דברי חיים חלק א צו

לדחות דברי הקדמונים אם לא נמצא בדורות הקדמונים חולקים עליו כי אנו כאין נגד חכמתם ותורתם וחסידותם ויראתם ועלינו לקבל דבריהם באהבה הגם שהוא נגד התלמוד אך מחמת שבדבר זה ספק אם לזרעו כוון או לא לזה נאמר בכה"ג אם הלכה רופפת בידך צא וראה האיך העולם נוהג והנה במדינתנו אין מדקדקים רק באשה ששמה כשם חמותה ודבר זה מבואר להחמיר גם בספר משנת חסידים ובשארי הדברים אין מדקדקין במדינתנו וגם כנראה שלא הי' כוונתו בזה רק לזרעו כי האחרונים בעלי קבלה כמו המשנת חסידים אין מביאין רק שמה כשם אמו אלמא דבשארי הדברים לא הי' רק לזרעו ולכן אין שום חשש כלל בעובדא דידי' אך מה שרצה מע"כ לומר שהוי מקח טעות יעוין [במ"מ פט"ו מה' מכירה ה"ג] ובמל"מ [שם] דבדבר שיוכל להתברר תיכף לא שייך מקח טעות וה"נ הרי יכיל להתברר תיכף ומדלא הקפידו אינו מקח טעות ובזה אסיים ואומר שלום יום ג' במדבר מ"ב למב"י תרי"ח לפ"ק: סימן ט

שאלה באחד שהחזיק עצמו לכהן היינו בשעת רחיצת ידי הכהנים ביו"ט העבר אמר לו אחד בזה"ל דו וועסט דיך אויך וואשין והשיב איך בין טאקי אכהן נאר איך וויל נישט צאהלין קיין וועש געלד כן שמעו ממנו שני אנשים וכעת רוצה לישא גרושה באומרו ששקר שאינו כהן ולא אמר זאת רק בדרך שחוק והיתול. וגם מראה מכתב מביתו שכתבו לו בשם סג"ל. שוב פעם שנית אמר ווען איך וואלט גיוועזין אכהן האב איך שוין אין דיא כהונה פאר געסין בייא מיליטער ע"כ תוכן השאלה

תשובה הנה באמת לא מקרי הודאת פיו בכל מקום הן בממון והן באיסור רק מה שאמר דרך הודאה ולא דרך פטומי מילי וכ"כ הרמב"ם ז"ל [בפי' המשניות סנהדרין בפ' זה בורר דף כ"ט] וז"ל עד שיאמר בפנינו הודה שא"ל הוו עלי עדים או אמר לנו דרך הודאה ומסירת עדות אבל אם אמר בפניהם בדרך ספור דברים וז"ש הוא אמר לי שאני חייב לו שאין זו עדות מועלת עכ"ד. וכ"כ מהרי"ט ז"ל [חו"מ] ח"ב סי' י"ח וז"ל ודרך שיחה היינו שאין עיקר הדברים על עסק ההלואה אלא דרך ספור דברים אחרים אדם עשוי לשוח שיחה בטלה כו' עד והוא מדוקדק מלשון המשנה דהכא נקט לשון אמירה והכא לשון הודאה אלמא אמירה לא הודאה הוא אלא דרך שיחה עכ"ל והגם כי היא דבר פשוט נ"ל להביא ראיה לדבריהם מדברי הגמ' ב"ק (דף צ"ג א') וז"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא ר' יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן כו' עי"ש ובתוס' ד"ה ור"י וז"ל אלא נראה לפרש דנזקי גופו אפי' אמר לו הן שדומה כאומר בניחותא מסתמא בתמי' קאמר [וכו' עד] כיון שמתחלה א"ל קרע את כסותי ושבור את כדי עכ"ל. אלמא דאפי' אם אמר לאו אמרינן שכוונתו להן הכל לפי ענין הנראה כמו כן לפי ענין הנראה בכאן דכוונתו שאינו כהן דאל"כ למה לא יטול ידיו וכי ישלם שכר ודרך בתמי' ושחוק אמר וכמו שמדקדקין גבי קטע ידי ע"מ ליפטר ואמר הן שמוציאין ממון מן החובל ואמרינן שכוונת הנחבל הי' ללאו ובדרך בתמי' אמר. והנה באמת גוף הסוגי' דאיתא בש"ס שם וז"ל תנ"ה הכני פצעני ע"מ ליפטר וא"ל הן הרי יש הן שהוא כלאו קרע את כסותי ע"מ למפטר וא"ל לאו הרי לאו שהוא כהן כו' ושם שבר את כדי קרע את כסותי חייב ורמינהו לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע כו' אלא אמר רבה הא והא דאתא לידי' ול"ק הא דאתא לידי' בתורת קריעה עכ"ל ופירש"י שם יש לאו שהוא כהן אי אתמה פטור והאי דנקט חיובא לגבי מכה ופצוע ופטורא לגבי ממונא אורחי' דמלתא נקט דמחיל אינש אממוני' טפי מגופו [ובד"ה] דאתא לידי' וקרע בידי' חייב אי לא א"ל ע"מ ליפטר ואפי' אתא לידי' מעיקרא ע"מ לאבד. לשמור דאתא לידי' משמע דכתיב וכי יתן ואפ"ה קממעט לי'. הא דאתא לידי' מעיקרא בתורת שמירה והדר א"ל קרע חייב אי לא א"ל ע"מ לפטור עכ"ל והתוס' בד"ה הא דאתא לידי' כ' וז"ל אא"ר מתני' דאתא לידי' בתורת שמירה בלבד ושוב נמלך ונתן לו רשות לקרוע שכיון שמתחלה נתנו לו לשמור ולא לקרוע והנפקד קבל עליו מה שאמר אח"כ לקרוע אם ירצה אינו אלא משטה ופטומי מילי וברייתא בדאתא לידי' בתורת קריעה שמשעת נתינה א"ל כן דכיון שא"ל כן קודם שנעשה שומר אין חושש אם יקרע עכ"ל. וקשה והלא באם לא הי' שומר כוונתו בקרע ע"מ לפטר ורק בשומר אמרי' דהוי פטומי מילי וא"כ קשה למה יגרע באומר הלה ע"מ לפטר ואומר המפקיד לאו ומ"מ אמרינן דכוונתו שהוא כהן וכי יגרע (באם לא פטרהו) [מאם ל"א לו] כלל [דאפ"ה] אמרינן שהוא פטומי [מילי] מה שצוהו לו לקרוע וכי בשביל שהוסיף לומר לא נימא שכוונתו בדרך תימא וזה קשה מאד ובשלמא בדברי ר"י בעצמו כנ"ל דס"ל דבקרע סתמא חייב אפי' שדעתו שלא ישלם מ"מ אינו נפטר די"ל דהוי מתנה כמ"ש בתורה לפי שיטת התוס' בכתובות [דף נ"ו ע"א ד"ה הרי זו] לחד תירוצא או דהוי ס"ל לר"י בשביל איזה טעם אחר דכ"ז שלא פטרהו בפירוש חייב אבל באמת כוונת האומר קרע שאינו חושש בקריעתו ורק שלא נפטר הקורע רק באמרו בפירוש הפטר ולזה י"ל שפיר באם אומר לו הקורע ע"מ ליפטר וזה אומר לו לאו דיש לאו שהוא כהן דחזינן דדעתו שיקרע ומסתמא אם הזכיר לו הפטור כוונתו לפטור אך לפי מה דמוקמינן ע"כ מתני' בדאתא לידו דרך שמירה דאל"כ פטור באומר קרע לחוד אפילו בלא הפטר א"כ הרי חזינן דלא צריכי' לומר בפירוש הפטר ורק בדאתא לידי' דרך שמירה אמרינן שאין כוונתו כלל שיקרענו רק פטומי מילי אמר וא"כ בשביל שאומר לו אח"כ הקורע ע"מ ליפטר והוא משיבו לאו היכי נימא שכוונתו להן והוא נגד המוחש ואין בידי כעת שום מפורש לעיין. לכן נלע"ד לומר דכוונת התוס' באופן אחר והוא בשנדקדק עוד בדברי התוס' שכתבנו לעיל וז"ל והנפקד קיבל עליו מה שאומר אח"כ לקרוע אם ירצה אינו אלא משטה ופטומי מילי עכ"ל דזה שפת יתר בודאי בשומר קיבל עליו שמירה. אך נ"ל דכוונתם הוא דבאמת