דברי חיים חלק א פ

הריב"ש סי' רנ"ג מבואר כן דז"ל שם בסוף התשובה. גם מה שאמרת אם באו יחידים לעשות להם מדרש לתפלה וקמו אנשים למנוע אם נתן לשמוע ודאי משתקין אותו בנזיפה שמעכבין הרבים מלעשות מצוה ואין עון גדול מזה וכבר מנה הרמב"ם ז"ל באותן כ"ד דברים שב"ד נזקקים לנדות העובר ואיתא בירושלמי דמועד קטן המעכב רבים מלעשות מצוה צריך נדוי ואם נותנין, טעם לדבריהם מפני ישוב הביהכנ"ס שלא תחרב אז הקהל מעיינין בדבר ועושין תקנות לקיים את שתיהן עכ"ל. הרי דיוכלו עיר וקהל אחד להפרד מחביריהם אך באופן שיהי' קיום למצוה והמוחה בזה הוא מונע רבים לעשות מצוה כמבואר לענין ביהכנ"ס. ולכן היוצא לנו מזה באם שיראה הדברים להבד"צ והרבנים הסמוכים לשתי עיירות שיהי' עי"ז כבוד התורה וכבוד שמים אזי בודאי יוכלו להתפרד באין מוחה אך אם ח"ו יהי' עי"ז פריקות עול בודאי אסור להם ולשום בן תורה להיות אתם במעל ח"ו. אך כ"ז לענין סידור קדושין וחלוקת כבוד וקבלת הפרס אך ודאי אם אין ב"ד שם בעיר הקטנה קבוע שהמה כפופים לבוא לבד"צ בעיר הגדולה כמאז באין חילק והגם שהם קבלו עליהם את הרב המ"ץ כשלשה לאו כל כמינייהו בזה ולהרב המ"ץ אסור לקבל עליו זה לדון ביחידי כידוע ולאו דוקא דין רק דבר שיהא נוגע לכבוד שמים שצריך ב"ד המה כפופים תחת ב"ד דעיר הגדולה כמאז. ואם אולי הרב דעיר הגדולה לא יתרצה לטרוח בעסקיהם אחרי שאין לו דבר מהם. מכיר אנכי את הרב כי ח"ו לא ימנע טוב מבעליו ומה אני בחנם כו' ואם ח"ו מחמת המחלוקת לא ירצה להזדקק להם יוכלו אח"כ לתת עולם תחת איזה בד"צ הסמוכים להם. אך כשיקבע להם בית דין קבוע בודאי המה כשאר ערי ישראל וכן אנו נוהגים ולא יחלוק ע"ז רק החולק על האמת. זה שעלה על דעתי הקלושה וד' הטוב ינחני בדרך האמת ויעשה שלום. [ועיין לעיל בסי' נ"א]: סימן נג

בנידון השאלה מהרבנות דק' ראדי מישלע אשר הי' להם לרב ומורה זקן ת"ח מופלג בדורו. ואחריו ירש כבודו בנו אחריו ולהרב הנ"ל לא הי' ממלא מקומו תיכף בשעת פטירתו וגם בני אחיו היו צעירים לימים וקבל גיסו חתן הרב הזקן הנ"ל את הרבנות מעצמו בלא שום חתימה והתנהג רבנות כמה שנים ואחר פטירת הרב הזה נמצא בן בנו של הרב הזקן הת"ח הישיש המופלג הנ"ל וראוי למלא מקום אבותיו ויש מבני העיר שרוצים רב אחר ושאל השואל לחוות עפ"י דת תוה"ק. הנה דבר זה מבואר בספרי וספרא דכל הראוי ליורשו קודם לכל אדם בכל המנויים לפרנס הצבור הגם שברמב"ם וש"ע [ס"ס רמ"ה] אינו כתוב רק בן בנו קודם מ"מ המעיין בבירור יראה שלאו דוקא בן בנו ה"ה כל הראוי ליורשו כמבואר בהדי' בתוספתא דשקלים ומביאו הריב"ש סי' רע"א בלא חולק. וגם ברמב"ם גופי' משמע כן כמבואר למעיין בהל' מלכים [פ"א] והרמ"א ז"ל אגב שיטפא נקיט בן בנו כלשון הרמב"ם ז"ל אבל באמת כל הקודם לירושה קודם כמבואר בכתובות [דף ק"ג ע"ב] גבי שמעון בני חכם כו' אולם עדיין יש לבע"ד להשיב נהי דראוי הרב מהר"ר פנחס לירש כבוד דודו הלא הפסיק בינו אחר הוא ניהו בעל דודתו הנ"ל. אך באמת ז"א חדא כיון דלא הי' אז הרב מהר"פ ממלא מקום אבותיו כי הי' צעיר לימים קבלו בעל דודתו לשמור עד שיהי' ראוי כמבואר ברמב"ם ז"ל [פ"א מה' מלכים ה"ז] וכן ראוי לעשות ואם כי לאח"כ לא רצה למוסרו לר"פ הנ"ל עכ"פ (כי) מחמת כי הרב מהר"פ לא עמד עליו בזה ולא דחק את השעה ונגמר ביניהם שאחר פטירתו יירש את כבודו כאשר שמעתי בבירור וא"כ אין זה הפסקה כלל. שנית אטו אם אחד יחזיק שלא כדין בשביל זה לא איבד הרב מ' פנחס חזקת אבותיו. וגם כי לא קבלוהו אנשי העיר את הרב הנ"ל עליהם לראש רק מעצמו השתרר עליהם ובודאי שזה לא מגרע כח הרב מהר"פ הנ"ל. ע"ז נראה ברור דאף אם הפסיק אחר חוזר הדבר לקדמותו ולא אבד הראשון חזקת אבותיו. ומלבד שהוא נכון מעצמו אביא ראי' לזה מדברי הש"ס ברכות [כ"ח א'] גבי מעשה דר' יהושע ור"ג שאמר ר"י מי שאינו מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן וכו'. והנה מבואר שם כי (ר"י) העביר את ר' אליעזר ב"ע מחמת שר"ג הי' בן מזה וממלא מקום אבותיו. ולכאורה כיון שלר"ג כדין הורידוהו כמבואר בש"ס והפסיק אחר א"כ שוב אין מעליותא בזה שהוא בן מזה כיון שכבר נתמנה אחר עפ"י דין. א"ו כיון שאמר ר"ע לר"י כלום עשינו אלא בשביל כבודך כו' א"כ חזר הדבר לקדמותו שר"ג קודם מחמת שממלא מקום אבותיו והוא בן מזה ולא מהני לר"א ב"ע במה דאפסקי' עפ"י הדין. ואנן בנ"ד נהי דאפסק אחר שלא עפ"י הדין כיון שנפטר חזר הדבר לקדמותו ועדיין מעלת ממלא מקום אבותיו לא נגרע דבר ובחזקתו הוא עומד כבתחלה. ועפי"ז א"ש מה שהקשה שם בחי' אגדות על הא דאמרי' נעברי' לראב"ע גמירי מעלין בקודש כו' נדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא אתי לאקנויי (שאין שתי מלכים משתמשים בכתר א') אלא נדרוש ר"ג תלתא שבתי וראב"ע שבת א' והק' שם בחי' אגדות דעדיין סגי שידרוש ר"ג שתי שבתות וראב"ע שבת א'. ובסמיכות חכמים מאריך לתרץ ולדברינו הנ"ל א"ש. דהנה באמת קשה דלמה העבירו את ראב"ע מלדרוש כל השבתות הא מכח דמעלין בקדש אין להורידו כלל וכבר התעצם בזה הרב בכנה"ג בתשו' בעי חיי ושארי הגדולים שאתו דגם זה מקרי הורדה ומה לי כולו ומ"ל פלגא. ולפום רהיטא אשתמיט מינייהו סוגיא זו דמשמע דלפלגא לא מקרי מעלין בקודש כו' אך באמת היא נגד המושכל לכאורה דודאי מקרי הורדה מקדושתו שמעיקרא הי' דורש כל השבתות ועתה מורידין אותו מזה לדרוש לחצאין. אך באמת כיון דר"ג הי' ממלא מקום אבותיו וראוי לזה מכח הקרא והיתה לו ולזרעו אחריו כמבואר בספרי ובת"כ רק שהורידוהו מחמת