דברי חיים חלק א פה

במקיים אפי' בעשה מעשה דאלת"ה ורק דנימא דרבנן ג"כ ס"ל דחייב מלקות בעשה מעשה בקיום כלאים ורק בלא מעשה פטרי ורע"ק ס"ל דחייב אפילו בלא מעשה א"כ מאי האי דאמר רע"ק אפי' המקיים הא גם רבנן ס"ל דמקיים חייב ורק דס"ל דצריך מעשה להקיום ורע"ק ס"ל דחייב בלא מעשה אבל בהא דחייב המקיים כ"ע מודו א"כ הכי הול"ל רע"א אפי' בלא מעשה חייב (דהא) [ומה הא] דאמר אף המקיים הא גם רבנן מודו א"ו באמת גם הירושלמי ס"ל כש"ס דידן דלרבנן פטור אפי' בעושה מעשה ורק לרע"ק חייב מלקות בעושה מעשה אבל לרבנן בכל ענין ליכא רק איסור לחוד אבל האיסור הוא מדאורייתא וכ"נ מדברי התוס' ב"ב דף ב' דהמקיים אסור מה"ת וז"ל התוס' בד"ה נתייאש דוקא נתייאש אבל לא נתייאש ועוסק כל שעה לגדור אעפ"י שהוסיף מאתים מותר כדתנן כו' אלמא כשהוא מחזר אחר לקיטתו אפי' הוסיף מאתים מותר והטעם יש לפרש משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דומי' דזריעה דניחא לי' עכ"ל אלמא דמה"ת אסור לקיים כלאי הכרם רק דבעי' דומי' דזריעה דניחא לי' דאי מדרבנן לא שייך כלל לדמויי לזורע וכ"נ מדברי הר"נ ז"ל ולפי פשטות הירושלמי משמע דרבנן ג"כ מודו לאיסור מדרש הכתוב דכלאים שדך לא רק דלא מחייבי מלקות בזה והנה התוס' (ע"א ס"ד א') ד"ה ר"ע אומר כ' פי' בקונ' שעשה להם סייג וגדר בקוצים כדי לקיימן ויפה כיון דהא פ"ב דמכות מוכיח דרע"ק אית לי' לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ודלא כפי' הערוך שפי' מקיים בהנחה דכלאים ליגדל בתוך שדהו לוקה ואית לי' לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא"ת האיך ס"ד להוכיח בלעקור הי' אסור אי לאו למעוטי תיפלה לפי שרוצה בקיומן כדי להשתכר מדאסר לקיים התם הוא עושה מעשה באיסור שעושה הגדר אבל הכא אין מעשה כלל באיסור וי"ל דמ"מ מחשבתו משוי' לי' מעשה לבסוף כשהוא עוקרה כו' עכ"ל וזה הוא להיפוך מדברי הירושלמי דלדברי התו' לרע"ק לא מחייב רק במעשה [ובלא מעשה אפי' אי' אין בו] ולרבנן אפי' במעשה (פטור) [מותר] וכבר נתעורר ע"ז במל"מ על הכ"מ [בפ"א מה' כלאים] ובחתם סופר [חלק יו"ד סי' רפ"ח] על התוס' הנ"ל אך באמת דדברי התום' נכונים דזה ודאי פשוט דאפי' אם נימא דמחייב רע"ק במקיים בלא מעשה מ"מ זה דוקא במקיים בשדה שלו אבל ודאי אם רואה בשדה של איש אחר כלאים בודאי אינו עובר שום איסור כלל ולא יעלה על הדעת לאיסור וכמבואר באריכות בירושלמי גבי עשאו לבעה"ב כפועל ובכ"מ [פ"ה הל' ט'] הביאו וודאי שהשכל גוזר כן דמה שייכות לשום איסור בשדה אחרים ובפרט בכלאי זרעים שמותר בהנאה נהי שאסור לקיים בשדה שלו אבל בשל אחרים בודאי אינו שייך שום איסור כלל ולזה כתבו התוספות דעשה מעשה כ"ד ולרבנן אפי' בעושה מעשה י"ל דפטור במקיים ובאמת הנך מתני' דאסור לקיים דלא כרבנן הכי רוצה הגמ' לדחות כדי שלא לפשוט האבעי' אי שרי למעוטי בתיפלה אבל לפי מאי דפשיט בלא"ה האבעי' א"כ שפיר מתני' אתי' כרבנן דהמקיים אסור גם לרבנן ודו"ק בזה כי בתשובת חתם סופר תמה עליהם בחנם ולזה נראה דעת רוב הפוסקים דכלאים בקיום אסור מה"ת וכ"נ מהירושלמי בכמה מקומות וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל בפ"ק דב"ב בתירוץ השני וא"כ לפ"ז ע"כ צ"ל הטעם דגם רבנן דרשו כלאים לא והנה לפ"ז לפי מאי דמבואר בקדושין (ל"ט ע"א) וזל"ה אר"א אמר ר"י לוקין על הכלאים ד"ת א"ל ר"א בר"י והאנן תנן הכלאים מד"ס ל"ק כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן כדשמואל דאמר שמואל את חקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ ובין בח"ל אף שדך נוהג בין בארץ ובין בח"ל ואלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבח"ל עכל"ה ופי' רש"י ההוא למעוטי זרעים דכלאי הכרם בח"ל דמשום דאפקי' בלשון זריעה כתב שדך עכ"ל אלמא דכולי קרא איירי בהרכבה ורק כלאי זרעים מוכח משום דאפקי' בלשון זריעה א"כ בודאי הדרשה דכלאים לא זה הדרשה קאי על הרכבה דאיירי מיני' דג"כ אסור בקיום דכלאים לא וא"ל דהקשה הכתוב לבהמתך והתם בעינן מעשה דזה ליתא דבבהמתך בפי' כתיב לא תרביע וכאן כתיב בפי' כלאים שדך לא דתזרע דכתיב בתר הכי מיירי בכלאי זרעים או בכלאי הכרם א"כ אסרה תורה בפירוש גבי הרכבה לקיים היינו שלא יהי' כלל כלאים בשדהו דכן כתיב כלאים שדך לא דהיינו ממילא לא יהי' ורק לענין זה הוקשו לבהמתך דמיירי בדבר מסוים ומה בהמתך בח"ל אבל מה דאסור בי' בהרכבה אפי' קיום ובהרבעה דוקא במעשה זה החילוק כתוב בפירוש בקרא דבהרבעה נאסר במעשה דוקא ובהרכבה קיום ממילא אסרה תורה ורק דהוקשו שני איסורין לדבר א' דמיירי בדבר מסוים ואסור בח"ל ומצינו כיוצא בזה בזבחים [דף ל"ט] דהוקשו פר של יוה"כ ושל משיח אבל להזאות שבפנים ושעל מזבח הפנימי לא הוקשו כיון דכתיב בהו בפירוש יעו"ש ואדרבה איפכא קשה דמנ"ל לרע"ק משם דקיום בכלאי זרעים אסור משום דכתיב כלאים לא כמו שפי' רש"י ז"ל כנ"ל הלא כלאי זרעים הוא מלא תזרע דוקא כמבואר וא"כ היכן מצינו שיאסור אפי' בלא מעשה וכנ"ל ונ"ל דמש"ה שני רש"י ז"ל פירושו במ"ק (ב' ע"ב ד"ה תלמוד לומר) וז"ל ואע"ג דכתיב לא תזרע כלאים גורעין ודורשין לא כלאים לא יהא כלאים מ"מ שחייב אתה לבטלו עכ"ל וכבר העיר ע"ז בקרבן אהרן אמנם לפמ"ש א"ש דהנה קשה כנ"ל דדלמא רק בהרכבה אסור קיום דכלאים לא אבל בכלאי זרעים לא אסור קיום אך באמת י"ל דגם רע"ק שאוסר גם במקיים מיירי בהרכבה דגבי כלאי זרעים שייך נמי הרכבה כמבואר בחולין [דף ס' ע"א] אך כ"ז במכות דמסקי' דברייתא דמחפה לוקה גם אליבא דרבנן וכדר"י ורק רע"ק מחייב בקיום וי"ל דרע"ק איירי בהרכבה דוקא ואז הילפותא שפיר מכלאים לא דאיירי בהרכבה אך במ"ק דמסיק שם רבה דכולה מתניתי' כרע"ק ומחפה ג"כ חייב משום מקיים והא מנכש אינו מרכיב ולמה מחייב רע"ק לזה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דגורעין ודורשין ודו"ק

