דברי חיים חלק א פז

שייך מתורת פועל ורק משום יד ויד שלא בכוונה אינה קונה אבל בחצר דמשתמר בודאי קונה משום יד אפילו בנכרי והיינו מתורת פועל ואפילו לשיטת הרי"ף ז"ל דמתרבי מטעם שליחות מ"מ הוי בתורת פועל אבל בקטן וקטנה בודאי דגם לא שייכי שיהא בתורת פועל כמו שאינם בני דעת לשומן שליח ככה אינו בגדר שיהי' יד פועל כידם זולת בבני דעת שמקנה להם אבל בחצר לא שייך בקטן מטעם פועל אבל בנכרי [דאיתא] בתורת פועל קונה גם חצרו לו מתורת פועל ואפי' שלא בכוונה. והא דקונה לו כליו גבי יי"נ משום דשם ידע ורוצה בקנינו ועומד ע"ג לקנות ע"מ והוי שפיר כפועל אבל שם בדמאי בירושלמי דמיירי באינו מתכוין כלל שיקנה לו הכלים לא הוי כפועל כלל בכלי ודו"ק. ולכן נ"ל לסמוך בזה על עה"ג ז"ל. וגם המ"ב ז"ל כתב דיש לנכרי חצר אפילו מטעם שליח ולכן נ"ל לסמוך להתיר ולומר שקנה החצר להנכרי. והנה באמת זה קשה לכאורה על הגדולים הללו שרצו לומר שיקנה אח"כ המשיכה או חצרו של העכו"ם (והלא) וכי יעלה על הדעת שאם ישראל ידבר עם העכו"ם שימכור לו בהמתו ואח"כ תכנוס לחצרו של עכו"ם תקנה לו בלא ידיעת ישראל זה ודאי לא יאמר שום בן דיעה. והנה לפ"ז כיון דכסף אינו קנין כלל הוי כליתא כלל וכי נימא דבשביל שאח"כ נכנס לתוך חצרו של עכו"ם בלא ידיעת הישראל שיקנה לו הן אמת שהקצות ז"ל כ' כיון שרצונו למכור הוי כמו הפקר ובאמת אין זה מוכרח כלל. אך הכא נראה כיון דידעינן דדעת הישראל להקנות לו ודאי גמר ומקני לי' דבלא"ה הי' קשה (לי') [לי] דלמה לא יהני קנין כ"ד לגבי בכור לפי דברי תוס' שכתבו בפ' הנושא (דף ק"ב ע"א ד"ה אליבא דב"נ) וז"ל ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר די"ל דהואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד נפשי' שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדקאמר בסמוך ועוד דשמעינן לי' לר' יוחנן דהנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אעפ"י שלא הגיע לידי דגמר ומקני ה"נ מתוך שטרח ליתנ' בשטר בכה"ג גמר ומקני עכ"ל. אלמא דבלבו רוצה להקנות תלי' מילתא ואין יותר רוצה להקנות מזה כשרוצה להקנות לפטור מבכורה ודאי גמר ומקני והי' להיות מהני אפילו קנין כ"ד אך באמת כיון דאין בלבו להקנות באמת רק להפקיע האיסור לא מקרי גמר בלבו ולהכי צריך (ק"ק) [ק"ג] אך עכ"פ לענין אם נכנס אח"כ לחצרו של נכרי בלא ידיעת הישראל דהוי קנין גמור ורק דלא הוי מדעת הישראל בזה ודאי אמרינן דהוי כמי שהי' מדעתו דהא רוצה בזה הקנין וז"ב

שוב אחרי כותבי זאת עיינתי בחי' הר"נ ז"ל בב"מ יראה להדי' דמפרש דוקא משום יד קונה בחצר המשתמרת אבל להרי"ף ז"ל דס"ל מטעם שליחות אתרבי חצר אינו קונה במציאה רק מתקנת חז"ל וא"כ לפ"ז י"ל דבנכרי נמי תקנו רבנן חצר וכמו שחזינן דכליו קונין ולפ"ז א"ש דחצר קונה בנכרי בהפקר כמו ישראל ורק בדעת אחרת קונה בישראל מה"ת ולא בעכו"ם אבל מדרבנן קונה בד"א מכ"ש מה שקונה מן ההפקר וא"ל דקנין דרבנן נגד דאורייתא [לא מהני] ז"א דכבר כתבו כמה גדולים דבדרבנן מהני אפילו נגד דאורייתא בבכור יעויין בצ"ץ ובעה"ג ואך אפילו למאן דס"ל דלא מהני קנין דרבנן בבכור מ"מ הכא בלא"ה ספק אם כסף קונה ואת"ל כסף אינו קונה דלמא מהני מטעם חצר שלא בכוונה הן מטעם ידי (וכסברתו) [וכסברתי] או מטעם שליח כסברת המ"ב וגם הקצות נוטה לדעת זו וכמ"ש לעיל וכמה מהאחרונים כתבו הקנין בחצר ה"ה בעה"ג ומ"ב ורבים אשר עמהם ובודאי שפיר הוי ס"ס ורק דכתבו האחרונים בבני יעקב ובהמפרש שעל בכורות מרמב"ן ז"ל מחמת דבממון לא אזלינן בתר ס"ס להוציא ממון וממילא לענין איסור הוי כבכור ישראל כיון דבכה"ג אזלינן בתר ממון והאיסור נכרך אחר הממון דאם אין מוציאין מן הישראל המוכר מקרי בהמת ישראל וחייב בבכורה וא"כ לפ"ז הכא בנ"ד דלכ"ע מוציאין מן הישראל דעכ"פ הוי קנין דרבנן א"כ מה תאמר דלענין איסור דאורייתא לא מהני קנין דרבנן הא האיסור ממילא נפקע ע"י ס"ס ודו"ק: סימן סב

הרב מהרי"ט ז"ל בח"א סי' פ"ה פסק דלוקח אינו פטור רק ממעשר ולא מתרומה והנה צ"ע גדול דא"כ מאי פריך הש"ס [במס' ב"מ דף פ"ח ע"א] כנפשך מאי נפשך אוכל ופטור [וכו'] הא לוקח חייב ולוקח מי מחייב והתניא תבואת זרעך ולא לוקח ולדברי מהרי"ט ז"ל הא אכתי צריך קרא לפוטרו מתרומה לכן נ"ל דזה ליתא ובאמת גם מתרומה פטור לוקח ומה שהכריחו למהרי"ט ז"ל הסוגיא דבכורות [דף י"א] דאיתא התם אמר רשב"נ אר"ח הלוקח טבלים ממורחים מן העכו"ם (מפריש עליהם תרומת מעשר) [מעשרן] והן שלו [וכו' עד] דאמר לי' אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' עד יתיב רב דימי (קמי דאביי) וקאמר להא שמעתתא והקשה אביי טעמא דמספקא להו [וכו'] אבל ודאי חלפינהו בעי (עשורי) למיתבינהו לכהן הא אמר ר"ש [אר"ח] הלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי פטורין מליתן לכהן דילמא כאן בת"ג כאן בתרומת מעשר אדכרתן מילתא דאריב"ל ואל ב"י תדבר לאמור וגו' הלוקח מן הישראל חייב בתרומת מעשר מן הנכרי פטור עכל"ה וקשה למהרי"ט כיון דכתיב קרא למה לי' הסברא [דלא] מצית לאשתעי דינא בהדי' וגם על גוף הסברא הקשה מלוקח גז צאנו [בחולין דף קל"ו ע"א] דנימא נמי הכא לכך ירד לחלק דלא אמרינן הך סברא דלא מצי לאשתעי דינא רק אם אינו חייב רק מדרבנן. אבל באמת לפע"ד א"צ לחלוקו דבלא"ה לק"מ דהנה מבואר בר"נ (בפרק ראשית הגז) [בר"פ הזרוע והלחיים] גבי מזיק מתנות כהונה שפטור ופירש"י דהוי ממון שאין לו תובעין [שיוכל לומר לכהן אחר אתן] והקשה עליו דהא כשהוא בעינא נמי אין לו תובעין ורק שחייב כשהוא בעינא משום מצות נתינה אבל כשאינם בעין פטור ועי"ש והנה באמת לק"מ על רש"י ז"ל דהנה באמת מבואר דהוי גזל השבט נהי דהוי ממון שאין לו תובעין ומש"ה חייב במדומע להרים אחד מפני גזל השבט שישנו ת"י אבל כשאוכל לענין המעות הוי ממון שאין לו תובעין אבל כשהתרומה בעינא נהי דאין לו בעלים מיוחדים מ"מ מחויב להוציא מת"י דבר שאינו שלו דגוף התרומה הוי של אותו השבט והראי' דבמודר הנאה