דברי חיים חלק א פח

לעשות דין לנפשו אבל בדיעבד אם ת"ח וירא השם נידה שפיר צריך התרה והגם שבמהרי"ו ז"ל מבואר שלא יחושו בזמה"ז לרב שמנדה הלא תברא בצדו שידוע שהיו מתנהגי' אז רבנים שלא כשורה ונידו לאפוקי ממון אבל עתה שבעוה"ר ת"ח בשפל המצב ואין דורש טובתם והמה כושלים ולא ינדו ח"ו לאפוקי ממונא לכן בודאי גם מהרי"ו ז"ל מודה דבדיעבד נידויו חל וצריך התרה ולכן אם המנודה ירא לנפשו יפייס את החכם כדינו ויתרצה לו ויענוש המנודה כפי ראות עין חכם העיר ות"ח אשר שם כנלע"ד: סימן סד

בנידון אשר נשאלתי בדין הלנת המת. הנה מתחלה נחקורה דין הקבורה אם הוא בלאו ועשה על כל אדם או דוקא על הקרובים. הנה במשנה סנהדרין מבואר דהמלין המת עובר בל"ת וזל"ה בדף מ"ו ע"א ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת כו' ובגמ' שם ע"ב א"ר יוחנן משום רשב"י מנין למלין את מתו שעובר עליו בל"ת ת"ל כי קבר תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בל"ת הרי מבואר דעובר בל"ת אמנם אם עובר בעשה דקבור תקברנו הרדב"ז בתשו' [ת' זו מועתק בת' גו"ו כלל ה' סי' א'] כתב דאינו עובר דבשלמא בנהרג עפ"י ב"ד משכחת לי' שיגמר דינו ויקברנו קודם הלילה אבל במת דעלמא אפשר שימות קודם הלילה ולא אפשר למקברי' ביומו הלכך העשה לא שייך במת דעלמא ולכאורה כן משמע בגמ' הנ"ל דאמר המלין עובר בל"ת כו' וקשה הלא תקברנו הוי רק עשה ול"ת מנין א"ו דבעשה אינו עובר כדברי הרדב"ז ז"ל דלא מצינו כלל לעשה בכה"ג וע"כ יתורא דתקברנו קאי להל"ת והנה בס' מחנה לוי השיג עליו ולפנינו אי"ה יתבאר ג"כ מה שיש להעיר בזה. אמנם מה היא הקבורה הזאת נתבאר שם בגמ' וז"ל א"ד אר"י משום רשב"י רמז לקבורה מה"ת מנין ת"ל כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מה"ת והר"ן ז"ל בחי' כ' דמיתורא דתקברנו דריש דצריך לקבור בעפר והדר מבעי' לי' בגמ' קבורה אי משום כפרה או משום בזיוני למאי נ"מ דאמר לא בעינא דליקברי' לההוא גברא אי אמרת משום בזיוני הוא לא כל כמיני' וא"א משום כפרה הא אמר לא בעינא כפרה מאי ת"ש וכו' ולכאורה משמע דהאבעי' הוא רק על הקבורה בעפר אבל עכ"פ צריך להצניעו כדי שלא יעבור על לא תלין דודאי אין רשאין לעבור על מצות ל"ת ואפי' אם הוא צוה שלא לקוברו וקבורה משום כפרה אין לנו לעבור על התורה כי קרא סתמא כתיב ואנן לא דרשי' טעמא דקרא ולכן ודאי חייב בקבורה בארון עכ"פ גם שצוה שלא לקוברו (ומיתה) [וקבורה] משום כפרה ורק האבעי' הוא אם קוברין בעפר אם צוה שלא לקוברו דקבורה בעפר אינו רק רמז בעלמא ושאלו בעל האבעי' מ"ט דהך רמז וכן מצאתי בס' מנות הלוי כתב לפרש כן אך באמת רש"י ז"ל שם בד"ה משום בזיונא כ' וז"ל שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע אלמא דהאבעי' הוא [אם] מחויבים כלל לטפל בו להצניעו כיון שצוה שלא לקוברו והנה באמת קשה טובא דמאי אבעי' להו והאיך יעבור על לא תלין ואי דטעמא דקרא הוא משום כפרה הא אנן לא דרשינן טעמא דקרא וכבר עמד ע"ז בשו"ת הרדב"ז ושו"ת מהר"ם מינץ ותירוצם דחוק ויעוין בחו"י ולא מצאנו תירוץ מרווח לזה. והנלע"ד דהנה כתיב בקרא כי קללת א' וגו' ויש בזה שני פירושים א' במשנה [הנ"ל] וז"ל המשנה כי קללת וגו' כלומר מ"מ זה תלוי מפני שבירך את וכו' ונמצא שם שמים מתחלל אמר ר"מ כו' ובדף הנ"ל ע"ב בברייתא תני' אמר ר"מ משלו משל למה ה"ד לשני אחים תאומי' בעיר אחת א' מינוהו מלך וא' יצא ללסטים וכו' יעו"ש והנה כ"ז בנהרג עפ"י ב"ד אך על הריבוי דמרבינן כל המתים לבל תלין ליכא למיפרש הטעם כי קללת א' וגו' ואך באמת יש לפרש כל הטעמים גם על כל המתים דשם בגמ' ת"ש מדאקבור צדיקי וא"א משום כפרה צדיקי לכפרה צריכי ומשני אין דכתיב [כי] אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טו"י א"כ י"ל ג"כ כוונת הפסוק כי קללת א' כפירוש המשנה היינו שחטא לד' ומש"ה צריך כפרה או הפירוש הוא כברייתא דאדם נברא בצלם אלקים ומש"ה אין ראוי להתבזות וטעמא משום בזיוני וכל היכא דמפרש הטעם בקרא כ"ע דרשי טעמא דקרא כמבואר בסנהדרין [דף כ"א] גבי לא ירבה לו נשים וא"כ מש"ה מסופק קבורה משום כפרה או משום בזיוני והואיל ולא איפשיטא לחומרא ומש"ה עסק הרמב"ן ז"ל לחומרא דדילמא הטעם משום בזיוני ואין הפי' בזיוני לקרובים דוקא ורק שהבזיון לאדם שנברא בצלם א' להיות מושלך בחוץ ומש"ה פי' שם הרמב"ן ז"ל אפי' היורשים מרוצים שלא יקברוהו אינם רשאים משום בזיוני אך הא ודאי פשיטא דהמצוה זו מוטל על כל אדם כדי שלא יהי' מושלך בבזיון והגם דקרובים קודמים לכל אדם היינו דכופין לקרובים ומש"ה אין החיוב מוטל על שארי ב"א אבל היכי שאין כאן קרובים או שאינם בני כפי' ודאי מוטל החיוב על כל בני העיר והוי מת מצוה ממש דמת מצוה לאו דוקא בשדה וראי' מיבמות [דף פ"ט ע"ב] גבי אשתו הקטנה שכהן מטמא לה משום דהוי ממ"צ דקרי לה ולא עני אפי' שהוא בעיר ורק שאין לו קוברין ויעוין בסי' שע"ד פלוגתת הרמב"ן והרא"ש אם אין לו כל צרכו אם מקרי ממ"צ ויעוין במל"מ הל' שמחות אבל לכ"ע אם אין לו קוברין אפי' בעיר הוי ממ"צ וכן משמע מט"ז הל' מגילה יעו"ש וראי' מהא דמטמאין לנשיא מפני שהוא כממ"צ יעוין בירושלמי מביאו ב"י סי' הנ"ל והיינו משום שכבודו כן הוא שיתעסקו בו כל ישראל הוי ממ"צ כמו כן כשמת בעיר ואין לו קרובים או שאינם בני כפי' הוי ממ"צ וא"כ חייבים לקוברו תיכף וחל על בני העיר לאו דלא תלין וגם אסור להשהותו כלל דהוי ממש ממ"צ ובמת מצוה ודאי שיוכל לקוברו אח"כ [ואפ"ה] דוחה פסח וכמבואר במ"א הל' מגילה הגם שמבואר בשם דבקבורת קרובים אינו דוחה פסח יעו"ש מ"מ בכה"ג שאין לו קרובים הוי ממ"צ ובממ"צ גלי התורה בהדי' דדוחה פסח ומילה וכו' ואסור להשהות ולזה נ"ל דלא כהרדב"ז ז"ל שכ' דעשה דקבור תקברנו ביום ההוא לא קאי אמת דעלמא ולפמ"ש ז"א דלא גרע ממ"מ והנה לפי מה שבארנו דחל על בני העיר העשה ול"ת דלא תלין דכמה מתים ב"מ שאין להם שום קרוב או שאינו יכול להטפל בעצמו דאז ודאי הוי ממ"צ וחל על בני העיר העשה והל"ת ואסור להלינו