דברי חיים חלק ב שסד

אה"ע

סימן א

בלידידי הרב הגאון החריף ובקי המהולל יקר רוח איש תבונה כש"ת מו"ה אהרן דוד דייטש נ"י אבד"ק יארמוט יע"א במדינת הגר

מכתבו הגיעני והנה בנדון שאלתו מבואר בנ"ב מה"ת חלק אה"ע סי' יו"ד וסי' כ"ג דאין לחוש כלל לנער כזה שהכניס האבר לתוך ירכי האשה ואין שום חשש העראה כלל יעו"ש הגם שהרבה לפלפל בדבריו לענין שאלתינו די בזה שא"צ סיגופים גדולים רק תענית ער"ח ויום א' בשבוע שנה רצופה ועיקר עזיבת החטא וליקח אשה ללמוד בטהרה ולפרוש מהבלים של זנות וקלות ראש ולא יחשוך עינו מדמעה ויקיים חטאתי נגדי תמיד ואז ושב ורפא לו ולא ידאג כלל לבטל מתורה ותפלה כי בודאי סר חטאתו ועונו יכופר ואדרבא ישמח בתורה ותפלה והי' בזה שלום כנפש דוש"ת בלונ"ח

סימן ב

שאלה אשה שאמרה טמאה אני לך וגרשה בעלה ואח"כ נתנה אמתלא לדברי' ואמרה טהורה אני באמת והחזירה בעלה מה להפרישה מבעלה