באמר קרע הוא שאינו חושש בדבר ואינו חשוב אצלו כמ"ש התוס' שם וז"ל דכיון שאומר לו כן קודם שנעשה שומר אינו חושש אם יקרע עכ"ל. והנה זה אינו הפקר עדיין ורק אבידה מדעת ובאבידה מדעת אינו הפקר דבהפקר אם חוזר בו צריך לזכות בו הוא או ע"י חצרו דכבר יצא מרשותו ובאבידה מדעת עדיין הוא שלו כיון שלא הפקירו ורק המזיקו פטור כיון שאינו נחשב בעינו ולפע"ד בטוח"מ [סי' רס"א ס"ד] יש דיעות בזה ויעוין בתשו' צ"צ [סי' כ"ג] אך אין אתי כעת ספר לעיין בו רק זאת נ"ל בזכרוני דרוב הפוסקים הכי ס"ל דאבידה מדעת לא הוי הפקר. והנה מבואר בב"ב (דף פ"ז ע"ב) וז"ל המשנה השולח את בנו אצל חנווני ומדד לו כאיסר שמן ונתן לו את האיסר שיבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנווני חייב ר' יהודא פוטר שע"מ כן שלחו ובגמ' בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודיעו שלאו ור"י סבר לשדורי לי' שדרי' אלא שבר צלוחית אבדה מדעת הוא כו' עכ"ל ובנ"י שם וז"ל אבידה מדעת היא ולא נתחייב החנווני אשמירתה דבשלמא בחיוב פונדיון אע"ג דהוי נמי אבידה מדעת משנתנו בעליו בידו מ"מ כיון שלא נאבד ביד התינוק ועכבו החנווני בידו נתחייב בחליפין ובתשלומין גמורין וכשהשיבו ביד התינוק לאו השבון גמור הוה דלאודועי' לי' שדרי' ולא מצי פטר נפשי' ממה שנתחייב עכ"ל. וכ"מ שם בתוס' ד"ה אלא צלוחית אבידה מדעת היא יעו"ש וא"כ בשומר שנתחייב בהשבה לא מהני במה שבעה"ב המפקיד אינו חושש עליו והוי אצלו אבידה מדעת מ"מ כיון שהוא נתחייב בהשבה לא יצא ידי השבה בזה ולא גרע מהתם גבי פונדיון דג"כ אינו חשוב אצל אבי התינוק ומ"מ אם נתחייב החנווני בהשבה א"י בהחזירו להתינוק הגם שהוא עפ"י אביו כאבידה מדעת מ"מ אינו יוצא בהשבה כזו מכ"ש בנ"ד דאומר לשומר קרע דאינו חושש לו מ"מ לא מפטר השומר מחיובו בזה וא"כ לפ"ז שפיר גם בשומר באמת כוונת המקפיד לקורעו ממש ורק דהוי פטומי מילי כיון שהוא אצל השומר וכבר קיבל עליו לשמור לא מהני במה שאינו חשוב אצלו אבל אם אמר לי' השומר (קרע) ע"מ ליפטר וא"ל המפקיד לאו שפיר אמרינן דכוונתו הן שיפטור כיון שבאמת דעתו שיקרענו ואינו חשוב אצלו ורק שהשומר חייב משום שלא נפטר מחיובו שנתחייב בהשבה ולכן באומרו לו בפירוש והפטר פטור ואנן אמרינן שדעתו בודאי להן כיון שאינו חשוב בעינו באמת כיון שא"ל מתחלה קרע וז"ב לפע"ד ובזה יתורץ תמיהת מהרי"ט בתשובה ח"ד סי' קי"ח שכ' שם וז"ל ובתוס' כתבו שם בלשון הזה מתני' בדאתא לידי' בתורת שמירה ושוב נמלך ונתן לו רשות לקרוע כיון שמתחלת נתינתו נתנו לשמור ולא לקרוע והנפקד קיבל עליו מה שאומר אח"כ לקרוע אם ירצה אינו אלא משטה ופטומי מילי וכ"כ למעלה מה שנותן לו רשות בסיום דברים פטומי מילי הוא כדי שישמור לו ברצון ולא ידאוג שמא ידקדק עמו יותר מדאי משמע מדבריהם שאם א"ל על כלים שברשות עצמו