דברי חיים חלק א ט

אבל בנ"ד דאם ישנו לחמץ עובר עליו ורק הספק הוא אם יש לו חמץ לא אמרינן דמספק לקולא רק צריך לעשות כל האפשרי לקיים שלא לבוא לידי בל יראה ולפענ"ד זה ברור. ובזה מיושב שפיר קושי' הפ"י שהקשה [בדף ו' ע"ב] דלמה לי' לעיל לומר הטעם על ביטול ולמה לא כפשוטו כדי לצאת אף מספק גרירות חולדה דהא הטעם הוא רק אלד"ס וזה שייך בבדיקה אבל בביטול שפיר יש לד"ס שיבטל אף מה שיגרור החולדה ולפמ"ש א"ש דהנה באמת כתבתי דליכא למימר כאן ס"ס דהא לא שייך לומר מספק לא אסרה תורה דהא אם ישנו לחמץ אף שספק הוא לבעה"ב עובר עליו מה"ת אך באמת כולם הקשו על הטור מה הוי לי' למעבד ולמה יעבור הלא בדק והוא אנוס גמור. אך באמת אם הוו יכולין לצאת ידי ספק בבדיקה כל חד בזויות שלו כמו שעלה על דעת הס"ד במתני' א"כ שפיר אם לא עשה כן עובר וא"כ שוב ליכא ס"ס אבל לאחר שאמר הטעם דאין לד"ס וא"כ אף מצא חמץ אין עובר דמאי הוי לי' למעבד יותר דהא מה"ת סגי בביטול או בבדיקה כמבואר בר"נ ז"ל וא"כ שוב לא שייך לומר דרבנן תקנו הביטול משום גרירות חולדה כדברי הפ"י ז"ל דלמה לו זה הא שפיר הוי ס"ס ואף אם ישנו לחמץ באמת אינו עובר כלל ובשלמא להס"ד דלא ס"ל הטעם דאלד"ס וא"כ אם יש לחמץ אף דאין ידוע לו עובר ולא שייך לומר ס"ס דצריך לעשות כל האפשרי שלא לעבור על איסור ואם ישנו לחמץ עושה איסור משא"כ לבתר דגלי המתני' טעמא דאלד"ס וא"כ אף אם ישנו לחמץ אינו עובר מה"ת דמאי הוי לי' למעבד ומש"ה שוב אינו חושש כלל לחמץ דהוי ס"ס ודו"ק. וא"כ לדידן באמת מהני ס"ם לחמץ ואני תמה מאוד על הט"ז הלא מבואר בהדיא בגמ' דאין ספק מוציא מידי וודאי משמע דאם הוי ספק אף בבדיקה לקולא כמו התם גבי מדורת העכו"ם וא"ל דהתם הוא רק מדרבנן דבאמת לפי מה דמבואר בתוספתא דעת ריב"י דשורפין עליו את התרומה הרי דמשוה לי' לוודאי ואדרבה לכאורה צ"ע על תירוצא של רבא דהא מבואר באו"ה גבי ספק גבינות עכו"ם דלא אמרינן ס"ס כיון דהספק הראשון עשאו חז"ל כוודאי וא"כ ה"נ לדברי ריב"י בתוספתא עשאו חז"ל הספק הראשון כוודאי ומאי מהני תו ס"ס וא"ל דעיקר תירוצא הוא אליבא דת"ק דכוותי' קי"ל דתולין וא"כ הרי דלא עשאו חז"ל כוודאי דהא באמת חזינן דהגמרא רצה לומר דלית מאן דפליג על האי סברא דא"ס מוציא מידי וודאי דהא פריך לה מר"י ויעויין בנדה ובכמה מקומות דמשמע דליכא מאן דפליג בהא והלא לדברי ריב"י הספק הראשון הוא כוודאי ומאי מהני ספק אכלתי' לריב"י ובזה אפי' ריב"י מודה כמבואר בתוספתא הא לדידי' שפיר הוי וודאי וא"ס מוציא מידי וודאי אך דזה יש ליישב ולומר דלפי מה דמבואר בתה"ד דלפי דברי פר"י ז"ל דלא מהני ס"ס רק בשני תערובות (אפ"ה) משום דהספק הראשון נעשה כוודאי [אפ"ה] היכי דשני הספיקו' באין כאחת בפעם אחת וא"א לבוא לזה בלא זה ספיקא לקולא יע"ש וא"כ ה"נ כיון דב' הספ' באים כאחת שוב לא נעשה כוודאי