דברי חיים חלק א צח

א"ו לא הוי בכה"ג רק בירור נאמן ע"א מה"ת ואין לומר דהתם גבי חי' אינה נאמנת רק משום תקנה [וכנראה מדברי הר"ן שם לכאורה] זה ליתא דא"א דד"ת אינה נאמנת לא תקנו רבנן כלל וכ"כ בהדי' הפ"י ז"ל שם וכן מוכח מדברי הר"נ ז"ל גופא שכתב גבי חי' דנאמנת דלא הוי רק גילוי מילתא ש"מ דמה"ת באמת נאמנת ורק משום מעלת היוחסין הל"ל שלא להאמינה מש"ה כתב דהם אמרו מעלת היוחסין והם האמינו לחי' משום תקנה א"כ עכ"פ נראה מזה ברור דמה"ת נאמנת לומר מפ' כהן הוא וגם האב באמת נאמן מה"ת ורק משום מעלת היוחסין אינה נאמנת וא"כ עכ"פ לאוסרו בגרושה שפיר נאמנת האם דלא גרע מעד דעלמא בשאר איסורין דמספיקא נאמנת. והנה בהה"מ פט"ו מהל' א"ב כתב דמש"ה אין האשה נאמנת לפסול בנה משום דהוי קרובה ומשמע דאין קרוב נאמן באיסורין ובאמת מכל הפוסקי' מבואר דאין חילוק בזה בין קרוב ורחוק לענין איסור וא"ל דשם הטעם דהוי כמו יוחסין דזה ליתא דלפוסלו לא שייך מעלת היוחסין וכ"כ הב"מ בסי' ד' וגם דלישנא דהה"מ משמע דמדינא קאמר ולא משום מעלת היוחסין אך באמת בלא"ה תמוהין דבריו שם שכ' וז"ל בפט"ו הל' י"א מהל' א"ב ומ"ש ואם לא נבדקה אמו כו' זה מבואר דכל שלא נבדקה אמו ה"ה שתוקי והשתוקי מבואר שם בגמ' שהוא ספק ממזר וכן אמרו בירושלמי בפ"ק שיש שתוקי בשותקת או במדברת ואומרת אינה יודעת שכ' רבינו שאפי' היא אומרת לפלוני הממזר נבעלתי הוא מפני שאין האשה נאמנת בפסול אלא האב בלבד כמו שיתבאר ואעפ"י שנאמנת להכשיר והי' נראה שכ"ש לפסול לא היא דלהכשיר ד"ת אין אנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר וספק ממזר מה"ת מותר גמור לבא בקהל אלא דרבנן גזרו עליהם והימנוהו בשל דבריהם אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית ואם היה מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודא ת הי' מקילין בשל תורה ולא נתנה התורה נאמנות אלא לאב ואפילו לאב נחלקו חכמים אלא דקיי"ל כר"י דאמר יכיר יכירנו לאחרים וכמו שיתבאר בסמוך כן נ"ל טעם הענין ואעפ"י שחי' נאמנת כל שלא קרא עלי' ערעור וכנז' פרק זה שאני הכא שאאמע"ר ועוד שהי' קרובה לו וזהו שבגמ' לא אמרו בודקין את אמו אם אמרה לפסול נבעלתי או לכשר נאמנת ולא הזכירו אלא האומרת לכשר נבעלתי ולפ"ז הירושלמי שא' במדברת ואומרת א"י ה"ה דהוי מצי למינקט באומרת לפסול נבעלתי שהולד שתוקי אלא אורחא דמילתא נקט עכ"ל וקשה מאד דהא גם ספק קהל מותר מה"ת וא"כ בממזרת נמי מותר מה"ת וכבר הניחו הב"ש [בסי' ד' ס"ק ל"ט] והאחרונים ז"ל דבריו בצ"ע ואשר נלע"ד דפי' דבריו כך הם דהנה כתב הה"מ ודיקדק דספק ממזר מותר גמור לבא בקהל ותיבת גמור שלא בדקדוק כלל ולכן נלע"ד דכוונתו כך דהנה ביכיר גילה לנו התורה שאב נאמן ולא האם וכמו שכן כתב גם הר"נ ז"ל בקדושין [בר"פ עשרה יוחסין] ומש"ה אין האם נאמנת לפוסלו ואך דא"כ נילף דמכ"ש דא"נ להכשירו לזה כתב דהטעם דספק ממזר בקהל הוא היתר גמור וכמו שמבואר במהרי"ט ז"ל [חי"ד סי' א'] דהתורה התירה ואפילו אם בעל ממזרת ובת ישראל בפעם אחד אינו לוקה אפי' למאן דס"ל ספק התראה שמה התראה דהיתר גמור הוא דהתורה לא אסרה ספק ממזר לבא בקהל ודאי אבל הא דממזר ודאי דבקהל ודאי לא יבא אבל בספק קהל יבא הנה בודאי אם הי' כאן תערובות אפילו לא אתחזק וכגון שהי' במחבואה באופן שלא איקבע איסורא ואחת ממזרת או גיורת ואחת כשרה בודאי אם בא על שתיהן לוקה דהא בא בודאי קהל דקמי שמי' גליא וכמ"ש הפ"י ז"ל [שם] בקדושין וכ"נ בהדי' מהתירוץ הב' שבת' מהרי"ט ז"ל יעו"ש מ"ש שאין אלי' עתיד לגלות וא"כ מה שהתירה התורה בספק קהל ודאי הפי' דהתורה לא אסרה ספק קהל אבל ודאי שייך בי' איסור אם הוא באמת מקהל ה' עביד איסורא רק דהתורה התירה הספק הזה [נלע"ד כוונתו דהצד הממזרות לעולם הוא האיסור וכשהוא ס' דהתורה התירה אין כאן עוד שום אי' משא"כ ס' קהל ניהו דהתורה התירה מ"מ כיון דצד אי' הממזר הוא לפנינו שם ס' אי' עליו רק דהתורה התיר' מש"ה בבעל שתיהן ממ"נ שפיר לוקה] [עי' השמטה] וא"כ כיון דחכמים אסרוהו ועשאו כודאי אין ע"א נאמן ביה כיון שהוא בגדר איסור תורה דאם הוא באמת מקהל ה' אסור בממזרת והגם שהתורה לא אסרה ספק קהל מ"מ כיון שחז"ל אסרוהו שוב לא הימנוה לאמו להקל בגדר ששייך בו איסור תורה ורק בספק ממזר לבא בקהל דהוא היתר גמור מה"ת בזה אפילו לאחר הגזירה הוי רק דרבנן לחוד ולא שייך בו לתא דד"ת והוי כאין לו עיקר מה"ת בזה שייך לומר הם אמרו והם האמינוהו לע"א אבל בספק קהל דלא הותר מה"ת האסור רק שלא אסרה התורה ספק כזה בכה"ג לא שייך להאמינה בדבר שיש בו דררא דאיסור דאורייתא ולפי ע"ד זה ברור כוונתו ולכן הגם שבאמת ע"א נאמן בכ"מ אפילו קרוב מ"מ בכה"ג שמזכיר למדנו שלא האמינה התורה לאם והטעם כתב הה"מ משום שהיא קרובה ואין כוונת הה"מ ז"ל דבכל איסור תורה אין קרוב נאמן דלא יחלוק על כל הפוסקים שלא חילקו על ע"א נאמן באיסורים אפילו קרוב ורק כוונתו שנתן טעם מה שלא האמינה תורה להאם לפסול בנה ולחיה האמינה התורה כאשר הוכחתי לעיל וכתב טעם על גזה"כ שהוא מטעם קורבא ולא ילפי מינה לחי' אבל באמת בשארי דיני תורה אפילו קרוב נאמן ורק הכא גזה"כ מיכיר דלאב נתנה התורה נאמנות ולא לאם ורק משם לא ילפי לחי' די"ל דוקא גבי קרוב גזה"כ לאם שאינה נאמנת וא"כ כיון שהוכחנו דהטעם של הה"מ הוא דילפי מיכיר דאין האם נאמנת וכ"כ הר"נ ז"ל בקידושין וא"כ לפי מאי דקיי"ל כר"י דיכיר היינו במוחזק שאינו בכור נאמן האב וכמו כן אין האם נאמנת לפוסלו דהוא נגד חזקת כשרות דידה וגם להכשיר לא היתה נאמנת אלו הי' ד"ת משום שהוא נגד הרוב פרוצים אבל במקום שאינו נגד רוב בודאי נאמנת מסברא כמ"ש ביבמות בריש פ' הא"ר וא"כ להחמיר ולומר על ולדה שהוא כהן שאינו נגד רוב כלל דקבוע [די"ל] דהיא הולכת אצלו כידוע [ע' ב"ש סי' ד' סקל"ח] וא"כ עכ"פ נאמנת להחמיר אפי' לדברי הה"מ ז"ל וגם כי הה"מ ז"ל כתב עוד טעם משום דאאמע"ר משמע דלא ברירא לי' הא מילתא דמשום קורבה אינה נאמנת ומכל הפוסקי' משמע דנאמנת אפילו קרוב וכן מבואר בר"נ בקדושין גבי חי' דמה"ת נאמנת אשה ורק משום מעלת יוחסין איני נאמן או משום יכיר במקום שהוא נגד חזקה ולשיטת הרשב"א נאמנת במקום שליכא חזקה אפילו לפסול וכמבואר בנ"י ויעוין בב"מ סי' ד' ולכן ודאי שנאמנת האם להחמיר ואסור לישא גרושה ואם נשא כופין אותו להוציאה. ומטעם דאין כהני זמנינו רק מטעם חזקה אין להרחיב הדיבור כי ח"ו לומר כן ומבואר בש"ע שחייב להקיץ כהן בהאהל אם הוא אהל מה"ת ואמאי הא הכהן אינו רק חזקה ובדרבנן אינו חייב להודיעו א"ו דדבר זה ליתא כלל וכן כמדומה לי ששמעתי ממו"ח ז"ל שראוי להזניח טעם זה ולכן ברור שכופין אותו להוציא: סימן יא

שאלה איש אחד נחלש על ביצה ימנית שנתפחה וגדלה למאד ועשו לו רפואות ומרוב הימים נתרפאת הביצה ימנית ורק בהשמאלית החל המכאוב עד למאד ונסע להרופאים ועשו לו רפואות בתחבושת וסמים חריפים עד שבלה כל הכיס והביצה השמאלית נתקטנה ונרככה ולא היתה תלוי' על החוטי ביצים רק על חוט דק מאד וחתכו משם הרופא ושאל האיש החולה להרופא למה עשה לו תחבושת האלה עד שנרככה הביצה ואמר לו שהיתה מקולקלת למאד כי אם היתה בריאה לא היתה נתקלקל ע"י התחבושת וביצה הימנית נשארה בריאה אך עדיין מוצי' מהכיס זיבה והרופאים אומרים שאינה כלל מהביצה כי הביצה שלימה לא נגע בה יד. ושאל השואל אם מותר להאיש לדור עם אשתו האם צריך לפרוש ממנה מחמת פצוע דכא

תשובה הנה בהלכה זו יש דיעות חלוקות לרבותינו הראשונים ז"ל ובש"ע אה"ע סי' ה' [סעי' ז'] הביא דעת שניהם והרמ"א ז"ל מחמיר מחמת איסור תורה והרבה אחרונים מקילין והנה לפלפל להביא ראיות לדעת האוסרין או להמכשירין מש"ס או מירושלמי כדי לפסוק כמותו זה פלפול של הבל כי אין בידינו להכריע נגד גדולי הראשונים הללו אשר כל רז לא אניס להו ומה נדע אשר לא ידעוהו וקושיות שלנו מה הוא בעיניהם והמה ידעו והבינו דרך ומבוא התלמוד הנמסר להם איש מפי איש עד התנאים ואלו ואלו דא"ח ולא כמו שראיתי איזה חכמים בעיניהם הרוצים ליפות דעת אחד מהם ולומר הסוגי' כוותי' מתפרש היטב כי באמת דברי שניהם נכונים וישרים ואם רחוקה ממנו רחוק אבל באמת דברי שניהם נכונים להלכה ולזה לא באתי רק לברר ולהסיר הקו' מהסוגי' לכל א' מהדיעות ולראות מי המה הרוב או לעשות ס"ס אך לא להכריע כדברי הא' מהדיעות רק להסיר המכשול מהסוגי'. והנה זה החלי בעזר צורי וגואלי: