דברי חיים חלק א ח

ישראל אבל כיון דהוי כמו הפקר ואם רוצה קנהו לגמרי עכ"פ למשכון שפיר קנה אותו. וא"ש לפ"ז נמי מה שהקשו התוס' [בד"ה אלא] על אביי דס"ל למפ"ג אמאי אינו עובר בישראל שהלוה וכן איפכא אמאי עובר בעכו"ם שהלוה לישראל ולפי הנ"ל א"ש דהנה לכאורה קשה איך שייך כלל בעכו"ם למפ"ג הא הפקעת הלוואתו מותר וא"כ אינו חייב לו כלל רק דמשום ק"ה אם איכא צריך להחזיר לו אבל למפרע לא שייך כלל הגביי' דדילמא יהי' באופן שלא יצטרך להחזיר אף משום קידוש השם אך דלק"מ דהנה רש"י ז"ל פירש [בדף ל"א ע"א] שהלוה לו ואמר בא לביתי וגבה מחמץ זה והיינו אפותיקו ומבואר ברש"י ז"ל [הנ"ל] דאם נתן לו המעות דרך מקח אסור לעשוק המקח ממנו דזה הוי גזל ממש וא"כ א"ש כיון דהלוהו על החמץ והוי כמו שמכרו לו את החמץ שפיר הוי גזל אם אינו מחזירו ולכן שפיר אם גוביהו למפ"ג. אולם כ"ז למאי דמוקמינן בלא הרהינו וקשה לישנא דהלווהו על חמצו וצריך לפרש שעשאו אפותיקו אבל למאי דמסקינן דהרהינו א"כ אין צריך לומר כלל שעשאו אפותיקו וא"כ אין שייך למ"ג דהא הפקעת הלוואה מותר ולק"מ נמי מישראל שהלוה לנכרי דאמאי אינו עובר דזה ליתא דכבר הקשו המפורשים ז"ל הא מעות אינה קונה בנכרי ורק דקושייתם לק"מ דהא כתבו התוס' ז"ל [בע"ז דף ע"א ע"א ד"ה פרדשנ'] בדבר דלית בי' קנין אחר קונה בכל ענין וא"כ לפי הס"ד דאוקמינו בלא הרהינו רק שעשאה אפותיקו וא"כ מאי קנין שייך בי' דהא משיכה אינו קונה על משכון כמו שמבואר בר"ן ז"ל בקידושין ורק במעות קונה אותו וכיון דליכא קנין אחר שפיר קונה במעות אבל לפי מאי דמסקינן דאיירי בהרהינו וא"כ אם רצה הי' קונהו לגמרי דבהיתרא אתי לידי' רק דאינו רוצה בשעת הלואה רק לזכרון דברים א"כ אף למפרע לא קנהו דהא מעות אינן קונות במקום שיש קנין אחר ודו"ק כי קצרתי מאוד: סימן יא בדין אם חייב הישראל באחריות מחמת שהנכרי אלם אם חייב לבער

הנה דעת הרמב"ם ז"ל דאחריות אלם הוי אחריות והראב"ד ז"ל השיג עליו יעו"ש [בפ' ד' מה' חו"מ הל' ד'] והנלענ"ד דדברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים דהנה לכאורה קשה איך משכחת כלל קבלת אחריות בחמץ היינו שאם יאבד חייב לשלם הא אמרינן בכתובות [ל"ד ע"ב] היתה לו פרה שאולה וטבחה בשבת פטור משום דהאי שעתא הוא דמחייב וקים לי' בדרבה מיני'. והנה לפי מאי דקי"ל דחמץ הוי לאו הניתק לעשה ואימת דיכול לקיים העשה לא מלקינן לי' ורק אם לא קיים העשה לוקה למ"ד קיימו ולא קיימו דקי"ל כוותי' וא"כ אם יגנב אז מחויב במלקות דבל יראה מוזהר בכל שעה ורק כ"ז שהי' יכול לקיים העשה הי' פטור ובשעת הגניבה נתחייב במלקות וא"כ קים לי' בדרבה מיני' ופטור מאחריות א"ו ש"מ דאף דפטור מן הדין מ"מ הנכרי אלם ויכפהו לשלם ומש"ה חייב. אך לכאורה קשה לאביי [במס' פסחים דף ה' ע"ב] דמתרץ איפוך ואף בנכרי שכיבשתו איירי הך ברייתא דאסור בקיבל עליו אחריות א"כ קשה מ"ט הא מדין פטור. והנה י"ל לזה כיון