ודו"ק. ומש"ה א"ש דברי הכ"מ ז"ל [בפ' י"א מה' טומאת מת הל' ט'] שכ' דמדורת העכו"ם שחרב טמא דאין ספק אכילה מוציא מידי וודאי והקשה המ"ל ז"ל בצע"ג דהא מבואר בש"ס דמדורת העכו"ם ספיקא. ולפמ"ש א"ש דבשלמא בגמרא דבאין שני ספיקות כאחת [במקום שחולדה וברדלס מצוין] א"ל דספק ראשון נעשה כודאי אבל אם חרב המדורה דבמקום שהי' המדור לא הוי חולדה וברדלס יכול להלוך רק עתה שחרב נולד הספק עכ"ה] וא"כ כשבא הספק הראשון נאסר כוודאי שוב שפיר א"ס מוציא מידי וודאי ואף דלדידן תולין מ"מ ס"ל להרב כ"מ כיון דהחכמים חשו להאי ספיקא ויעויין בפ"מ סי' ק"י שכ' לומר דאף דלא עשאו כוודאי הספק א"ל בכה"ג ס"ס לקולא שוב ליכא למחשבי' לס"ס די"ל דלעולם חז"ל עשאו כוודאי טומאה והא דתולין הוא רק משום חומר דתרומה וקודש. אבל האדם טמא וודאי וא"כ שוב א"ס מוציא מידי וודאי וזה ברור וגם קושי' השני' שמקשה שם המ"ל יש ליישב בזה ודו"ק. היוצא לנו בזה דלעולם הס"ס בבדיקה לקולא: סימן יג בדין אם יש ספק אם הוא חמץ

כמו גבי ט' ציבורין דהר"מ ז"ל [בפ"ב הל' י'] החמיר בספיקא והתוס' ז"ל פליגו דס' דר' לקולא וכוותי' פסק הטור ז"ל בסי' תל"ט] ותמי' לי טובא דהא התוס' והטור ז"ל כתבו טעם הבדיקה דלא למיכל מיני' וא"כ כיון דחתיכה זו אסורה באכילה משום קבוע שוב צריך בדיקה כדי דלא ליתי למיכל מיני' דהא אפי' בדבר דאינו אסור רק מדרבנן צריך בדיקה משום לא פלוג כ"ש בזה כיון דהחתי' אסורה וודאי חלה הגזירה דרבנן עליו דלא למיכל מיני'. והן אמת שכיוצא בזה הקשו המפורשים ז"ל על התוס' דכיון דנולד הספק בדאורייתא צריך בדיקה והרבה תירוצים נאמרו ע"ז ויעויין בשער המלך הלכות מקוואות מה שתירץ משום דהוי בשני גופים אמרינן ס"ד לקולא יעי"ש. ושוב בדברי הר"מ גבי עירב בתרומה ספק טומאה. והנ"ל דלק"מ משם דשם הטעם לא משום דנולד הספק בדאו' בהתרומה כמו שדימה השער המלך ז"ל רק הטעם הוא משום דליכא סעודה ראוי' בבעוד יום כיון דהתרומה מספק הוא טמא ואסורה באכילה וא"כ ליכא כאן ספק עירב רק בודאי לא עירב דהא אינה סעודה ראוי' ודבר זה נכון מאוד כמ"ש ובאמת גם הגאונים ה"ה הכו"פ והנ"ב גם המה כתבו לפום רהיטא דהטעם כמו שכתב השער המלך ז"ל משום דנולד ספק בדאו' וזה ליתא וכן כתב הת"ד בסי' ק"מ כדברי אך נהי דזה לא קשה דנולד ספק בדאו' משום דהוי בתרי גופין או דנולדו הספיקו' כאחד או שאר תירוצים. אך זה קשה מה שהקשיתי דבשלמא היכי דהרבנן לא שייך להדאורייתא שפיר י"ל סד"ר לקולא אף דהוי פ"א ספיקא דאו' דס"ס השתא ליכא רק סד"ר. אך בנ"ד בדרבנן מישך שייך לאורייתא דכיון דמדאו' ספיקא לחומרא א"כ אסור באכילה ממילא צריך בדיקה כדי דלא למיכל מיני' דהא החמץ גופא אסור באכילה וא"כ דילמא אתי למיכל וצריך בדיקה. ובזה הדבר גופא תקשה לי דלפי דברי פירוש ר"י ז"ל [דף ט' ע"ב ד"ה היינו] שפירש דהדין הנאמר בגמרא גבי ט' ציבורין