תשובה בדבר זה כבר דשו רבים ות"ל העליתי הלכה למעשה פה במעשה כזה להתירה לכתחילה להחזירה באמתלא טובה וכתבתי ע"ז תשובה בראיות ברורות אך נאבדה התשובה ממני ולכן עתה מרוב טרדותי אבוא בקצרה הנה בסוף נדרים ז"ל המשנה בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיני' באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טא"ל תביא ראי' לדברי' כו' ובגמ' שם איבעי' להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אומר אוכלת שלא תוציא לעז על בני' רבא אומר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין א"ר ומודה ר"ש שאם נתארמלה שאינה אוכלת מידי הוא טעמא אלא משום שלא תוציא לעז על בני' נתארמלה או נתגרשה אמרי השתא היא דאתניסא עכ"ל והנה נראה לכאורה באם גרשה אסורה להחזיר אפי' באמתלא דאל"כ למה אסרוה בתרומה הרי אין לך אמתלא גדולה שאמרה מפני שעיני' נתנה באחר דעי"ז מתירין אותה לבעלה למ"א ועכ"פ הו"ל להש"ס לחלק דאם חזרה [מדברי' ונתנה אמתלא זו] נאמנות דאמתלא זו שייך בכל הנשים א"ו שלא מהני אמתלא וכן פסק [הרמב"ם פי"ח מא"ב ה"ט] דל"מ אמתלא זו והביא הה"מ ז"ל ראי' לדבריו מהנ"ל אבל שארי אמתלאות הנראות לנו שהוא אמת מהני אפי' להרמב"ם ז"ל וכן מפורש בהדי' בב"ש ז"ל סי' ו' [סקכ"ו[ אך הראב"ד ז"ל פסק [שם] שאפי' אמתלא כזו דעיני' נתנה באחר נאמנת ומה שהש"ס לא חילק דבסתם נשים לא הוי זה אמתלא ורק אם נראה לנו מהאמתלא שהיא אומרת אמת נאמנת וכ"כ האחרונים דזה טעם הראב"ד ז"ל עיין בברוך טעם ממו"ח הגאון ז"ל. היוצא לנו מזה דבשארי אמתלאות הנראות טובות מהני לכ"ע רק זאת האמתלא שעיני' נתנה באחר הוא תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד ז"ל הנ"ל ולכן העלה בתשו' מהרמ"פ והד"מ ז"ל [בסי' קט"ו] להתיר באמתלא הנראה טובה וכן הסכימו הח"מ [שם סקכ"ח] וב"ש ז"ל [סקל"א] באין חולק ואך הגאון בנב"י [מה"ק סי' ח' וי"א] חוכך להחמיר דבאשת ישראל שמפסדת הכתובה ל"מ אמתלא בעולם ובאמת נפלאה דעתו ז"ל בזה דהא אמתלא פירושו שנותן טעם למה אמר ככה וא"כ אם אמרה טעם לדברי' למה אמרה כך להפסיד כתובתה ולאוסרה על בעלה והיא נותנת אמתלא טובה שנראה שראוי להאמינה שמטעם זה שאומרת ראוי הי' לה לשקר ולהפסיד כתובתה או אם כתובתה לא הי' בטוח כי הי' עני או שכתובתה מועט וכיוצא שראוי לה לפי שעתה שנותנת עיני' ראוי הי' לה לומר טמאה אני בודאי שהוי אמתלא טובה ומהני ואם באמת לפי דעתם לא הי' ראוי לה לטעמא שנתנה עיני' לומר ט"א ולהפסיד כתובתה זה לא נקרא אמתלא ובאמת לע"ד הב"ש ז"ל שכתב [בסי' ו' סקכ"ו] דבאשת ישראל ל"מ האמתלא היינו זאת האמתלא שכתב הראב"ד דשייכי בכל הנשים ובזה י"ל דבאשת ישראל לא הוי זה אמתלא וכמו שדייק הב"ש מדברי הר"א ז"ל אבל באמתלא טובה בכל ענין נאמנת כמבואר בהדי' בדבריו בסי' קט"ו שעל אשת ישראל קאי אולם הנ"ב ז"ל מדייק מדברי הראב"ד שכתב (בה"א) [בח"א] סי' ח' וז"ל אבל נלענ"ד דברי הב"ש אמת ולא מטעם הוכחתו רק מדברי הראב"ד שם בהשגה שכ' וז"ל הרי לא הודית על עצמה באיסור ולא נתקבלה דברי' כלל וכו' ע"ש משמע דוקא באשת כהן שלא נתקבלה דבריה כלל אבל באשת ישראל שאמרה לבעלה שזינתה ברצון אף שלא נתקבל' דברי' לאסרה על בעלה מ"מ כבר נתקבלה דברי' לענין הפסד כתובה א"כ שוב ל"מ אמתלא ודבר זה רמז הראב"ד בדבריו שאמר שלא נתקבל' דברי' [כלל] עכ"ל משמע שאם עכ"פ נתקבלה דברי' לאיזה דבר כגון לתרומה או לכתובה באשת ישראל שוב ל"מ אמתלאה יעוין בדבריו בח"א סי' ח' אך באמת לענ"ד אין הפירוש בהראב"ד ז"ל באם שנתקבלו דברי' במקצת ל"מ אמתלאה דהרי קשה מא"כ שנתקבלה לתרומה ואפ"ה כתב הר"א ז"ל דמהני אמתלאה והנ"ב ז"ל נדחק למאוד בדבריו ואשר נלע"ד כך פירוש הדבר דהנה בלא"ה דברי הראב"ד ז"ל מחוסרי הבנה דז"ל בפי"ח מהא"ב הל' ט' נאנסתי כו' כתב הראב"ד