דברי חיים חלק ב שמט

הנביאים וניתנה לחכמים אטו חכם לאו נביא הוא ה"ק אעפ"י שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנ' ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול אמר אביי תדע דאמר גברא רבה מלתא ומתאמרא משמי' דגברא רבה אחרינא כוותי' א"ר ומאי קושי' ודלמא תרווייהו בני חד מזלא נינהו אא"ר תדע דאמר ג"ר מלתא ומתאמרא משמי' דר"ע בר יוסף כוותי' אר"א ומאי קושי' דלמא להא מלתא בר מזלי' הוא אאר"א תדע דאמר ג"ר מלתא ומתאמרא הלמ"מ כוותי' ודלמא כסומא בארובה ולאו טעמא יהיב עכ"ל הרי דגם אחר החורבן רוח נבואה שורה על הראוים לכך היינו רוה"ק דחכמה. דנבואה לחוד ורוה"ק דחכמה לחוד כמבואר במורה בח"ב ולפ"ד לא יקשה קו' הרמב"ן [בתירוצי] ארש"י ז"ל וי"ל שגם כוונת הרמב"ן ז"ל שם כן וכ"נ מריטב"א שכ"כ בשם הרמב"ם ז"ל הובא שם בב"ב בע"י וז"ל והרמב"ן ז"ל הקש' על פרש"י כו' ואין דעתי נוטה אלא ה"ק אעפ"י שנטלה נבואה מן הנביאים שהוא המראה והחזון נבואת חכמים שהוא בדרך חכמה לא נטלה אלא יודעים האמת ברוה"ק שבקרבם וגם הריטב"א ז"ל כ' בפירוש מאמר זה וז"ל ונתנה לחכמים פירושו שישיגו בשכלם דברים הרבה שאין כח בשכל הטבע להשיגם וחכם עדיף מנביא פי' מאותו נביא שיש לו כח לראות עתידות ואין לו דרכי הנבואה שהם מצד החכמה שורה שכינה עליו וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בספרו הידוע כי הנבואה ההיא אינה שורה אלא על חכם ע"כ עכ"ל יעו"ש הרי לך בפירוש בש"ס וראשונים דרוה"ק דחכמה לא בטל מן החכמים וכן הוא בהדי' בגיטין [ד"ו ע"ב] גבי ר' אביתר וז"ל הש"ס שם ועוד הא ר"א דאסכים מרי' ע"י ופרש"י שם וז"ל לגלות לו סוד לכוון בדברים הסתומים על אמתתם עכ"ל הרי דרוה"ק והסכמת הקב"ה לא ביטל מחכמים הראוי' לזה וכ"מ במאמר דרפב"י [ע"ז כ' ע"ב] יעו"ש ויתר מזה מבואר במד"ר פ' נשא גבי אשה א' ששהתה זמן רב בליל ש"ק בפרקי' דר"מ ואמר לה בעלה שאינה רשאי לבוא לביתה עד שתרוק בפניו של ר"מ ג"פ צפה ר"מ ברה"ק כו' יעו"ש הרי שצפה ברוה"ק וכן רבי שאמר ביום פטירתו דברי נבואה בקידושין [דע"ב] אפי' לאחר שניטלה ובאמת כי מזה משמע דלא כרמב"ם במורה דהתם משמע דבלא נביאות של כח המדמה אין נקרא החכם רק גדול המעיינים אבל לא שיאמר דברים שיוצא מגדר השכלי רק מדמין כעין נבואה. יהי' איך שיהי' כ"ע מודים דרוה"ק לא נסתלק מן החכמים ומ"ש דמימות הנביאים ניטלה רוה"ק היינו רוח דנבואה אבל רוה"ק דחכמה ולהסכים בשכלו עם הלמ"מ או כר' אביתר זה לא בטלה ולא יכחיש זה רק אפיקורס ומה שכתבתם תשובות מגדולי דורינו שבטל לגמרי רוה"ק לא אאמין שיצא זה מפי רבותינו שיחי' ומי יודע מה שכ' להם המתעה הנבל הזה אבל האמת עד לדרכו שגם בזמנינו יש לחכמי האמת שאינם נוטים אחרי החומר יש להם רוה"ק וכמבואר במורה וברמב"ן ז"ל בהדי' ולכן בעל אור החיים נשבג"מ בודאי חיבר ספרו ברוה"ק אך לא הוא לבדו רק כל מחבר אפי' בדורינו אם הוא ראוי לכך חיבר ספרו ברוה"ק היינו שהסכים בחכמתו לאמתו של תורה כמ"ש בש"ס על ר"א וכ"כ התומים לדינא [בקיצור ת"כ סי' קכ"ג וקכ"ד] שאין לומר קים לי נגד הש"ע משום שכ' דבריהם ברוה"ק ע"ש ולכן המלמד המכחיש רו"ק של אוה"ח הוא אפיקורס שאינו מאמין בגדולי הדור שהעידו עליו שהי' ראוי לרוה"ק והמלמד הזה כפר בעיקר רוה"ק וליעג על דברי הש"ס ב"ב הנ"ל ויפה עשיתם שלא עזבתם את בניכם בידו ויש"כ בזה אך שכר מלמדות לא אוכל לפסוק שלא בפני בע"ד בלא ראות מעשי הנהגתו כי אולי משגה הוא בזה ובזה תוכלו לסמוך על מורה שיש בקהילתכם והי' שלום