היוצא לנו מזה דנראה לומר דבהרכבה ודאי חייב בקיום וכדי שלא נשווי' ח"ו ישראל כטועים דכן נוהגים היתר בקיום הרכבה ואם אינם נביאים הם בני נביאים הם וגם הריטב"א בקידושין כתב להדי' דקיום מותר והיינו עכ"פ מה"ת וכן הרדב"ז כתב דמותר אפילו מדרבנן ולכן נ"ל דא"א כלל לומר לאסור קיום בהרכבה דהנה האיסור קיום בכלאים אינו מה שמקיים מה שכבר גדל רק מה שמגדל והולך וכן מבואר ברמב"ם ז"ל בהל' כלאים פ"ה הל' י"ב ו"ל אנס שזרע הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד ואפי' בחולו של מועד ואם לא מצא פועלים יוסיף להן עד שליש בשכרן בקשו ממנו יותר מכן או שלא מצא פועלים הרי זה מבקש בנחת וקוצר ואם נשתהא הזרע עד שהגיע לעונת שיקדש ה"ז יקדש ויאסרו שניהם עכ"ל וכתב הכ"מ שם וז"ל כתב הרא"ש אנס שגזל כרם וזרעו ויצא מלפני' שהניח הכרם לבעלים קוצרו אפי' במועד התירו לו לקוצצה אעפ"י שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דשא"ש מפני מראית העין התירו לקצרה שלא יהא נראה כמקיים כלאים ונ"ל דמיירי באותו ענין שלא יוסיף ק"ק במועד דאל"ה הוי דבר האבד דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שא"ש כיון שחזרה לבעלה אם הוסיפה ק"ק לפניו קידש דלא גרע מלכשאחזור אלקטנו או סיערתו הרוח עכ"ל ומתוך דבריו נתבאר מ"ש רבינו עכ"ל הכ"מ הרי דעיקר האיסור מה שיגדל כשיעור מאתיים דאם נימא דהאיסור הוא מה שקיים הכלאים דמעיקרא א"כ הי' צריך לשכור פועלים תיכף משיצא מזה האנס דאל"כ יאסור משום מקיים כלאים א"ו דעיקר איסור הוא מה שמקיים והכלאים מגדלים והולכים והנה בכלאי אילנות דקיי"ל דמותר לזרוע משתי מיני אילנות ואיסור הוא רק הרכבה וא"כ מה שמקיים וגדל אח"כ זה אינו מורכב ורק שגדל כלאים מהמורכב וזה הוא רק עירוב כחות כמו שמערב זרעי אילנו' אבל אינו מורכב וא"כ מה שמקיים המורכב לית בי' איסור כלל דהרכבה דהרי אינו מרכיב ומה שגדל באיסור זה לא נקרא מרכיב רק שנצמח מב' מינים וזה אינו איסור כלל ומש"ה א"א לאסור כלל הרכבה בקיום אך כ"ז להרמב"ם ז"ל [פ"א מכלאים הל' ו'] שמתיר לזרוע שני מיני אילנות אבל הטור ז"ל [ביו"ד סי' רצ"ה] שהחמיר לזרוע שני מיני אילנות [בא"י] משום זריעת כלאים [עיין בב"י שם] א"כ גם לקיים מורכב אסור דנהי דלא מקרי מורכב מה שמגדל באיסור מ"מ מקיים זריעת כלאי זרעים באיסור וכמו שזורע שני מיני אילנות ומש"ה אסר הטור [שם בסי' הנ"ל] לקיים מורכב כמו שאסור לקיים כלאי זרעים אך כ"ז בא"י אבל בח"ל בודאי מותר דכלאי זרעים מותר בח"ל ולזה שפיר מנהגן של ישראל תורה. אך י"ל דעכ"פ אסור משום מראית עין וכמ"ש גבי ירק שבצד הכרם וכמבואר בש"ע כמה פעמים אך באמת כיון דאינו ניכר היטב וגם כיון דידוע היום לכל דאין ישראל עוסק בזה לא שייך כלל מראית עין ולזה בכה"ג מותר לכ"ע וכבר העיד החתם סופר שנוהגין כן במדינת הגר כנלע"ד. ועתה אבא לדברי מעכ"ת הנה ראשונה יצא לחלק על הש"ע משום דברי הריטב"א ז"ל כבר הראתיו דהריטב"א מתיר רק מה"ת וכן מדויק לשונו שכ' בחי' (קדושין ל"ח) וז"ל מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה כלומר שהוא דבר מסוים ומערב זה בזה להדי' גוף בגוף משא"כ בכלאי זרעים וכלאי הכרם ומכאן אזהרה למרכיב אילן שהוא לוקה משום לאו דשדך לא תזרע ואסור לעשותו ע"י עכו"ם כדאיתא בירושלמי והיינו מדרבנן ולא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם דכתיב בהו לא תזרע תרי זימני כדאי' התם עכ"ל וקשה למה אסר הריטב"א אי משום שבות א"כ לימא דאסור שבות באמירה כדאבעי לחומרא ואי דאסור משום דב"נ מצווה על הרכבה א"כ בודאי דאסור משום לפני עור ולא