דלצאת י"ש מחויב מיקרי כמו אחריות אלם עליו דוודאי כ"א רוצה לצאת י"ש אך בלא"ה לק"מ די"ל דאביי ס"ל כמ"ד ביטלו ולא ביטלו וא"כ ליכא כלל בחמץ מלקות אבל לדידן דקי"ל קיימו ולא קיימו לא משכחת קיבל עליו אחריות רק מטעם שהנכרי יכפהו לשלם אך המעיין ברמב"ם ז"ל יראה דס"ל להדי' דאף בכל עכו"ם ואינו אלם נמי חייב לבער אם קיבל עליו אחריות. אך הרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל דלא כר"פ דכתובות הנ"ל כמבואר בח"מ שמ"א בש"ך וא"כ מחייב אקודם פסח. אך דזה קשה לכאורה לר"פ לשיטתו דס"ל דחייב אשעת אבידה ואפ"ה משמע דחייב בהפקיד אצלו נכרי כמבואר בפסחים [דף ו'] וצ"ל דאיירי בנכרי אלם דאחריות אלם עליו וש"מ כרמב"ם ז"ל. ועפי"ז א"ש נמי דברי רש"י ז"ל [דף ו' ע"א] שפירש גבי הפקידו אצלו יחד לו בית היינו שאמר לו הנה הבית לפניך ולא קיבלו והקשו התוס' ז"ל שם דא"כ מאי פריך למימרא דשכירות קני' הא בלא"ה לא קיבלו כלל לביתו בחחריותו ולפמ"ש א"ש דהנה לפי מה שהוכחנו דאיירי באלם א"כ אף לא קבלו עליו אחריות נמי אם הוא אלם חייב דבאלם אינו תלוי כלל באחריותו אך דזה נראה ברור דבאלם אינו חייב הישראל לבער רק אם קיבלו אצלו עכ"פ ורק שלא קיבל עליו אחריות אך הנכרי הוא אלם הוי כמו שקיבל עליו אחריות אבל אם אלם זורק חמץ לרשות הישראל בע"כ ויחייבו לשלם בוודאי דלא חייב הישראל לבער כיון דלא קיבלו ולא ניחא לי' כלל בזה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב נכרי אלם שהפקיד משמע אבל אם לא הפקידו וודאי פטור וא"כ מש"ה א"ש שפירש רש"י ז"ל לא קיבלו אצלו רק אמר לו הנה הבית לפניך וא"כ לא הוי כהפקידו אצלו כלל מש"ה פטור אף אם אחריות אלם עליו ולזה שפיר פריך [הגמ'] כיון דאמר הרי הבית לפניך ושכירות לא קני' א"כ שוב הוי כקיבלו א"ו משמע מדמהני יחד לו בית דשכירות קני' והוי כהשכיר לו ביתו ואמר לו הרי הוא בביתך ולא קיבלו כלל ומתרץ שאני הכא דעכ"פ מצוי הוא אצל הנכרי וזה לא מיקרי קבלה דהוי כמו שעומד בבית הנכרי ולזה כוון רש"י ז"ל שאותו זווית מסורה לנכרי ודו"ק. ועפי"ז מיושב נמי קושי' התוס' ז"ל בסוגי' דראב"י שפירש רש"י ז"ל [בדף כ"ט ע"א] אם אכל חמצו של נכרי והקשו התוס' דהא עכ"פ מחויב באחריותו ולפמ"ש [א"ש] דהכא לכ"ע אם גזל חמץ בפסח כיון דעל אחריות עובר בב"י א"כ שוב פטור וכמו דקי"ל כן גבי הבא במחתרת ושיבר את הכלים דפטור ולק"מ נמי קושי' הפ"י ז"ל דעכ"פ יקנהו בלעיסה דזה אינו דכבר מבואר קושי' הגמ' האיך שינוי קונה הא כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עבד ל"מ ומשני דכתיב והשיב והוא גזה"כ וא"כ הכא דאיכא איסור אחר בקנינו היינו ב"י שפיר לא מהני ואי דכתב הרמב"ם ז"ל [פ"א מה' חו"מ] דקנה חמץ בפסח לוקה הרי דמהני קנין שאני התם דהא כבר מבואר דהיכי דבלא"ה עביד איסור לא אמרינן ל"מ דמאי הוי הא ס"ס עשה איסור וא"כ אף אי נימא דלא הוי קנין מ"מ עושה איסור מחמת שהוא