דברי חיים חלק ב שכט

ואז אם המ"ר מצערות אותה בשעה שהם יוצאין מן הנקב ונמצא דם בתוך הספל והמוך שהכניסה בא"מ הוא נקי אז אין לפקפק דודאי בא עם השתן ולא בא מן המקור דאי בא מן המקור דרך ביהר"ח הוי לה למצוא על המוך דע"כ האמת כך דאיכא ב' נקבים הא' שמוציא ממנו השתן והוא למטה סמוך ליציאתו והאחר שמוציא ממנו דם נדות היא למעלה בעומק הרבה כדאמרי' פ' יוצא דופן הי נהו ביה"ח ומפרש ר"י במקום שהשמש דש אלמא אפי' בית החיצון הוא בעומק כמו שיעור השמש והחדר לפנים ממנו ונ"ל דעדיף האי מאשה שיש לה מכה בא"מ כיון שמצערת בשעת הטלת מ"ר מוכח מלתא שבא הדם עם המ"ר ממקור מ"ר כו' עכ"ל והנה לאחר הוצעת דבריהם בהשיטות דכ"א כפי שיטתו נבאר דברי הש"ע והג"ה וז"ל סי' קצ"א האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מ"ר בין שהשתינה והיא עומדת בין יושבת ה"ז טהורה ואפי' הרגישה גופא ונזדעזע' אינה חוששת שהרגשת מ"ר היא זו שאין מ"ר מן החדר ודם זה דם מכה היא בחלחולת או בכולי' הג"ה וי"א דאין להתירה אלא ביושבת והשתינה אבל בעומדת ומקלחת לתוך הספל [אם] נמצא שם דם טהורה אבל אם שותתת ע"ש הספל ונמצא שם דם טמאה דהואיל והמקום צר חוזרין להמקור ומביאין דם (טור בשם הרא"ש) וי"א דאפי' ביושבת אין להתיר אלא במקלחת ויצא דם תוך הספל אבל ע"ש הספל טמאה ובעומדת בכל ענין טמאה והכי נהוג ודוקא כשנמצא הדם בספל שהיא משתנת שם לחוד דידוע שהיא ממנה אבל אם נמצא בספל שאיש ואשה מטילין שם מים טהורה בכל ענין וכ"ז אם נמצא דם במקרה אבל אשה שהרגילה לראות דם במ"ר ומרגשת כאב בשעה שמטילה מים כגון חולי שקורין הארין ווינד נראה דיש להתיר בכל ענין דהא איכא ידים מוכיחות שיש לה מכה המכאיב אותה בהטלת מ"ר וממנה הדם יוצא ואפי' מצאה דם אחר הטלת מ"ר כשמקנחת עצמה טהורה דמאחר דמרגשת כאב ואינה מוצאת דם רק אחר הטלת מ"ר ודאי דם מכה היא אך יש מחמירין שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת קבוע להצריכה בדיקה (דעת מהרי"ל שם) דהיינו קודם שתשתין תבדוק עצמה היטב בחורין וסדקין ואם לא תמצא דם תכניס מוך נקי על המקור בפנים ותשתין ותקנח עצמה יפה ממ"ר ותוציא המוך אם נקי הוא הוכחה גדולה דאין הדם מהמקור והכי נהוג ואם בדקה עצמה ג' פעמים כה"ג ומצאה המוך נקי מותרת אח"כ בלא בדיקה שלא בשעת וסתה דחזקה דדם מכה הוא מאחר דאינה מוצאה אותו רק אחר שהשתינה וכ"ז דוקא כשמרגשת כאב עם מ"ר אבל אם אינה מרגשת כאב ובדקה א"ע אחר הטלת מ"ר ומצאה דם אם לא מצאה דם במי רגלים ודאי טמאה אבל אם מצאה דם תוך מ"ר וגם על העד שבדקה עצמו בו י"א דהיא ודאי טמאה דלא התירו רק דם שנמצא תוך מ"ר ויש אומרים שהיא טהורה דדם שנמצא תולין שעדיין נשאר מתמצית מ"ר ויש להחמיר עכ"ל הרמ"א בהגה. והנה הב"י ז"ל בשלחנו הטהור הנ"ל פסק כרש"י ורמב"ם ז"ל דבכל גווני קיי"ל כר"י ולטהרה לגמרי ודלא כהר"ח ז"ל דמחמיר לר"י משום כתם והרמ"א ז"ל מביא דברי הרא"ש ז"ל דמחמיר בשותת ואח"כ מביא דברי הר"ן ז"ל בתשו' וכוונתו להחמיר עכ"פ היכי שיש הוכחה שבא מהמקור דלא כהרא"ש דמיקל לגמרי ואח"כ מביא דברי מהר"ם היינו מקודם מביא סברת המתירים הארין ווינד ופוסק להחמיר כמהרי"ל ז"ל דאינה מכה ברורה ואח"כ מביא השני דעות אם מצאו בעד והיינו דעת הר"ן להתיר והר"מ ז"ל מחמיר ומעתה אינו מותר רק בשלשה לטיבותא יש לה כאב ובדיקה ואשה שיש לה וסת כדברי מהרי"ל ז"ל וטעמא שלא סמכו על הבדיקה לחוד נראה משום דחיישי' דאינם בקיאים בבדיקה בכל דבר שצריך בדיקה ודי לן שמקילין בשפופרת כמבואר שם בתשובה אבל לא בדבר שצריך להדק היטב המוך ולא נמסר דבר זה לאשה. והנה הנב"י בסי' הנ"ל ובסי' מ"ח] שהיקל הוא דווקא עכ"פ בדיקה בכל פעם דאל"ה יוכל להיות שנתרפא אבל להתיר באשה שיש לה וסת שרואה בשעת וסתה בלא מ"ר זה ודאי נגד מהרי"ל שכ' בהדי' באשה שיש לה וסת לראי' בלא מ"ר ואפ"ה הצריכה בדיקה ולכן שלא כדת הורה מעכ"ת באשה זו מחמת שראתה דם בעת וסתה דקולא זו לא מצינו בשום אחרון והוא נגד מהרי"ל ורמ"א ז"ל אשר לא יוכל שום אחד מחכמי זמנינו לסתור דבריהם ח"ו והנה באמת בקולא זו שהיקל הנב"י להתיר ע"י בדיקה תמיד כמבואר בדבריו ובאמת דבר קשה בעיני להקל ולתת התורה לאשה שדעתה קלה אך האמת אגיד שמחמת תקנות שלום בין אשה לבעלה התרנו בוועד הדיינים כקילת הנ"ב אך לא יותר ועתה באתי להודיע כי עיינתי בדבריו והנה מה שפלפל בחכמה בדברי הס"ט ודברי הב"י ז"ל יראה ממ"ש דעתי בזה ומה שהק' על הב"א ז"ל דלמה ל"א בש"ס דטעמא דר"מ דלמא בתר דתמו מיא אתא דם כיון דאיירי בשותתת זה אינו קושי' כ"כ דיכול בעומדת בכל ענין לבוא כדרכו הדם אך מ"ש מעכ"ת דאף בשעה מועטת חיישי' להרגשה בזה דבריו נכונים וכ"נ שהסכים הח"ס וגם בתשו' ש"י ז"ל ומ"ש מעכ"ת להשיג על ס"ט דהמרדכי לא איירי רק ביושבת המעיין במרדכי דכלל לנו דאין תולין רק במכה מבוררת שמצאה בתוך הספל ולא ע"ש הספל וא"כ שפיר י"ל דכוונת הרמ"א ז"ל לדברי המרדכי הנ"ל אך מ"ש נ"ל יותר דכן דרך הרמ"א ז"ל להביא כל הדיעות ולכן מקודם הביא להחמיר על הש"ע שפסק כרש"י הביא הרמ"א דעת הרא"ש ז"ל ואח"כ מביא עוד חומרא היינו דברי הר"ן ז"ל בתשובה היכי דאיכא הוכחה דבא ממקור כגון נמצא ע"ש הספל טמאה לאפוקי מדעת הרא"ש ז"ל דמתיר בכל ענין ואח"כ הביא דכ"ז במקרה אבל הארין ווינד הוי מכה והביא שוב דעת החולקים דהארין ווינד לא הוי מכה ורק מצריכה לבדיקה ולאשה שיש לה וסת ואח"כ הביא דעת המתירים במצאה בלא מכה בתוך המ"ר ולאח"כ הביא המחמירים הוא הר"מ ז"ל וז"ב דעת הרמ"א. ומה שרצה להשיג על הנ"ב מכתובות דשם לא איתרע חזקת פנוי' ותמה אקרא הלא אין לך איתרע חזקת פנוי' מזו שודאי נתקדשה ורק הי' תנאי ותנאי יכול למחול ולכן ודאי איתרע חזקת פנוי' ובגוף הדבר כבר כתבתי בילדותי דהטעם דנגע שני' אינה יכולה לחול רק בהטהר הראשון כידוע בנגעים וא"כ דברי הנב"י נכונים וד"ל והנה אם תולין בימי ליבונה במכה הס"ט החמיר מאד והדבר שכיח הרבה ערכתי בענין זה כמה תשובות ארוכות ולפענ"ד שהעמדתי הדין על מכונו כדברי גדולי האחרונים שתולין במכה ומחמת טרדותי לא יכולתי להאריך ולעיין בדברי האחרוני' והספר ב"א וח"ס וח"ד לא עיינתי בהם ורק מה שיש בזכרוני וגם הדין פשוט ובא לידינו כמה פעמים רק לכבודו ערכתי קצת פלפולא והי' בזה שלום