סימן קו

להרב המאה"ג החריף ובקי מו"ה נתן פייטל נ"י אבד"ק מאדא

שאלה באם א' פדה בנו הבכור במתנה ע"מ להחזיר ונאבד המעות בפשיעה אם חייב הכהן להחזיר משלו וגם אם הבן פדוי אפי' אם לא החזיר

תשובה דבר זה מבואר בגמ' בבכורות דבמתנה עמ"ל מהני וכן בקידושין [ו' ע"ב] וז"ל הגמ' שם א"ר הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אינו בנו פדוי בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנרא' ככהן המסייע בבית הגרנות כו' עד אלא אר"א בכלהו קני לבר מאשה לפי שאין שאשה ניקנית בחליפין עכ"ל והנה יש גרסות שם בקידושין וז"ל הריטב"א שם ה"ג בכלהו קני לבר מאשה שמא יאמרו אשה ניקנית בחליפין אבל בספרים שלנו כתוב לפי שאין אשה ניקנית בחליפין ולא מיחוורא דמשמע מינה דמתנה עמ"ל הוא תורת חליפין והא ליתא ועוד דאין מטבע נעשה חליפין ויש לפרש דה"ק דלפי שאין אשה ניקנית בחליפין אינה ניקנית בזו גזירה אטו חליפין כיון שזה דומה כעין חליפין שהן קני ע"מ להקנות עכ"ל הרי דלכל הגירסות בנו פדוי בע"מ להחזיר ורק דלכתחילה אסור לעשות כן כדי שלא יהי' כהן המסייע בבית הגרנית ובהרמב"ם ז"ל [פי"א מה' בכורים] אינו מפורש לאיסור גבי פדיון בכור (והמ"מ) [והמגי' שם בכ"מ] כתב דבפדיון אין שייך ככהן המסייע אולם התוס' רי"ד בקידושין כ' וז"ל מפני שנראה ככהן המסייע בבה"ג פי' מדאו' בכל טצדקי דיהיב הוי נתינה וחכמים אסרו ליתן לכהן המסייע משום דמצוה מן המובחר ליתן לכהן דבר שיגיע לו הנאה ולא שיתן לו בשכרו ואף כאן כשנותן לו עמ"ל אין לו לכהן שום הנאה ואע"ג דמדאו' יצא מדרבנן אסור לעשותו עכ"ל אלמא דלכל הטעמים שייך בבכור ככהן המסייע וכן קיי"ל בש"ע ואין לפקפק בכ"ז אך מאוד נתקשיתי במה דמשמע מקידושין דאם לא החזיר בפה"ב אין בנו פדוי וכ"כ הפוסקים וגם אם לא נתן לו רק ע"ד שיחזירם לו אין פדוי ופרש"י ז"ל בכורות נ"א ב'] בל"ב וגם הרא"ש ז"ל אפי' אם אינו מחזיר אין בנו פדוי וק' הלא לא בעי' דעת בעלים כלל בפה"ב דהא למ"ד מלוה הכתובה בתורה כמב"ש דמי' גובין מנכסים משועבדים ולמה לא יוכל הכהן לתפוס בעד הפדיון הבן ונהי שאם לא נתן מדעתי לא עשה מצוה מ"מ זה שני ענינים חדא שמצוה ליתנו לכהן והשני שהוא חוב ורמי השיעבוד על נכסיו לכ"ע מב"ח וא"כ למה לא יוכל הכהן לתופסו וכמו שיוכל לתפוס שארי מתנות כהונה כמבואר בתו' בב"מ בסוגי' דת"כ [ד"ו ע"ב סד"ה והא הכא] והנה מצאתי במחנה אפרים בהל' זכי' [ומתנה סי' ח'] שעמד בזה והכריע מתוך כך דבפה"ב לא מהני תפיסה כיון דאין המעות גופא למתנה לכהן רק מכח שיעבוד ולכן ל"מ תפיסה ומהרי"ט [אלגזי] אשר סביב לרמב"ן בכורות בספרי הרי"ף הנדפסים בפ"ב מפקפק הרבה בזה יעו"ש ואני