מכהנים באים ונוטלים בע"כ דזה הוא של הכהנים ומש"ה חייב לשלם להם זולת מצות הנתינה גם אם חטף הכהן ממנו אין מוציאים אבל לענין ממון שהוזק יאמר לכ"א לאו בע"ד דידי את לא לך הזקתי וק"ל והנה לפ"ז נראה באם בא מכח גברא דלא מצי לאשתעי דינא בהדי הוי כמו מציל מליסטים דאין לו שום תביעה עליו דאמר אני באתי מכח מאן דלא מצי לאשתעי דינא בהדי ולעצמי הצלתי אבל מ"מ לענין נתינה דהוא מצוה ודאי חייב דהוא מצוה בפ"ע מלבד התשלומי ממון שהוא של אותו השבט כנ"ל ורק הוא מ"ע ליתן לכהן וא"כ [אתא] שפיר מאוד דברי הש"ס הנ"ל דר"ש [ב"נ] אמר שפטור משום דאמר דבאתי מכח מאן דלא מצי לאשתעי דינא בהדי' וא"כ אינו חייב לו בתורת חיוב ואי דחייב משום מצות נתינה ז"א דרק במתנות כהונה כתיב נתינה ולא במעשר ומקשה אביי מהא דאי וודאי חלפינהו חייב ומחלק משום דבתרומה כתיב נתינה ולא מהני הך טעמא דבאתי מכח מאן [דלא מצית] לאשתעי דינא דהך סברא לא מהני רק לענין חיוב ממון אבל לא לענין המ"ע דנתינה לכהן ומש"ה בתרומה חייב אבל בתרומת מעשר גם שהוא מתנה לכהן ומתנות כהונה נתינה כתיב בהו מ"מ גבי תרומת מעשר מיעוטי' הכתוב בהדיא ממצוה ומש"ה שוב מהני הך טעמא דלא מצי לאשתעי דינא בהדי לפוטרו מחיובא דממון וגזל השבט דאי לאו הא טעמא דאתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' לא מהני הכתוב דאל הלוים תדבר לפוטרו דנהי דמצות נתינה ליכא הא מ"מ כיון דחייב לפרוש תרומת מעשר ממילא הוא של הכהנים והוי גזל השבט דהתורה לא מעטינהו רק ממצות נתינה אבל לעולם הוי של כהנים ורק דפטור מטעם דאתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' ומדוקדק מאוד זה ברמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מתרומות לקח מנכרי לאחר מירוח מפריש ת"ג ונותנה לכהן ומעשר מפריש והוא שלו ותר"מ מפריש ומוכרו לכהן משום שיאמר לכהן בתר"מ וללוי באתי מכח מאן דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' ומפני מה אמרו שלא יתן תרומת מפשר לכהן כתרומה גדולה משום שנאמר בתר"מ ואל הלוים תדבר וגו' והנה קשה במה שתפס ב' הסברות וגם יפלא דלפי הטעם שנתן שפטור משום דל"מ לאשתעי וכו' א"כ קשה איפכא מדוע חייב בת"ג והרמב"ם ז"ל תפס הקושיא איפכא מדוע פטור מתר"מ אך לפי דברינו הנ"ל א"ש דזה הסברא לא שייך רק לענין לפוטרו מחיוב ממון דהוי כמציל מהליסטים אבל מ"מ עדיין מצות נתינה עליו והרי מתנות כהונה נתינה כתיב בהו ולזה מקשה ולמה אמרו שלא יתן תרומת מעשר לכהן כת"ג שהוא ג"כ ממתנות כהונה ולזה מתרץ דהתורה ממעטי להו ממצות נתינה ומחיובא דממון פטור משום דבא מכח מאן דלא מצי לאשתעי דינא בהדי' ודו"ק: סימן סג

נידון אותו שהעיז והחציף פניו נגד ת"ח לומר אדרבה נ"ל ברור שהחכם הגם שלא עצר ברוחו וכפי דברי הש"ע עכ"פ נ"ל ברור דאם החכם הוא ירא ד' ושונה גפ"ת דחל הנידוי וחייבים כל העם לנהוג בו נידוי זולת הגדולים ממנו דהרמ"א ז"ל [בסי' של"ד סעי' מ"ו] אינו מביא רק דעת החולקים אם רשאי