ונהי דאינם מחוייבים לפזר מעות לקיים מ"ע וכדברי הר"ן ז"ל בסוכה מ"מ עכ"פ כפי הנהוג בכל הקהלות ודרך העולם חיוב מוטל עד חומש ובפרט בצבור לא שייך כלל זה ומחויבים לפזר כאשר יוכלו ולא לעבור ח"ו בל"ת ועשה. והנה באמת לפי מה דמבואר בשו"ת חות יאיר סי' קל"ט וז"ל ונחזור לענינינו דצוותה תורה לא תלין רק כשבידו לקוברו היום משא"כ כשיש מעכב ומונע אותו מלקוברו כמו בנ"ד שוב אין איסור ל"ת אפי' על מי שמוטל עליו לקוברו כ"ש על אחרים כו' עד ונ"ל שמפני כך אפי' משום ממון מעכבינן הקבורה כמ"ש בהג"ה בשם ר"ת ור"ש הובא בהגהת ח"מ סי' ק"ז ס"ב יע"ש במ"ש הש"כ כי על המעכב אינו מוטל לקוברו והמוטל [עליו] אחר שזה מעכב אינו עובר במה שמניחו אעפ"י שאפשר לרצות הב"ח [א"ע] בלא תלין כו' יעו"ש א"כ הי' נראה דגם בנ"ד כיון שאין מניחין לקבור שוב אין החיוב מוטל. אך באמת לפע"ד דבריו אינם כאשר כתבתי דאם הקרוב אינו מחויב לתת המעות להב"ח שוב אינו מוטל עליו לקוברו והוי כמו יורשי קטנה שבגמ' יבמות הנ"ל שאין מוטל עליהם לקוברה כיון שהפקירו רבנן ממונם אינם מחויבים בקבורה והוי הקטנה ממ"צ כמו כן כיון שאין מחויב היורש לתת המעות להב"ח א"כ הוי קרי לי' ולא עני שוב הוי מ"מ והחיוב מוטל על כולם ובפרט על הב"ח המעכב שלא לעכבו והפי' היותר נכון לפע"ד מה שפי' בו האחרוני' מובא בתומי' סי' ק"ז ויעוין בהפלאה קי"ז

וברור לדינא דמחויבים בני העיר לפזר ממונם מקופות הח"ק או מקופת הקהל שלא להלין ואך אם רוצים לעשות תקנה הנה אם התקנה הי' לתועלת שלא יבואו עי"ז פעמים רבות להלנת מת וע"י שלא יפזרו לא יבואו להלנת המת רק לאיזה ימים שיתפשרו ביניהם ואם יפזרו אזי יוכל לבוא מזה שיבואו פעמי' רבות להלנת המת אם כן הוא בודאי מותר לעשות תקנה כזו כמבואר במ"א הל' שבת גבי תקנה שלא ליקח דגים ויעוין בצ"צ אבל באמת לפע"ד זה אינו כלל והלנה דהשתא ברור והחששא רחוקה ולזה אל יתחכמו להלין ב"מ ח"ו וד' הטוב יסיר המות ויבולע לנצח במהרה בימינו אמן

כאשר התבוננתי בזה ראיתי להרב בעל מנות הלוי הביא קושי' בשם גדולים דלמה אמרינן כאן אי משום כפרה לא ניחא לי' בכפרה והלא מבואר בחייבי חטאות שמשמתין אותו עכ"פ לאחר שעבר ב"ת כמבואר בתו' ר"ה ובאמת לק"מ דאם לא ניחא לי' בכפרה אינו מכפר לו רק (אם) בחייבי חטאת אגב שכופין אותו שיאמר רוצה אני ואגב החיוב גמר ומשעבד נפשי' כמו תלוי' וזבין והרמב"ם ז"ל נתן טוב טעם לדברי בה"ג דבאמת כל אדם מישראל רוצה לקיים דברי תורה ורק היצר מונעו אבל כשכופין אותו שוב מרוצה באמת יעו"ש וא"כ לפי"ז א"ש דכ"ז שייך בעודו בחיים ואם כופין אותו גמר ומרצה אבל אם צוה שלא יקברוהו דלא ניחא לי' בכפרה אין קוברין אותו דאין לו כפרה גם אם יקברוהו כיון שלא ניחא לי' בחיים חיותו בכפרה והשתא הוא פטור מהמצות ובשאול מי יודה ומי שטרח בע"ש כו' ואם בחיים לא ניחא לי' שוב לא יהי' לו כפרה משא"כ בעודו בחיים בחטאת שכופין אותו אם יקריבנו להחטאת שוב באמת מרוצה וכדברי הרמב"ם ז"ל ודו"ק: