דברי חיים חלק ב שנ

לבעלים בא כהן ונטל מוציאין מידו דהא ודאי אפי' מידי דל"ל טה"נ לבעלים כלקט שכחה ופיאה כדאי' בגמ' אם בא עני ושאל ממנו אם רצה אינו נותן לו דא"א דכל שאין בו טה"נ נותן על כרחו למי שתובע ראשון מה פרכינן לר"ח מבעה"ב העובר ממקום למקום דלקט שכחה ופיאה אין בהם טה"נ ואם הוא מחויב ליתנו למי שתובע ראשון הו"ל ממון שיל"ת א"ו אפי' בדבר שאין בו טה"נ לבעלים אינו מחויב ליתן אלא למי שהוא רוצה אלא שאם בא ולקחו א"מ מידו וממילא במידי דאית בי' טה"נ אפי' לקחו מוציאין מידו עכ"ל וקשה למה לא (תירץ) [כ' כצ"ל. ר"ל לחלק בין לקט שכחה ופיאה לבין מת"כ] שאינו יכול לתופסו משום שצריך הבעלים לקיים מצות נתינה ונ"מ במקום שאין טה"נ ש"פ מ"מ מוציאין משום המצוה דהוא של הבעלים ותו ק' א"כ גבי ס' למה מהני תפיסה לר"ע [בבכורות הנ"ל] כנ"ל וכן להרמב"ם ז"ל והלא כופין אותו להחזיר משום מצוה שהוא של הבעלים אולם זה אין קו' דהא אם יחזור המתנה שהוא בס' שוב ליכא כלל מצוה ליתן דהא אם לא נתן לא יתן וא"כ אין כאן רק משום החוב ומש"ה מהני תפיסה אבל גבי ודאי פדיון שגם אם יחזירו לבעלים מוטל עליו המצוה לתתו לכהן בודאי כופין אותו להכהן שיחזור ולא יגזול המצוה מיד בעליו אך מדברי הר"ן ז"ל לכאורה ק' דלמה לא (תי') [כ' כנ"ל] דמש"ה לא מהני תפיסה במתנות משום המצוה אך דגם זה לק"מ דהא יוכל הכהן לומר כיון שמוטל עליו להחזיר ואין תפיסתו כלום א"כ הוי רק כפקדון אצלו א"כ אם רצון הבעלים רק לקיים המצוה יקיים המצוה בזה שמקנהו לו מעתה דבודאי אין המצוה דצריך ליתן התרומה דוקא ליד הכהן רק אם מקנה לו אפי' בחצירו סגי וכמבואר בש"ס מס' קידושין [דכ"ו ע"ב] גבי ר"ג שכ' התו' דכל ההקנאה הי' רק לקיים המצוה נתינה לכהן א"כ לא יוכל הבעלים במתנות לבוא לכהן שיחזירם לו כי רוצה לקיים המצוה כי יאמר לו אם תקנהו לי ג"כ תקיים המצוה ולכן צריך הר"ן ז"ל לומר מטעם טה"נ שיש לישראל בו מש"ה מוציאין משא"כ גבי פה"ב מוציאין מהכהן כי יוכל אבי הבן לומר בתפיסתך תפסיד מצותי שעלי ליתן לכהן ומה יאמר דהוי כאלו פקדון בידו דאם הוא כפקדון יוכל לתת לו במתנה עמ"ל כיון דתפיסתו לא אהני לומר שקיים כבר ונפרע החוב שעל אבי הבן כיון שלא עשה אבי הבן המצוה צריך להחזירו לאביו דיהא כאלו היא פקדון בידו ולא נתנם לו עדיין בתורת פדיון וא"כ כיון שעדיין עומד המעות ברשות אבי הבן בודאי יוכל לומר אקיים המצוה במתנה עמ"ל אך עדיין קשה גבי אם נתן לכהן שיחזירם לו דקיי"ל בש"ע [סי' ש"ה ס"ח] דאין בנו פדוי והוא מהש"ס בכורות הנ"ל וק' למה לא יוכל הכהן לתפוס בפדיונו ואי משום המצוה הא יכול הכהן לומר תקנם לי ואז תעשה ג"כ המצוה כמו שאר מת"כ ואי דיאמר לו הבעל שרוצה ליתן לו במעמ"ל למה לא יוכל הכהן לומר שגם הוא יחזירם לו ובאמת בל"ז קשה הא קיי"ל [בספ"ו דפאה] גבי שכחה אם אמר הריני קוצר ע"מ כל מה שאני שוכח אטול יש לו שכחה דהוי מתנה עמש"ב כמבואר שם בפיה"מ להרמב"ם ז"ל והר"ש ז"ל א"כ למה לא נימא גם בפדיון דהוי מתנה עמש"ב ותנאו בטל [כיון דעכ"פ דע"י תנאו ודעתו אין בנו פדוי] נהי דמה שמק' תוס' ז"ל [בקידושין ד"ו וב"ב קל"ז] דהוי תנאי ומעשה בד"א [ותי' התו' שם דע"מ כמעכשיו ל"ש כאן דלא מיירי בע"מ] י"ל כדברי הט"ז ז"ל במה שמשיג על הדרישה ביו"ד סי' ש"ה ס"ק ו' וז"ל ובפרישה כ' וז"ל דעת המחבר הוא דאם נראה מה נותן כו' עד ע"ד כן פדוי עכ"ל ודבריו תמוהים מאוד לעיני הרואה במה שתלה הדבר האיך חושב הכהן להחזיר אם בדרך ע"מ או בדרך אחר ובאמת אין חילוק כלל בזה אלא בכל גווני שדעת שניהם שוה הוי פדוי אבל אם האב חושב שיחזיר והכהן חושב שלא יחזיר כלל לא הוי פדוי אם יחזור וכמ"ש בסמוך עכ"ל כמ"כ נימא דזה לא הוי כתנאי ומעשה בר"א [דלט"ז גם בלא ע"מ הוי עכ"פ מתנה לזמן וע"כ בדעת שניהם שוה מהני וא"כ לא הוי תנאי ומעשה בד"א] אבל ק' דהוי מתנה עמש"ב ולכאורה לפמ"ש התוס' בכתובות נ"ו ד"ה ה"ז מקודשת וז"ל שם וא"ת הא דתנן בהשוכר את הפועלים (צ"ד) מתנה ש"ח להיות פטור משבועה ופריך בגמ' הא מתנה עמש"ב הוא וכו' ומסיק אפ"ת ר"מ שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשי' ומאי משני והא ה"נ לא קדשה ע"מ כן ולא שיעבד נפשי' וי"ל דש"ה כיון דרבתה התורה שומרים הרבה ש"ח והשואל נ"ש כו' יכול נמי כ"א להיות לפי תנאו א"נ ש"ה דחייבת התורה ש"ש על שלוקח שכר ושואל לפי שכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורים עכ"ל ה"נ כיון דהכא מהני מתנה עמ"ל כמ"כ לא הוי זה מתנה עמש"ב [ר"ל דניהו דאין הכהן רוצה רק מתנה גמורה וא"כ ע"י תנאו עוקר מצות התורה לפדות בנו בה' סלעים מ"מ כיון דעכ"פ משכח"ל פדיון במתנה עמ"ל יוכל להתנות ולא הוי מתנה עמש"ב] אולם עדיין יקשה חילוקו של הרשב"א ז"ל ומביאו הש"ך ז"ל סי' ש"ה ס"ק ח' וז"ל ודוקא שאמר כו' דבכה"ג נגמר בלבו שעה אחת לשם מתנה ומ"ש ע"מ כאומר מעכשיו דמי כלומר מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירהו לי אח"כ אבל כשאומר הילך ה' סלעים בפדיון בני ואתה תחזירהו לי וכיוצא בזה שלא בע"מ אין בנו פדוי ואפי' לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירו הכהן כולם או מקצתם ולולי זה לא הי' נותנם לכהן אפי' לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי דגרסי' בבכורות פ' י"ב רב כהנא הוי רגיל כו' כ"כ הרשב"א בתשובה ור"ל כיון דלא גמר בלבו שעה א' לשם מתנה אין בנו פדוי ועיין בא"ח סי' תרנ"ח ס"ד וה' עכ"ל אלמא דעיקר הטעם דבמתנה ע"מ מקנה לו גוף המעות על תנאי אבל ותחזירם לא מקנה לו כלל וע"ז קשה למה לא יהי' דבריו בטל כמו בשכחה שאמר מה שאשכח אני נוטל דהוי מתנה עמש"ב ה"נ דנותן לכהן ומתנה שלא יהי' בו שום זכי' זה הוא מתנה עמש"ב ממש דתנאו בטל ולכן באמת י"ל דמטעם זה כתבו התו' [בכורות שם ד"ה הלכך] דאין דעת הכהן רק למתנה גמורה הא אם הכהן הי' מתכווין להחזירו לו הי' מהני משום דהמתנה עמש"ב ת"ב והוי עכ"פ מתנה עמ"ל [דאם כוונת הבעלים דלא יהי' אפי' מתנה לשעה א"כ בזה מתנה עמש"ב ותנאו בטל] ורק משום דדעת הכהן ליטלה ולא להחזיר כלל וע"ז יוכל הבעלים להתנות ולא הוי מתנה עמש"ב מש"ה אין בנו פדוי [וזה כדעת הט"ז הנ"ל] וזה