מה שיש לו קול דדלמא יש אחד שאינו יודע מהקול והוי מ"ע ומש"ה התיר במקום שאין מכירין אותם כלל ולא חיישי' דלמא גם שם יש מי שמכיר אותם שהם חורגים כמ"ש הר"ן ז"ל בביצה דלרב חיישינן דלמא יש רואה דהוי מיעוטא דמיעוטא דרוב המכירין שהם נגדלו בבית יודעים [שהם חורגים] משום הקול ואם יש חשש למיעוט דלא ידע שהם חורגים הא בכאן אינם שכיחים כלל מי שמכירם שנגדלו יחד ואם ניחוש שמא יש אחד שמכירן שנגדלו יחד מסתמא המכירם יודע שהם אינם אחים מכח הקול וא"כ הוי מיעוטא דמיעוטא דל"ש ואין לחוש לזה כלל אבל באשת חמיו דל"ל קלא אסור לכ"ע שמא יש שם אחד המכירן וי"ל דכ"ע מודה לזה מכ"ש לדידן דקיי"ל כרב דאסור בחדרי חדרים ולכן בודאי לישא אותם במקום שאין מכירין אדעתא דהכי לשוב למקום שמכירים בביתם שמאז בודאי אסור לכ"ע למאן דפוסק כהירושלמי ולכן אין להקל מטעם זה כלל וח"ו ליתן מקום לכת החדשה לרדות דהוי דמי כחוכא ואיטלולא להתיר הנשואין ולחזור ולשוב כדי שיהי' דיעבד ח"ו עושה תורה פלסתר ולכן כיון שרוב גדולים כמעט כל חכמי אשכנז אסרו ולא הביאו כלל היתר שלישא במקום שאין מכירין להלכה בודאי אסורה ולענ"ד דאפי' אם תנשא תצא דהוי נשאת בעבריינא

והנה בזה יובן גם מ"ש הגדולים שהביאם מעכ"ת כי בדברי הנ"ל נכלל הכל. ומ"ש שדבר שאסור מפני מ"ע מותר בדיעבד כן מבואר במ"א גבי לא הותנו בריש הל' (שחיטה) [שבת] גם דברי הירושלמי [הנ"ל] שהביא הגאון מהרי"ש לענ"ד הפשט שם דלית להון קיום היינו דדברי רב אינם וכמו שדחה את דברי רב בפ"ב דכלאים מכח כמה משניות ועיין בבאר שבע [הנ"ל]. והנה לאחר כתבי זאת נ"ל ראי' גמורה לדברי הרא"ש ז"ל דא"ח לית לה קלא מדינא דש"ס דהנה ז"ל הגמ' יבמות (דף מ' סוף ע"ב) מאי שנא האי ומ"ש האי הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בהו רבנן האי דלא אזלא בהדה לב"ד לא גזרו בהו רבנן עכ"ל ופרש"י שם וז"ל כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב"ד וכ"ע לא ידעי הי מינייהו יבמתו ואיכא דסבר דלרחל חלץ וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חליצתו אמרו צרת חליצתו נסיב דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו הוו שהרי חלץ לרחל עכ"ל והנה לכאורה ק' וכי בשביל הא שהלכה עם אחותה לב"ד תאסר עולמית על היבם הלא כ"ע ידעי שלא היתה אשת אחיו מעולם ולא צרת א"א ובודאי אי"ל קלא דכ"ע יודעין זאת אך מזה נראה דשם בחורגין שגדלו בבית אדרבא כיון שהם יחד תמיד יודעים העולם שהם יחד מפני שהם חורגים ולא נשכח הדבר כיון שרגילים בזה כמה אבל בדבר שחיישינן שנזדמן שקידש או נשא אשה לא אמרינן קלא אית לה דמי יוציא הקול שזו אינה אשת פלוני דלמא קידשה באיזה פעם וא"כ בודאי הכא בא"ח שידעינן שהוא חותנו אפי' אינו נתגדל עמו ורק שמתה חמותו ויטעו העולם לומר שבת חמיו אשת חתנו היא מזו האשה שיש לו עתה כי מי מרגיש שאינו כן ולכן יש חשש מ"ע. זה נ"ל ברור והנה גם התוס' [שם] מסכימים לפירושו של רש"י ז"ל שיש לו מקום ולכן בודאי אסורה אשת חמיו

סימן יד

שאלה ת"ח א' נשא אשה ודר עמה באהבה כדרך ת"ח עשרים שנים ועדיין לא סר מחיבתה אך לא זכה להבנות ממנה ולא הי' לה שום ולד ולכן נפשו חשקה לקיים מצות פ"ו ולהעמיד בנים ת"ח כי הוא ממשפחה גדולה בן גדול הדור ז"ל ולכן ביקש ממני למצוא היתר כי זוגתו אינה רוצה להפרד ממנו בשום אופן

תשובה מקודם נבאר אם יש בזה התקנה חשש דאוריי' דרוב הפוסקים ס"ל חרם דאו' כאשר העיד לנו הכה"ג בספרו בעי חיי. ולכאורה ה"נ חרם רגמ"ה הוא דאו'. אך באמת ז"א כלל דמבואר בפסקי הגה"ת מרדכי כתובות [סי' רצ"א] וז"ל ועוד פי' דלמ"ד דקידושין נמי לא מפקע זיקתה אפ"ה אם קידש בהיתר א"צ להמתין כ"ש זה דמשום תקנה בעלמא שלא יצטרך להמתין ועוד שמא תקנת הגאונים לא שייכי כלל במקום זיקה בעלמא וכו' השיב הר' אביגדור כהן כו' אם אמרו זיקה ככנוסה בערוה החמורה יאמרו בתקנות חכמי הדורות לא גזר הגאון אלא שלא לישא שתי נשים אבל הכא חדא ממילא איתרמיא לי' ולמיפק קיימא משום דררא דאו' לאבא שאול הלכך כמי שאינה זקוקה דמי' לגבי איסור קל כי הא שלא גזר הגאון אלא משום קטטה ולא משום דררא דאו' כלל עכ"ל. אלמא דהוא איסור קל לא דאוריי' וכ"כ בתשו' מהר"י מינץ סי' יו"ד וז"ל עוד שמעי' מיני' דגזירת הגאון חשיבה לי' כתקנה שגזרו חכמי התלמוד וזהו דבר גדול מ"מ אין לעבור פיו כי הי' חכם גדול וחסיד ותלה עצמו באילן גדול בר"י הלבן עכ"ל הרי דלפלא בעיניו מה שעשאוה (הר') [הר"א] לתקנה דגמ' אבל דאו' ודאי אינו וכ"כ בד"מ [סי' א'] ומביאו הב"ש ז"ל [סקכ"א] דאינו רק תקנה וספיקא להקל ומה שהחמיר הב"ש [סי' ט"ו סק"כ וברס"י קנ"ח] לענין ע"א שמעיד שמתה אשתו הוא מטעם חזקה אבל ודאי הב"ש ס"ל שאינו דאו' וכמ"ש הב"ש סי' א'. והח"ס ז"ל [בסי' ג'] הבין דב"ש מחמיר בע"א משום דהוי דאו' ודחק בהא דמתיר הב"ש ז"ל בספק משום דכן אתני הגאון רגמ"ה גופא דספקא יהי' מותר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בס' המצות לענין ס' דרבנן לקולא דלעולם גזירת חכמים ז"ל הוא דאו' משום לא תסור ורק הם גופא אתנו דמס' יקילו וזה דבר שאינו דבהדי' כתב הב"ש דלא נתקן משום איסור וכוונתו כמ"ש הד"מ דאינו רק תקנה וס' תקנה להקל אבל אם הוי גזירה משום איסור לא הי' מקילינן בספקא ולדברי הח"ס ז"ל השתא נמי דאו' ורק הרגמ"ה בעצמו התנה להקל בספק א"כ גם אם הי' משום איסור הי' מותר דכן הותנה להקל בספק א"ו שכוונת הב"ש כפשוטו