קאי לענין הככר גופא וקשה מ"ש חמץ משאר איסורין בזה ומאי חידש הש"ס בזה הא דין זה מבואר ממש בברייתא דט' חניות דמ"ש חמץ מכל איסורין והנה לכאורה הייתי יכול לתרץ לפי דברי הר"י ז"ל שכתב דלענין בדיקה א"צ אפי' לא ביטל דאוקי הבית על חזקתו וא"כ א"ש דהנה מבואר בתשובת גאוני בתראי בשם הח"מ ואא"ז מו"ה העשיל ז"ל להתיר היכי שלקח מן החתי' קודם שנודע התערובות ואח"כ שנתוודע התערובת אם ניכרים החתי' מאיזה בהמה הם אותה הבהמה מותר כיון דאותו דפירש מותר וא"כ תלינן שזה מהרוב א"כ גם מה שלא פירש מותר כיון דהחצי כשירה ש"מ שהיא מהרוב גם החצי שעדיין לא פירש רק שניכר שהוא מאותו ח' דכשר יע"ש וא"כ ה"נ [הו"א] כיון דלענין הבית תלינן לקולא דהוא מהרוב דחזקת הבית מבטל לי' לדין קבוע וא"כ אם שוב נמצא אותו החתי' כיון דכבר תלינן דהוא מהרוב גם לאח"כ מותר [החתי' באכילה] כמו שכתבו הגאונים ז"ל הנ"ל דטעמא להתיר משום דכבר אזלי בתר רובא ואמרו שהוא מהרוב לא חזר לאיסורו וא"כ ה"נ. ולפענ"ד זה מדוקדק בדברי הר"י ז"ל שכתב דאיירי לענין הככר גופא שנמצא בבית ולכאורה קשה [למה] לי' לומר שנמצא בהבית (ואמר) [כיון] דהספק הוא לענין אכילה גופא ול"ל לומר כלל שנכנס לבית. א"ו משום דהוי קשה לי' א"כ מאי רבותא מ"ש חמץ מכל איסורין אבל לפ"מ שמפרש שנכנס לבית וא"כ חזקת הבית מבטל הקבוע ואמרינן שהוא מהרוב א"כ שוב החתי' גופא הוי מותר כסברת הגאונים ז"ל קמ"ל הש"ס דליתא דבאמת כל האחרונים פליגו על הגאונים הנ"ל ולפענ"ד ראי' שלא כדברי הגאונים הנ"ל מברייתא הנ"ל. דהנה מבואר דעת הרא"ה ז"ל דקבוע אין לך בו אלא חדושו ואם לקח קודם שנולד הספק אזלינן בתר רובא. והנה לפי דברי הגאונים הנ"ל אם הי' ניכר דהחתיכ' שלקח מקודם הוא אחד עם מה שלקח לאחר מכן אפי' לאחר מכן הי' מותר ליקח מהקבוע דכבר נתברר שזה הבשר הוא מהכשרים ובאמת זה אסור וכן משמע פשטא דברייתא לקח וא"י ממה לקח אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב היינו שהי' לקח ונמצא בחד צד היינו כגווני שפרשתי שמאותו חנות שלקח קודם שנודע הטריפות לקח לאחר מכאן והא שלקח מקודם הוי דינו לר"א ז"ל כמו נמצא והא שלקח לאח"כ מכאן הוי לקח ואפ"ה אסרינן זה שלקח ומתירין הנמצא ש"מ דלא כהגאונים ז"ל ומש"ה שפיר מביא ראי' דה"ה בבית שנמצא בו חמץ אף דלענין הבית אזלינן בתר רובא מ"מ לענין החמץ נמי אסור כמו התם ודו"ק כי זה ברור לפענ"ד: סימן יד

לידידי הרבני החריף המושלם מו"ה משה נ"י. מכתבך הגיעני והנה באמת כי מוטרד אני מאד ורק לאהבת התורה באתי להשתעשע באמרתך והנה ראיתי שיסודך לקוח מדברי האחרונים שבמחכ"ת המציאו סברות מלבם ולכן נסתפקת בטעמם אי הוי אפקעתא דמלכא וכו' ובאמת הדברים מבוארים ברשב"א בסוכה פ' לולב הגזול ומביאו בקצה"ח [סי' ת"ו] וי"א דאה"נ לא הוי לכם והוא פליג עליהם לומר דכיון דיש לשום אדם זכות