דברי חיים חלק א פו

צריך כלל להירושלמי ואי דבעי להכריח מירושלמי ששבות בשאר איסורים לחומרא או דקיי"ל כמ"ד דב"נ מצווה על הרכבה ה"ל לומר כן בפירוש דאסור ע"י עכו"ם דאמירה לעכו"ם שבות (א"ו) [או] דב"נ מצווה על הרכבה וכן משמע בירושלמי א"ו דבאמת מזה לא הכרית (לאסור) לא את האבעי' דאמירה לעכו"ם בשאר איסורים וגם לא הכריע אי ב"נ מצווה על הרכבה רק דאסור משום שלא יקיים כלאים ובודאי אין להכריע נגד הש"ע בכמות משמעות דברי הריטב"א וגם מה שרצה להמציא מטעם ס"ס ג"כ לא מהני לצרף דעת איזה מפרשים נגד הב"י בש"ע שהוקבע לדינא וכן לא יעשה

ומה שרצה להביא סייעתא לדברי הרא"ש מעיז [הנ"ל] דאמאי לא מוקמינן בכלאי אילן דמותר בקיום א"ו דבהרכבה ג"כ אסור קיום את"ד וזה אין ראי' כלל דיעוין בתו' שם ד"ה [אין עודרין] וא"כ [לדברי התו'] אכתי הוי מצינו למשני דמיירי בכלאי כרם יעי"ש. ומה שהמציא דלא שייך להחמיר משום דעושה איסור בל תשחית וזה ליתא כלל דהרי חזינן דבשביל צורך מותר להשחית כמבואר ברמב"ם ז"ל גופא ואין צורך גדול מזה לשמור מספק איסור תורה וכמה משניות דאסרי ומקדש בגפנים משום ספק יניקה וגפן הוא אילן ונאסר מספק. ומה שהקשה על הרמב"ם דמוכח מכאן דספ"ד לחומרא דהתורה אמרה ועץ אשר תדע אשתמיטתי' מיני' אז דברי הש"ס בהחובל [דף צ"א ע"ב] ודברי הכ"מ בה"מ [פ"ו הל' ט'] דאשר תדע לדרשא אתי יעי"ש. ואשר רצה לומר דמקח טעות הוא כעין לוקח גרוטאות לא יפה דימה כיון דמותרין הענפים לנטען במקום אחר א"כ הרי שווין מעות ואי משום אונאה אין אונאה בכותים ובקרקעות ומש"ה גם מה שדימה למקח שנעשה באיסור ז"א דהרי ראוי לנוטען במקום אחר ומה שרצה לומר האיסור הוא שיגרום השחתה לעצים כל מי שיש לו מוח בקדקדו לא יכחיש זה דגרם להשחית העץ... יקרא איסור ומה שרצה לומר דב"נ אסור בקיום לא דק כלל דקיום אתי' לן מקרא דכלאים לא אבל ב"נ אינו מוזהר על דיני תורתינו הקדושה רק על מצות ב"נ והאיך יאסור עליו קיום מורכב גם מה שרצה לומר דזה תלוי אם ב"נ אסור בקיום א"כ הוי ממעט בתיפלה ואם לאו אינו ממעט בתיפלה וזה דבר שהיא נגד הש"ס דאמרינן בכלאי זרעים שהב"נ אינו מוזהר אכלאי זרעים ואפ"ה הוי ממעט בתיפלה וגם מה שרצה לומר דאיסור תורה לא מתירין משום מיעוט תיפלה נעלם ממנו דברי הגמ' ע"ז [הנ"ל] דמשני דאסור ליתן להם מתנת חנם דהוא דאורייתא ואפ"ה מתירין ממעט בתיפלה. ומה שהקשה למה לא קנסו הרבה יש להאריך בזה אך י"ל הטעם לפי דברי מע"כ כדי שלא נעבור על ב"ת ולפיכך לא אסרו כדי שלא נשחיתנו ויקח ממנו ענפים ליטע במקום אחר הגם שדבריו למעלה לא יכונו בעיני היינו משום דלמפרש מאיסורי דחשש דאורייתא לא שייך ב"ת אבל קנסא דרבנן שפיר לא קנסו משום שלא יבא לבל תשחית ודו"ק בכ"ז: סימן סא

שאלה אחד מכר בהמתו לעכו"ם לפוטרה מבכורה בכסף לחוד ולאחר זמן לקחה העכו"ם לחצרו ע"י איזה סיבה ושוב החזירה לתוך הבהמות כדרך העולם ולאח"כ ילדה זכר מה דינו של עובר זה אם הוא קדוש בבכורה או לא

תשובה הנה דבר זה מבואר בעה"ג [סי' ק"ב] ובצ"צ [סי' ס"א וסי' קכ"ט] דשלא בכוונה לא מהני זה הקנין והכא מה שבא לחצרו הוא שלא בכוונת קנין דכבר הי' בדעתו שקנהו הגם (דבצה"ק) [דבקצות החושן סי' רע"ה סעי' כ"ה] כתב להשיג עליהם דהוי דעת אחרת מקנה שפיר השיג עליו בנה"מ [סי' ר' סעי' ח'] דהא גם המקנה אין כוונתו לזכותו כיון שסבר שכבר זכה בו ומאי דעת אחרת איכא וזה פשוט וגם כתב שם הקצות ז"ל בעצמו דבעכו"ם לא שייך דעת אחרת מקנה יעו"ש. אך לכאורה מטעם חצר י"ל שיקנה לו דחצר קונה אפילו של"מ וכ"כ בהדי' בעה"ג שם בתשובה דמטעם חצר קונה אפילו שלא בכוונה. אולם באמת בתוס' ב"ב [דף נ"ד א' ד"ה אדעתא] מבואר דגם בחצר לא קנה שלא מדעתו. והנה במחנה אפרים ז"ל כתב בסי' ה' בדיני משיכה דהתוס' לשיטתם דחצר משום יד ויד אינה קונה שלא בכוונה אבל [אי חצר משום שליחות] קונה החצר שלא בכוונה כמו ששליח קונה שלא בכוונת המשלח והנה לפ"ז בעכו"ם דאין שליחות לעכו"ם וע"כ הא דחצר קונה בעכו"ם הוא מטעם יד וא"כ שוב לא קנה שלא בכוונה. אך באמת גם בלא"ה נפלו ברבוותא דהנ"ש מביאו האחרונים כתבו דחצר לא שייך בעכו"ם כלל משום דאינו עושה שליח. והנה לאשר נלע"ד דהוא דבר פשוט עפ"י רוב הפוסקים דחצר עכו"ם קונה והכי משמע פשטא דש"ס [ע"ז דף ע"א ע"ב] דבנכרי קונים לו כליו וכלים הוא מטעם חצר ובס' נ"מ [בפתיחה לסימן ר'] רוצה לומר דאפילו להרי"ף וסייעתו דחצר אתרבי מתורת שליחות אבל מטעם יד ודאי קונה ורק בקטן וקטנה אינו כידו דאינה משתמרת לדעתם והמעיין בצדק יראה דמלבד דוחק שבדבריו גם הוא נגד פשט הסוגי' דב"מ ור"פ הזורק בגיטין [דף ע"ז ע"א] דמבואר שם דאי לאו דאתרבי משום יד מסברא לא הוי ידענא כלל שחצר יקנה דהא בפ' הזורק מצרכי (והי') [תרי קראי על] גט וממון משמע דאי לאו קרא דבכל חד לא ידענא מסברא שחצר יקנה משום יד וגם אמרינן שם בפ' הזורק דחצר דקונה מטעם יד בעינן דוקא בסמוך ולא כסברת הר"נ ז"ל מביאו השיך סי' רמ"ג שכתב שהוא מטעם יד אפילו באינה סמוכה וזה נגד פשטות הגמ' כאשר האריך בזה בפ"י ב"מ בדברים נכוחים וא"כ לפ"ז בנכרי דלא אתרבי כלל דלהרי"ף וסייעתו ז"ל לא נתרבה חצר רק משום שליחות א"כ בעכו"ם דלא נתרבה שאינו בעשיות שליח מה"ת נימא שיקנה חצרו מטעם יד וכי נחדש קנין מה שאינו כתוב בתורה וא"כ לפ"ז יפלא לכאורה דברי הגמ' שכליו של נכרי קונה והנלע"ד ליישב ויתיישב גם דברי הר"נ ז"ל דלעיל שכתב דחצר המשתמרת קונה מטעם יד דזה נגד הגמ' וכנ"ל והנ"ל לומר דהנה רש"י ז"ל כתב בב"מ (דף יוד ע"ב) וז"ל ת"ל ונתן מ"מ מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן אלמא משום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיבה הכא כדתני' ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח בקידושין פ"ב עכ"ל דמשמע דגם בלא שום ריבוי בכתוב מסברא הוי ידעינן דחצר הוי כשליח. ובאמת הפ"י נתחכך הרבה בדבריו דמאי דמיון חצר לשליח אולם סברת רש"י ז"ל דכיון דאדם רוצה שחצרו ישתמר לו מה שבא לתוכו הוי כאלו עשאו שליח לזה כן הוא כוונת רש"י ז"ל ויהי' איך שיהי' עכ"פ לבתר דגלי לן קרא דחצר משום שליחות לשיטת הרי"ף ז"ל הרי חזינן דהתורה גילתה דמתוך שאדם רוצה שחצרו ישתמר לו כל מה שבתוכו ומה שרגיל להמצא בתוכו וכדברי המרדכי ז"ל (דדוקא דבר הרגיל הוי חצר כשליח) וא"כ הוי כמו שעשאו שליח וכ"כ בהדי' הפ"י בעצמו בב"מ דף י"א וז"ל שהרי יש כאן דעת בעל החצר שעשאו שליח לכל מה שיהי' בתוכו כיון שהכל משתמר בתוכו מעצמו אף אם הוא רחוק ממנו עכ"ל הרי דמכח דאומדנא דבני אדם שרצונו שחצרו יקנה לו הוי כשליח ולזה קשה לי לכאורה דלמה לא נימא דהוי כמו פועל דקיי"ל [בחו"מ סי' ע"ר סעי' ג'] בשכרו ללקוט מציאות דידו כיד בעה"ב כמו כן החצר שהוא קנינו נימא דהוי כמו פועל ששכרו ללקוט מציאות ובודאי דללקט מציאות ל"ד דאפילו שכרו לדברים אחרים ולמציאות נמי ידו כיד בעה"ב דידו נקנה לבעה"ב כמו מציאת עבדו שהוא נקנה לו לכל דבריו א"כ ה"נ בחצר דנקנה לו ודעת בעה"ב שישתמר מה שבתוכו ומה שרגיל לבוא בו ועשאו שלוחו לזה א"כ הוי כפועל ממש ותקנה במציאה אפילו דלית בי' דעת משלח ולמה כתב רש"י ז"ל [דף י"ב ע"א] דבמציאה ליכא דעת שליח [ולא דעת משלח] לא קנה החצר ולמה יגרע מפועל אך באמת רש"י ז"ל קאי שם אחצר שאינה משתמרת ולהכי כתב רש"י ז"ל דבמציאה לא קנה דבאינה משתמרת לא נעשה פועל ללקט מציאות כיון שאינה משתמרת בתוכו כלל אבל בחצר המשתמרת שפיר קונה כמו פועל ששכרו ללקט מציאות שקונה בלא דעתו ואולי זה הוא סברת הר"נ ז"ל כיון שכל מה שיש לאדם נותן בחצר המשתמרת הוי ידה ארוכה היינו מטעם פועל ול"ק קושי' הפ"י הא אמרינן בהזורק דבעינן ידה דסמוכה דז"א דדוקא בגיטין שאינו זכות לה ולא שייך הקנין מטעם פועל ורק מטעם ידה ממש בעינן בגט שפיר אמרינן בש"ס מה ידה דסמוכה אבל בפועל שקונה מטעם ידו דידו כיד בעה"ב בודאי אפילו אינה סמוכה דידו שהיא סמוכה להפועל הוי כמו סמוכה לבעה"ב והוי כמו עבדו שקונה כידו וכן נמי חצר הוי ממש כמו פועל וכמ"ש הפ"י ז"ל שהוי כשלוחו משום דהוי כמו שעשאו שליח ולפירש"י ז"ל ידענא זאת מסברא בעלמא בודאי יותר י"ל הואיל שקנהו לו החצר לגופו שהוא כמו פועל שלו ומש"ה א"ש מה דחצר המשתמר קונה במציאה ומטעם פועל כנ"ל. וגם לפ"ז דנכרי נמי קונה מטעם פועל ושפיר יש לו שליחות לא מטעם שליחות רק מטעם פועל דזה יש גם לנכרי זכייה בעבד אפילו בישראל כידוע וא"כ מש"ה מהני כליו וא"כ לפ"ז שפיר קנה בעכו"ם חצר המשתמר ואפילו שלא בכוונה מטעם פועל והא דכתבו התוס' ב"ב דלא קנה חצר שלא בכוונה היינו בגווני שכ' שם יעו"ש ושם לא שייך בתורת פועל דידו שיקנה בתורת חצר לא מטעם פועל הוא ומש"ה שלא בכוונה אינו קונה וכה"ג בחצר באופן שלא שייך מתורת פועל כגון באינה משתמרת אינו קונה שלא בכוונה אבל בגווני ששייך תורת פועל בודאי קנה ולפ"ז לא קשה גם מה שהביא במ"א [בסי' הנ"ל] מהירושלמי שלמ"ד משום יד לא קנה שלא בכוונה דהתם בכלי הוי חצר שאינ' משתמרת ולא