סימן סח

להרב וכו' מו"ה חיים קרייסטנער נ"י בק' זבאריז חתן הרב הקדוש המנוח מהרי"צ זלה"ה מסטרעטין יע"א

שאלה אשה פשטה כתונת ולא בדקה ובבוקר בדקה עצמה והיא טהורה רק על כתונת שפשטה אתמול נמצא עליו ספק כגריס ורצתה לשלוח לחכם לשאול עליו וב"כ פירסה נדה ולא שאלו כלום ונסתפק הבעל אם צריכים כפרה דלמא ח"ו היתה נדה מחמת הכתם הנמצא בחלוק הנ"ל זה תורף השאלה

תשובה מעכ"ת מביא דברי (הגמ') [המשנה] פסחים ע"א דבלא ידע שנמשכו הבעלים מפסח פטור מקרבן משמע דזה הטעם שאינו מחויב לבדוק הוי כאונס או שפטור משום שעשה מצוה והנה בדבר מצוה אם זה נחשב עשה מצוה התוס' ז"ל בפסחים [דע"ב ד"ה באשתו] כתבו דזה לא מיקרי עשה מצוה ואולם מצינו כ"פ שפטור אפי' לא עשה מצוה כמ"ש הרמב"ם פ"ב משגגות ה"ח] גבי מל שלאחר השבת בשבת דלא עשה מצוה ואפ"ה פטור וכבר הק' עליו בלח"מ ז"ל אולם בדברי רש"י ז"ל פסחים משמע דזה דלא הו"ל לידע הוי כאונס כי כן פירש בהדי' במשנה שם אך התו' ז"ל [בדע"ג א' ד"ה שחטו] כתבו דזה לא הוי אונס דמש"ה לר"א חייב ואינו פטור רק משום דעשה מצוה לרבנן ובאמת ק' מאוד דמה מצוה עשה באם שחט פסח שלא למנוייו והנה באמת מצינו ביבמות בהאשה רבה דס"ל לר' ששת דמותרת לבעלה הניסת עפ"י עדים דמאי הו"ל למיעבד אלמא דכאנוסה חשיב' דמאי הי' לה למיעבד ואפ"ה מפורש במשנה [שם] דחייבים קרבן וגם מצינו בעשה עפ"י ב"ד בגווני דב"ד פטורים כמבואר ברמב"ם ז"ל [פי"ג משגגות] אפ"ה חייב העושה קרבן יחיד אלמא הגם דאונס הי' שעשה עפ"י ב"ד מ"מ חייב והרבה פעמים מצינו שחייב על ביאת מקדש והעלם שרץ או תינוק שנשבה דחייב עכ"פ אחת ול"א מה הו"ל למיעבד והנה נ"ל הכלל בזה דאם עשה איזה עבירה יהי' הסיבה מה שיהי' הואיל ויכול הי' להתברר ה"ז חייב דזה לא מיקרי אונס מה שלא הי' בידה בקל לברר עכ"פ הי' הדבר יכול להתברר כמו באשה אם היתה ממתנת וע"י החקירה הי' יכול להתברר שבעלה חי ואפי' הי' באופן שלא הי' בשום אופן אפשר להתברר מ"מ לא חילקה התורה וכל שוגג חייב ורק באונס פטרה רחמנא והנה מצינו בדברי ר"א ור"י שפליגי אי עשה מצוה חייב או פטור ולמדוהו מקרא כדאמרינן בשבת פ' ר"א אבל ר"י ס"ל (בסוכות) בסוכה דמ"א ע"ב] המוציא לולב בש"ר של חג פטור מפני שהוציא ברשות ולכאורה תמי' לי מאי רשות הוא זה וכי נתנה לו תורה [רשות] לדחות שבת מפני לולב להוציא לולב כדי לצאת בו זה ודאי אינו כפשוט לכל וא"כ מאי מפני שהוציא ברשות שייך הכא וגם דברי הרמב"ם סתרי אהדדי דבתינוק הנימול שלא בזמנו פוטר [בפ"ב משגגות הנ"ל] מפני שעשה ברשות אעפ"י שלא עשה מצוה ובנותר מחייב