דברי חיים חלק ב שנא

[שור שנגח] ד' וה' וכן כתב בהדי' (המג"א) [המח"א ה"ז ומתנה הנ"ל] דזה הטעם הש"ע והאחרונים במעמ"ל אינו חייב רק בפשיעה וא"כ הכא דמה שנתן לו הוא שלו מה שמגיע לו לכהן ומשועבד לו והמתנה דעמ"ל אינו בתורת מתנה רק בתורת פריעת חוב וא"כ לא תפס של חבירו מידי בודאי דפטור אפי' בפשיעה ואפי' לדברי הפוסקים דפשיעה הוי מזיק [כמבואר ברמב"ם רפ"ב דשכירות ובש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ו] מ"מ אינו נקרא מזיק רק אם קיבל עליו שמירה אבל אדם דעלמא שלא קיבל עליו שמירה כמו כנוס שורך בחצרך ויעו"ש ברמב"ן [במלחמות הנ"ל] בודאי פטור אפי' מפשיעה ולא מקרי אפי' גרמי וא"כ מש"ה הכהן שלא נעשה שומר כלל ומחמת התנאי פשוט דהכוונה הי' רק אם יהי' בעין יחזירם דמש"ה פטור באונסין וא"כ מש"ה פטור הכהן להחזיר ובנו פדוי כנלפע"ד. ועתה אבוא להשתעשע בדבריו הנעימים בראשונה מה שהשיג על הח"ס ז"ל [סי' ר"צ] בהבנת דברי הרע"ב כבר בארתי לעיל דלכל הגרסאות בפ"ה בנו פדוי כמבואר בהריטב"א ז"ל [הנ"ל] ומה שתמה מעכ"ת על מה שכתב [הח"ס סי' רצ"א ד"ה לכאורה] שלא נגמר המצוה במתנה עמ"ל י"ל כוונתו בזה דעדיין הוא ספק שמא לא יחזור ויעוין באה"ע [סי' ל"ח וקמ"ג] גבי תנאי דתלוי בקום ועשה לא מקרי עדיין קיום המעשה ומה שדחק על מה שאמרו חכמים [בבכורות נ"א ע"ב] קיים ר"ט הלכה זו הנה דברי מעכ"ת אינם נוחים לי בזה דלפי' הראשון הכוונה דקיים הלכה זו היינו שלא לקח מתחילה ע"מ להחזיר דבגמ' משמע איפכא דקיים הלכה זו מה שהחזיר המעות ומה שכתב בפי' השני דקיים היינו שחיזק התיקון גם זה לא כפשט שאמר בש"ס בכל דוכתי לשון קיום ממש ולפענ"ד לפי מה שבארתי לעיל דאם הכהן מקבל בתחילה עמ"ל מהני אפי' שדעת אבי הבן הי' להחזיר בלא ע"מ ויהי' מה שיהי' התוס' ז"ל [שם בד"ה הלכך] בפשטות דבריהם משמע דאי הוי נטל הכהן בתחילה להחזירם הי' מהני והנה התוס' ז"ל כתבו שלא הי' מחזירים תמיד וגם מעיקרא לא ידע הנותן ולפענד"נ השינוי שהי' בין ר"ט לר"ח בלשון הגמ' דבר"ט איתא הי' [מנהגו] נוטל ומחזיר משמע תמיד הי' נוהג כן ובר"ח איתא ר"ח הוי רגיל דשקיל ומהדר מלשון זה משמע כדברי התוס' ז"ל דלא תמיד הי' מחזיר והנה באמת לר"ט לא הי' יכול לבוא בשום פעם לידי מכשול שהי' תמיד נוטל עמ"ל ולפיכך אפי' אם דעת בעה"ב הי' שיחזור תיכף בלא ע"מ נמי הי' הבן פדוי כמבואר בתוס' ז"ל משא"כ לר"ח דרק רגיל הי' אבל לפעמים לא הי' מחזיר וכיון שבאמת עכשיו במעשה זה הי' דעתו לקבל מתנה עולמית והי' ח"ו יכול לבוא לידי מכשול לולא שהקב"ה אין מביא חטא ע"י צדיק ולזה שבחוהו חכמים לר"ט דקיים זה הלכה זו דמחמת שנטל תמיד ומחזיר א"כ תמיד בנו פדוי משא"כ אם הי' לעשיר או לפעמים אינו מחזיר לא קיים המצוה דיכול לבוא לידי מכשול וז"ב לפענ"ד ומה שהקשה על המקנה במש"כ דהוי כמכר והק' עליו מעכ"ת הא כתב הת"ה [בפסקיו סי' רל"ה] וכל האחרונים דאין הבן של הכהן כלל הנה באמת אין לחשוד מאורן של ישראל בדבר שתינוקות של ב"ר יודעין ורק כוונתו כמש"כ בעצמות יוסף שם בהדי' דנהי דאין הבן נמכר כנ"ל, מ"מ התורה עשהו כמכר יע"ש בדבריו ומה שהקשה מעכ"ת על המקנה שכתב דמתנה עמ"ל מותר בשבת קשה למה לא פודין בשבת במתנה עמ"ל י"ל המקנה ס"ל משום דהוי כמכר אסור ומה שיישב מעכ"ת קו' מ"א יפה כתב שוב כתב מה שחקר הח"ס [חי"ד סי' ר"צ ורצ"א] החילוק בין מתנה עמ"ל בין מתנה לזמן הנה זה שאילת דור שלפנינו ויעוין במ"ל [פ"ג מזכי'] ובמח"א [הז"ו הנ"ל] ובקצות והנ"מ [סי' רמ"א] שהאריכו בזה ומה שכתב מעכ"ת בפי' המג"א באו"ח (תרנ"א) [תרנ"ח סק"ג] כוון לסברת המק"ח בהגהותיו מביאו יד אפרים שם אך באמת חילוקו של היא"פ נכון ומיושב יותר יעו"ש ומה שכתב כ"ת לומר דבה"ע [המובא ברא"ש פ"ק דקידו' סי' כ' ובטור אה"ע סי' כ"ח] לשיטתו דפטור מגו"א [ע' במ"ל פ"ג מזכי'] מש"א ל"א דניחא לי' למיעבד מצוה תמי' לי דהנה הוא לא אמר רק בלשון שאלה רק אנן אמרינן מסתמא הי' עושה לו טובה ומקנהו לו עמ"ל וא"כ עלינו לומר אפילו לבה"ע דפטור מגו"א אלו ידע דלא מהני לשון שאלה הוי מתנה שנתחייב לשלם לו אם יגנוב ובודאי דאעפ"כ הוי מתנה ול"ד לדבית חורין [נדרים מ"ח] כמבואר בראשונים ומה שפלפל מעכ"ת בדברי הראב"ד והרמב"ם גבי פשיעה [הנ"ל] מחמת שהוא מקצוע גדול וכעת אני מוטרד במס' אחרות לא אוכל להרחיב הדיבור ובפרט לענין דינא כבר כתבתי דלפסק הש"ע פטור בפשיעה (לב"ע) [לכ"ע] דאינו בגדר תופס של חבירו דתופס רק שלו במה שמגיע לו שכירות חלף עבודתו כמבואר בפ"י ז"ל וא"כ כיון שהוא אינו בגדר שומר כלל ודאי פטור הפושע ואין צריך לפנים. והנה אודיע למעכ"ת מנהני בזה מעוד הייתי רך ונער כי הנה מבואר בתשו' יעב"ץ [ח"א סי' קנ"ה] דצריך ליתן רק במעמ"ל משום דכל כהני זמנינו אינם רק לנ"כ ואפי' לא לתרומה דרבנן וא"כ אם הי' אביו תובע לכהן ודאי מחויב לו להחזיר דמי פדיונו וא"כ הוי המעות רק פקדון בידו ואפי' אם הוא כהן אמתי מ"מ כיון שצריך להחזיר המעות לא הוי נתינה כלל ומש"ה צריך לפדות דוקא במעמ"ל דאז אם הוא כהן אמתי יצא וחייב למהדר כל מה דאפשר לפדות מכל כהן שרואה דדילמא זה הוא כהן האמת והנה הח"ס ראיתי עתה שהגיהו ויעוין בתשו' יעב"ץ (וא"צ) [ואנ"ל] והנה באמת דברי היעב"ץ ז"ל צ"ע דא"כ בכל כהן נימא כן אפי' בהוחזק למזבח דילמא לאו אביו הוא ואי משום חזקה ורובא הא בממון אין הולכין אחר הרוב ויעוין [ספ"ק דכתובות] גבי אם רוב ישראל אך דזה ודאי כיון שהתורה צותה ליתן להכהן כזה שוב הוא ממונו בודאי וכעין שמחלק הרמב"ם ז"ל [בפט"ז מסנהדרין] שהאיסור בע"א הוחזק ולפ"ז ה"ה בכהני דידן כיון שמצוה מדרבנן ליתן לכהן כזה אין הכהן צריך להחזיר כלל ואין הספר אתי כעת לעיין בו ולכן אני נוהג מעודי לעשות פשר דבר דהיינו שיעור המבואר ברמ"א [רס"י ש"ה] נותן במתנה צמותה היינו ב' זהובים פוליש והשאר עד דמי ה' לויט כסף המבואר באחרונים זה ניתן במתנה עמ"ל וככה אומר לו הרי לך בפדיונך סך ב' זהובים פוליש למתנה גמורה והשאר עד ה' לויט כסף יהי' במתנה עמ"ל וכן אני נוהג באיש כילי או עני אבל העשיר נותן ה' לויט כסף במתנה גמורה כן נוהגין בכל גלילותינו העשירים שאין לוקחין בחזרה מאומה ובוחרים בכהן שאינו עשיר שיהי' המצוה שלימה מתנת כהונה וצדקה והי' שלום כדברי ידידו דו"ש יום ב' ך' שבט תרכ"ל צאנז. הק' חיים הלברשטאם

סימן קז

לבני חביבי הרב המאה"ג צדיק מפורסם חריף ובקי וכו' מו"ה יחזקאל שרגא נ"י האבד"ק שינאווא

אודות השאלה בבכור שנמכרה הפרה בכסף ובהאנדשלאג בלא משיכה

תשובה הנה בדבר הזה כבר האריכו גדולי הראשונים ותמיד אין דרכי בזה לפלפל איזה שיטה מהם היא הנכונה עפ"י פלפול כי דבר זה הוא רק גסות רוח ודבר הבלים כי מי אני להכריע בין גדולי הראשונים ורק כ"א צריך לפי כחו לתרץ את כל א' מהשיטות אך לא להכריע כי מה יודעים אנו אשר לא ידעו המה ואלו ואלו דא"ח ולכן אכתוב בקצרה דיעות הראשונים ידוע דעת רש"י ור"ת ז"ל אם עכו"ם קונה בכסף או במשיכה דוקא והנה גדולי האחרונים כמו הר"מ ז"ל [במרדכי פ' הזהב] והטור והש"ע [יו"ד סי' ש"ך] הכריעו דצריך דוקא שניהם והרשב"א בתשו' המיוחסות סי' רכ"ה כתב דעת הראשונים דתלי' הדבר בפלוגתא אם כסף לבד קונה בעכו"ם ואח"כ כתב דלדעתו קונה בכסף או במשיכה דהלכתא כהאומר דהעכו"ם קונה במשיכה אך גם בכסף לחוד נמי קונה מדינא דאו' ולבסוף הביא דגם לדעת (הראשון) [הראשונים] דאינו קונה בכסף לחוד מ"מ מחמת מנהג שקונים בכסף לחוד סגי דהוי כמו סטומתא דהוי קנין ממש ונראה מדבריו דדמי להא דנוהגין החמרים [ב"ק דקט"ז ע"ב] והוי קנין ממש ולבסוף כ' די"ל דלעולם אינו קנין ומש"ה לענין בכור תלי' בקנין מדאו' ולמ"ד דעכו"ם אינו קונה בכסף לחוד חייב בבכורות ורק מחויב הישראל או העכו"ם לקיים המקח מטעם חיוב והמעיין בדבריו היטב יראה שכן כוונתו ורק יש קצת ט"ס דמוכח ולא כמו שראיתי איזה אחרונים הבינו בדבריו דפוסק דכסף לחוד קונה דזה ליתא דנהי דכתב דכן י"ל דקונה בכסף לחוד או במשיכה לחוד מ"מ לדינא לא סמך על דעתו כנראה שם ולכן אין לנו לסור מדברי הטור וש"ע ז"ל דס"ל דבעי תרווייהו כסף ומשיכה ובלא"ה אפי' בדיעבד אסור והנה אפי' אם נימא דסטומתא הוי קנין מ"מ יפה כ' הצ"ץ ז"ל [סי' ס"א] כיון דכל הכוונה הוא רק דרך הערמה לא שייך לומר דקנה מטעם מנהג התגרים או משום בדיניהם דיינינן לי' דזה ליתא דכה"ג אין הסטומתא קנין כלל וגם בדיניהם לא כייפי' להחזיק המקח משום דהוי רק הערמה ובשלמא אם עשה קנין דמהני עפ"י ד"ת לא איכפת לן בהערמה דדברים שבלב אינם דברים והוי קנין ממש ובפרט שבאמת כוונת שניהם המוכר והקונה לקיים המקח ע"מ שיחזור וימכרנו לו אבל אם לא הי' קנין המועיל עפ"י ד"ת רק מנהג התגרים בהערמה ל"ש דרך התגרים כיון שאינו רק הערמה ואין הקונה והמוכר סומכים דעתם לזה הסטומתא וכליתא דמי זה תורף דברי הצ"ץ ז"ל ודבריו בזה קילורין לעינים ול"ק כלל קו' האחרונים להמעיין היטב וכן באמת