וכדברי הד"מ ז"ל שאינו אלא תקנה בעלמא וקיל אפי' מדבר שהוא מדרבנן וכמ"ש מהר"י מינץ ז"ל [הנ"ל] גם מהרש"ל ז"ל [ביש"ש יבמות סי' מ"א ובתשו' סי' י"ד] אף שהחמיר בתר אלף החמישי הוא רק מטעם התקנה אבל לא שהוא דאו' וראי' שכן הוא דהרי מהרש"ל הוכיח זה מהר"א והר"א ז"ל [המובא בתשו' מהר"י מינץ] הבאתיו לעיל כתב בהדי' דהוא דרבנן א"ו כוונת מהרש"ל ז"ל דלעולם הוא דרבנן ורק שלא בטלה הגזירה אפי' לאחר אלף החמישי. והנה בזה לבד מחולק מהרש"ל ז"ל עם הד"מ דד"מ ז"ל ס"ל דהוי רק כתקנות הציבור וספק מקילינן [עי' ביו"ד סי' רי"ח סעיף ב' ובטו"ז וש"ך שם] וגם א"צ מנין אחר להתירו כדאמרי' גבי חרמי ציבור ביו"ד רכ"ח אבל מהרש"ל ז"ל ס"ל כהר"א שהביא מהר"י מינץ דהוי כגזירת חז"ל ומש"ה כתב דאין יכולין לבטל דבריו ב"ד אחר סוף דבר דכל חכמי אשכנז ז"ל ס"ל דלא הוי יותר עכ"פ מתקנת חז"ל ורק חכמי הספרד מחמירין וסוברים שהוא חרם ממש וחרם דאו' ולהכי מחמירין מאוד אפי' בספיקא כמבואר בס' בעי חיי להכה"ג אך הב"י הגם שהי' ספרד מיקל בגזירה זו כמבואר בתשו' ב"י ז"ל [סי' י"ד] ולענ"ד דבזה חכמי אשכנז בקיאין ביותר שהמה קבלו התקנה מרגמ"ה תיכף כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' [נ"ל דכוונתו על תשו' הרשב"א המובא בב"י סס"א ובד"מ שם סק"ט וע"ש במהרל"ח] ולכן בודאי אנן בתר חכמי אשכנז אזלי' ולא הוי רק דרבנן וספיקא מקילין כמ"ש הד"מ ז"ל. והנה אם גזר גם במקום מצוה או לא יש הרבה דיעות בין הראשונים וגם הנ"י בפ' הבע"י מיקל שלא גזר רגמ"ה במקום מצוה הגם שד"מ [בסי' א'] כתב בשמו להחמיר לענ"ד נראה דלא כן כוונת הנ"י ומהר"ל ז"ל בהגהות על הטור הניח דברי הד"מ בהבנת דברי הנ"י ז"ל בצ"ע ולענ"ד דזה כוונת הנ"י ז"ל שכ' ביבמות וז"ל מתני' נשא אשה ושהה עמה וכו' אינו רשאי וכו' אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה ומשמע מן הירושלמי דלא ילדה לאו דוקא ה"ה אם הי' לו בנים ומתו מונה לה משעה שמתו ויש שפירשו דכל שיש לה ולד א' חי אין כופין אותו לגרשה דהא ילדה ומתני' ולא ילדה קתני אלא שיש מפרשים אחרים דהאי ולא ילדה ארישא דמתני' דמצות פ"ו אזכר ונקיבה קאי א"כ כל שלא ילדה זכר ונקיבה אינו רשאי לבטל ואם מת האחד שילדה אין מונין לה משעה שמת אלא משעה שפסקה מלדת והרשב"א ז"ל כתב שראשון נראה לו עיקר ולכ"ע מיהת אם לא ילדה אלא כולם זכרים או נקיבות אעפ"י שזכר ונקיבה היא המצוה אין כופין אותו להוציא ולאותן שקבלו החרם דר"ג שלא לישא אשה אחרת על אשתו השתא נמי אינו יכול לדעת המחבר ע"כ כו' עד ואם שהתה יו"ד שנים ולא נתעברה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה אחרת עלי' כדאמרן לעיל ואע"ג שהחרים ר"ג ז"ל