ז"ל אעפ"י שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אין נאמנת והלא לא הודית ע"ע הודאה לאסור ולא נתקבלו דברי' כלל והרי האשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנוי' אני ונתנה אמתלא לדברי' נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת עכ"ל וזה קשה מאוד דכ' דלא נתקבלו דברי' וסיים הרי אשה שאמרה א"א אני נאמנת באמתלא וזה סתירה לתחילת דבריו דהרי שמה בא"א אני נתקבלו דברי' ואפ"ה מהני אמתלא והרבה נתקשו בזה הנ"ב והב"מ ז"ל בסי' ו' והב"מ רצה לחדש לדבר שהאמינה בתחילה לאמת ל"מ אמתלא אבל אם גם בתחילה הי' הדבר אצלינו בספק מהני אמתלא וכמ"כ פסק בכל האיסורים יעו"ש במה שמחלק בזה בין טבח שעשה סימן כו' בסי' א' ביו"ד ובין הך דסי' קפ"ה דלבשה בג"נ ואם כי חילוקו דק מאוד ומה לנו בהאמנת תחילת דברי' אם לבסוף נראה האמתלא טובה למה לא תהני האמתלא ובפרט כי מבואר ההיפוך ביו"ד סי' קכ"ז [ס"א] באם אמר נתנסך יינך ושותק דאסור ואם לאח"כ נתן אמתלא נאמן והרי אנן החזקנו תחילת דברי העד ושתיקת הבעלים לודאי והרי לוקין ע"ז כמבואר ברמב"ם פי"ו מהל' סנהדרין הרי שהחזקנו הדבר לודאי דהרי לוקין עליו אפ"ה אם נתן אמתלא מהני א"ו דאין מקום לחילוק זה. והנה הח"ד ז"ל [סי' קפ"ה סק"ה] רוצה לחדש דבאם העד אומר נגד החזקה הגם שנאמן מ"מ אין לוקין ע"י ולכן מהני אמתלא אבל אם אינו אומר נגד החזקה לוקין ע"י דאז ל"מ אמתלא כאשר העיד הרמב"ן והרשב"א ז"ל דבדבר שחייב מלקות ל"ש אמתלא והנה מקור דבריו כתב שהוא מפ"י מס' קידושין בק"א דף ס"ג ובאמת דבריו נפלאו הלא בהדי' מבואר דאפי' בדבר שלוקין עליו מהני אמתלא כנראה בסי' קכ"ז גבי נתנסך וכו'. וגם הדין שהמציא באומר נגד חזקה לא מלקין ע"י בהיפוך מבואר ברמב"ם ז"ל בפי"ו מהל' סנהדרין דדבריו שם מירושלמי פ' שתי נזירים ושם בירושלמי מבואר דאם אמר ע"א דנזיר אתה דלוקין ע"י והוא נגד חזקה דלא הי' נזיר מקודם ואפ"ה לוקין ע"י אך באמת הפ"י ז"ל עיקר הקו' שם אזונה וכה"ג דהוי דבר שבערוה האיך נאמן העד ללקות ע"י ולזה כתב [דאיירי] דאיתרע החזקה וזה אמת דרוה"ק דיבר בו לכוין האמת שכן מבואר בירושלמי כאשר יובא לפנינו אבל בשאר איסורים זולת ערוה שפיר לוקין ע"י ע"א במקום שנאמן עפ"י אופנים שמבואר בנ"י יבמות ומרדכי [ר"פ הא"ר] ובש"ע קכ"ז ובאופן שמהימן לוקין ע"י אפי' אומר נגד החזקה והנה הרבה נתקשו רבותינו למה פעמים מהני אמתלא ופעמים לא ופעמים לוקה ע"י דיבור ע"א ופעמים לא ועיין בת"ש ס"ס א' רצה לומר דאין חילוק בין עשה מעשה לאמירה בפה רק דמעשה מסתמא לא עבדה ואז מהמנינן לה [השומעים ודברי' נתחזקו לוודאי] ובדיבור אין מאמינין לה שהיא נדה אבל באמת אם נאמנין דברי' בעניני' שמחזקת הדבר לפנינו ולפי מראית עינינו שהאמת כן לוקין שוב ע"י ול"מ אמתלאה וכיוצא בזה כתב בס"ט [סי' הנ"ל] והס"ט ז"ל רוצה לחדש דגם באמרה א"א אני ונתחזקה בכך שלשים יום שוב ל"מ אמתלא וכ"ז דוחק למאוד דבש"ס כתובות [כ"א ע"א] מבואר שם לימים עמדה וקידשה משמע אפי' לימים הרבה נאמנת אם נתנה אמתלא ובאמת בירושלמי מבואר שהמעשה הי' שאמרה א"א אני ולמחר קדשה א"ע אך באמת קשה למה שינה הש"ס שלנו לימים קדשה נפשה הו"ל לומר כמו שהי' המעשה למחר קדשה עצמה אלא להורות דל"ד למחר רק אפי' לאחר כמה ימים מהני אמתלא וגם אם כחילוק אלו הגדולי עולם הת"ש והס"ט א"כ נתת דבריך לשיעורין לידע אימת נתקבלו דברי' בעינינו ול"מ אמתלא ולוקין ע"י וזה לא מצינו בתורה הקדושה כזאת בפרט בדיני מלקות גם התקשה הת"ש בדברי הרשב"א ז"ל שכתב בת"ה והובא דבריו בב"י סי' קפ"ה וז"ל דמשום בושת או אונס מקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי ה"ה כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת עכ"ל ונתקשה הת"ש דאי מטעם שחייב מלקות ל"מ אמתלא א"כ