באחריותו וכמו שמבואר בתשו' הריב"ש ז"ל ומביאו המג"א ז"ל (וה"מ) [והמ"ל] בהלכות חו"מ אבל [גבי גזלן] לפי מה שכתבנו דמחמת אחריות פטור ורק אם הנכרי אלם כו' אבל מדינא פטור מאחריות וא"כ שוב לא קני' ודו"ק דהא גבי גזלן וודאי דאין אחריות אלם עליו וכן כתב המג"ש [דף כ"ט] (וא"כ) לסברתו שחידש המג"ש ז"ל שם [וא"כ] הואיל וישראל האלם אף שחייב מדינא באחריות פטור דכיון דמדינא פטור מאחריות מחמת קים לי' בדרבה מיני' וא"כ שוב ממילא אין אחריות עליו ובלא"ה א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דהא באמת הוי לאו הניתק לעשה ויעוין בח"ץ ז"ל וא"כ לא עשה איסור בלקיחתו כמבואר בתוס' פסחים בסוגי' דאוכל חמץ של הקדש אך הכא דאוכל וקני' באכילתו דלא ניתק לעשה שפיר עושה איסור ודו"ק: סימן יב בדין ס"ס בבדיקה

הנה דעת הר"מ ז"ל [בפ"ב מהל' חו"מ] דלא מצרפין הספק דאכלת' וכתב הט"ז ז"ל [בסי' תל"ט ס"ק ב'] דדעתו כמו דלא מהני ספיקא דרבנן לקולא היכא דאתחזק ה"נ לא מהני ס"ס והוכיח זה דאל"כ נימא במתני' דאין חוששין [דף ט' ע"א] הטעם דס"ס ולא משום דאלד"ס ולי נראה דאין זה הוכחה ומלבד שכמה תירוצים נאמרו על קושי' זו גם לי נראה לתרץ באופן אחר לדברי הפ"מ [או"ח] בפתיחה [כוללת חלק ג' דין י"ג] שמחדש סברא דע"כ לא אמרינן לקולא רק היכי דהספק הראשון מתיר הדבר לגמרי כמו גבי חלב דהתורה לא אסרה מספק לשיטת הר"מ ז"ל דספקא מדאו' לקולא ורק דרבנן אסרו הספק והיכי שיש שוב ספק שני הוי היתר גמור וכן בכל איסורין הספק נקרא היתר גמור מן התורה אבל בענין מצוה כמו שיש לו ס"ס אם יוצא י"ח ת"ש אם יש בעיר אחת מתפללין ובעיר אחת ספק תוקעין דמבואר בר"ה דאזלינן לספק תוקעין וכתב הפ"מ ז"ל דה"ה אם יש ס"ס אם יתקעו שמה נמי הולך למקום הס"ס דתוקעין וטעמא משום דע"כ לא אמרינן ס"ס לקולא רק היכא שהותר הדבר כו' אבל במצוה דהיא וודאי חייבת רק הס"ס אם יעשה המצוה מחויב לעשות כל האפשרי לקיים המצוה וא"כ לפ"ז בנ"ד לפי מה דמבואר בטור סי' תמ"ו דאם יש לו חמץ אפי' לא ידע מיני' נמי עובר א"כ אין לומר כלל ס"ס דהא אנן לא מספקינן בענין החמץ דהיכי דאי' עובר עליו ורק הספק הוא אם ישנו כלל לחמץ ע"ז אמרינן דצריך לעשות כל האפשרי לקיים הלאו דלא יראה דהא לא שייך כאן לומר כמו גבי איסורין דספיקא לא אסרה התורה ואף אם הוא חלב נמי מותר כיון דמספקינן דהא לית כאן הספק בגוף החמץ כלל ואם אי' עובר עליו דהא טעם הבדיקה הוא כיון דכתיב לא יראה כוונת הכתוב שלא יהא במקום הראוי לראות וכמו שכתב הרא"ש ז"ל [בדף ו' ע"ב] ומש"ה צריך בדיקה דילמא יש במקום אחד ועובר עליו ומש"ה לא מהני לזה ס"ס דהא אם ישנו לחמץ עובר עליו ורק הספק הוא אם יש בבית זה חמץ ומספק צריך לצאת י"ח שלא לבוא לידי בל יראה ובשלמא אם הי' ספק אם זה חמץ שפיר י"ל כיון דספק אם זה חמץ הוא מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור וא"כ אם יש עוד ספק מצרפין לקולא