אומר שלא זכיתי להבין כלל סברת מח"א שכ' הואיל ואינם רק משועבדים לא יוכל לתופסם ויכול לומר לכהן אחר אתנם דא"כ אם אחד חייב לכמה ב"ח במטלטלין באופן שאין להם דין קדומה אם אחד תפסם בודאי שלא יוכל הלוה לומר לאחר אתנם רק כל הקודם זכה כמו שקיי"ל בח"מ [סי' ק"ד ס"ג] וא"כ ה"נ נכסיו משועבדים על ה' סלעים לכל כהני דעלמא וא"כ אם אחד תפסה למה לא יהני התפיסה וכ"נ להדי' מדברי הרדב"ז שכ' בספרו על הרמב"ם הל' בכורים פי"א וז"ל ואיכא למידק דגבי ס' בכור בהמה כ' רבינו ואי תפס כהן לא מפקינן מיני' הכא גבי בכור אדם אם תפס כהן חמשה סלעים מהו ואע"ג דבפ"ק דמציעא משמע למסקנא דגמ' דאם תקפו כהן מוציאין מידו וכן העלו התו' והרא"ש וכבר הארכתי בהל' תרומות ליישב דברי רבינו והכא גבי פטר חמור נמי לא כתב רבינו אי תפס כהן מה דינו ולגבי ס' בכור אדם פשיטא לי דאפי' רבינו מודה דאי תפס כהן מפקינן מיני' שהרי לא תפס הדבר שנפל בו הספק אלא ה' שקלים עכ"ל אלמא דבודאי בכור יכול לתפוס רק בספ' ל"א ת"כ א"מ דאין בגוף הדבר חיוב אבל אם נימא דאפילו בודאי בכור ל"מ תפיסה דמעות מעיקרא לא (מקשה) [קמבע"ל] מידי וכן נראה מדברי התו' בכורות (דף מ"ח ע"ב) ד"ה ואם וז"ל וי"ל כיון דמתחילה נותן לו בתורת מת"כ אעפ"י שאח"כ נתגלה שאם לא נטל לא הי' ראוי ליטלו מס' ל"א מוציאין מידו עכ"ל אלמא דכיון דנותנו לו בתורת מ"כ מהני תפיסה א"כ ה"נ הרי נתנם לו בתורת פדיון נהי שרוצה (לחזור) [שיחזור לו] למה לא יוכל הכהן לתופסו והנה לכאורה י"ל כיון דכ' התי' ב"מ [ד"ו ע"ב הנ"ל] דצריך הכהן ליתן לו דמי הטה"נ וא"כ בכאן אם יחזיר לו הכהן הטה"נ (יחזרו) [יחסרו] מה' סלעים ולא יהי' פדוי כלל אך דבאמת זה ליתא חדא דמהרמב"ם ז"ל משמע דא"צ להחזיר כלל הטה"נ ותו דבפה"ב ליכא כלל טה"נ לבעלים וכן מבואר להדי' בנה"מ הל' מתנה [סי' רמ"ג סק"ח] הגם שטעמו שם דחוק אך הטעם פשוט דבשלמא בשאר מ"כ הטה"נ חלים על החפץ ואפי' למ"ד אינו ממון מ"מ יש חלות מה על המתנות ועיין בש"ך ז"ל [אולי כוונתו לש"ך ח"מ סי' ר"ג סק"א] אבל הכא בפדיון דאין כאן רק חוב דבר שאין גופו ממון לא חל ע"ז כלל טה"נ וא"כ לכאורה ק' למה לא יוכל הכהן לתופסו והנלענ"ד הוא דמטעם זה לא יוכל לתופסו דהנה קיי"ל המפסיד ברכה או מצוה לחבירו צריך לשלם כמבואר בכל הפוסקים ובש"ע [סי' שפ"ב] והוא מדברי הש"ס [ב"ק צ"א וחולין פ"ז] והנה אם הכהן תופס דמי פדיון נהי שנשתלם חובו אבל הבעלים לא עשו מצוה כלל וא"כ בודאי כופין אותו שיחזירם כדי שהבעלים יקיימו מצות פדיון בנו אך לכאורה לא משמע כן מדברי הר"ן ז"ל בחולין ר"פ הזרוע שכ' וז"ל ועוד דבמתנות נתינה כתיבה בהו ויש בהם טה"נ לבעלים ומשמע דכל שיש טה"נ