מדוקדק בלשון הריטב"א קידושין דז"ל שם דהא אמרי' התם בבכורות פ' י"ב רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי ר' חנינא שקיל ומהדר חזי' לההיא גברא דהוי אזיל ואתא קמי' א"ל לא גמרית ויהבית לי מדעם הלכך אין בנו פדוי פי' משום דגלי דעתי' דלא גמיר ויהיב אלא ע"ד שיחזירהו לו אלמא אם נתן הפדיון עמ"ל אין בנו פדוי ולאו קושי' הוא דהתם שנתן סתם ולא פירש והוי אזיל ואתי גלי דעתי' שלא גמר למתנה כלל שיהי' כהן זוכה בו ואפי' במתנה עמ"ל ור"ח נמי הי' דעתו ליטלו ע"ד לעכבו אצלו אם ירצה וכיון שכן זה לא נתכוין להקנות אינה מתנה ואין בנו פדוי אבל כשפירש וגמרו שתיהם להיות מעמ"ל זו מתנה גמורה הוא ובנו פדוי אלמא דעיקר הטעם משום שלא הי' דעת שניהם שוה ודעת הש"ך והרשב"א לכאורה צ"ע דלמה לא נימא דהוי מתנה עמש"ב ולכאורה י"ל דבשלמא בקידושין דמתנה ע"מ שלא יהי' לך שאר כ"ו או במוכר ע"מ שאין לך עלי אונאה וכדומה הוי מתנה עמש"ב כיון שעושה מעשה המקח והקידושין ומתנה תנאו נגד התורה [דהקידושין והחיוב שכ"ו הם שני דברים] אבל הכא כיון שכל המצוה היא שיתן לכהן ואם אינו נותן לו לא התחיל כלל הפדיון ולא מקרי מתנה עמש"ב רק הוי לא עשה שום מעשה פדיון אך דעת התו' והריטב"א כדכתיבנא וכן הוא דעת הט"ז ז"ל וכמה מאחרונים ויותר י"ל דלזה דעת הרמב"ם וש"ע ולשון ראשון ברש"י ז"ל שאם נתנו אדעתא להחזירו ואינו מחזיר שבנו פדוי מטעם דהוי מתנה עמש"ב דאז התנאי בטל וממילא המעשה קיים והוי כולו של הכהן והמצוה שפיר קיים וא"ל בזה מצות צריכות כוונה דלפי מה דקיי"ל גבי ברכות אפי' אם טעה בדעתו לומר ברכה אחרת ואמר זו ג"כ הוי כוונה כמבואר במ"א בכמה מקומות [בר"ס ר"ט ותפ"ז] ובהל' ר"ה [סי' תקפ"ב סק"ב] שכן דעת (הרמ"א) [רוב הפוסקי'] ז"ל ורק אפי' לדעת המחבר [סי' ר"ט] בכה"ג שהוא מכווין לעשות המצוה ורק רצה להטיל איזה דבר תנאי והתורה בטלתו להתנאי ממילא קיים המצוה ולכן סבר הרמב"ם ז"ל דבנו פדוי אם אינו מחזיר וא"כ לפי"ז באם נתן במעמ"ל ונאבד המעות בפשיעה כבנ"ד דלפ"ד הרא"ש ז"ל בסוכה [דמ"א] דחייב אפי' באונסין דכל כמה דלא קיים התנאי אפי' באונס בטלה המתנה למפרע וכאשר האריך במח"א ז"ל [ה"ז ומתנה סי' י"ח י"ט] וא"כ הוי למפרע המעות של הבעלים ומ"מ יוכל הכהן לתופסם עבור חיוב של הפדיון אך דז"א דהא לא כוונו אז לקנותם רק עמ"ל ואם אינם מחזירים הוי גזל למפרע אך באמת לפי מה שהעלה הפ"ח [בס' מים חיים] דאפי' נתן לחש"ו דמי פדיון יצא א"כ י"ל כיון דבא דמי פדיונו לכהן יצא ובפרט אם נימא דהוי מתנה עמש"ב והתנאי בטל דאז ממילא של הכהן הגם דיש דיעות [שלא] כדברי הפ"ח כאשר האריכו הקצות [בסי' רמ"ג סק"ד] והנ"מ [סק"ח] מ"מ מספק א"מ ממון מהכהן ואז ממילא מס בנו פדוי ובפרט לפי מה דפסק בח"מ סי' רמ"א דמתנה עמ"ל רק בפשיעה חייב ולא באונסין וע"כ צ"ל דלא ס"ל לדינא כדברי הרא"ש ז"ל בסוכה דהוי גזל למפרע דהתנאי לא הי' רק אם יהי' בעין יחזירנ' לא אם יאבד ומה שחייב בפשיעה הוא מטעם דאין אדם תופס דבר מחבירו ולא יתחייב בפשיעה כמבואר ברמב"ן במלחמות פרק