כבוד ר"י כמ"ש ר"ע כלום עשינו אלא בשביל כבודך וכיון שנתפייס ר"י ממילא א"א לדחות את ר"ג דממלא מקום אבותיו גם שהפסיק אחר בינתים. אך גם להוריד את ראב"ע מכל וכל א"א. ולכן מהראוי דלדרש מר חדא שבתא מחמת מעלת אבותיו ומר חדא שבתא משום דמעלין בקדש. אך כיון דאין ב' מלכים משתמשין בכ"א א"א לחלוק לחצאין ואז ממילא ר"ג קודם ליטול עוד שבת א' כיון דמהראוי הי' דלעברי' לר"א ב"ע כמ"ש תא ונעברי' מחמת שירש ר"ג כבוד אבותיו והוא בן מזה רק א"א להעבירו מכל מחמת מעלין בקדש אבל בדבר שאין בו דין חלוקה מעלת ירושת אבותיו של ר"ג קדים ולכן מגיע לו לר"ג שתי שבתות ולר"א ב"ע שבת א' אך כיון דכבר ראוי לר"ג לשוב לחזקתו הראשונה גם לו מעלת דמעלין בקדש שהי' לו מאז לדרוש כל השבתות ורק שהורידוהו מחמת כבוד ר"י וכיון שנתפייס ר"י והושיבו לר"ג לקדמותו שוב יש לו ג"כ המעלה דמעלין בקודש כמו לראב"ע ושוין המה בזה לכן יחלוקו אותן שתי השבתות וממילא מגיע לר"ג שלשה שבתות א' מכח מעלת אבותיו וגם שיש לו לראב"ע מעלה דמעלין בקדש מגיע לו שבת א' נגד מעלה זו דכבוד אבותיו. אך אין ב"מ משתמשין בכת"א לזה עדיף חזקת אבותיו ממעלין בקדש דלראב"ע ונוסף לזה יש לו לר"ג ג"כ סברא דמעלין בקדש כיון שחזר לקדמותו כנ"ל וממילא מגיע לו עוד השבת השלישי וא"ש ודו"ק

היוצא לנו מזה שאין רשות לשום אדם להשיג גבול מהר"פ הנ"ל בדין הרבנות דק' הנ"ל אך בעניני הפרס וסידור קידושין וסעודת ב"מ כנהוג כבר מלתי אמורה בתשו' שהארכתי להרב הזקן הנפטר ומשם תבינו דעתי אם תרצו לעיין בדבר אך בממשלת הרבנות אין רשות לשום אדם עפ"י דת תוה"ק להתקומם נגד הרב מהר"פ הנ"ל. [ועיין בסי' נ"א]: סימן נד

בדין ס"ת שנמצא כתוב פרשה גבי ועלו הצפרדעים ובלא תחמוד אינו כתוב שום פרשה והוא כפי דעת הרמב"ם לפי הגירסא שלפנינו אך הראשונים והאחרונים ז"ל הגיהו וכתבו שט"ס בגירסא זו רק גבי ועלו הצפרדעים אין פרשה כלל ובלא תחמוד יש פרשה והגאון בנ"ב [מה"ק חי"ד סי' ע"ט ומה"ת חי"ד סי' קע"ו] דעתו שלא להגיה הספר הכתוב כן כי הכ"מ ז"ל ס"ל כן כגירסא שלפנינו והגאון בית אפרי' ז"ל [בש"א ש"ו סכ"א] חולק עליו ודעתו להגיה ובאמת לפי משמעות לשון הבני יונה ז"ל נראה ג"כ דצריך להגיה דז"ל שם סי' רע"ה ואם שינה ועשה במקום פתוחה סתומה או במקום סתומה פתוחה או שעשה באמצע הפרשה או הפסוק מקום חלק כשיעור פרשה פסולה כו' והנה כל מה שנאמר עד עתה היא דעת הרמב"ם אבל יש הרבה דיעות לגאונים בצורת הפרשות גם במה שמנה הרמב"ם שצ"ל פתוחה או סתומה או מה שס"ל שאין שם פרשה כלל בכל אלה יש הרבה גדולים חולקים עמו לכן אם נמצא ס"ת שאינה כתובה עפ"י דעתו אין לפסלה ופשיטא אם נמצאת כתובה במה שנמצא בפי' שמחולקים עמו שאין לפוסלה אלא אפי' אם לא מצינו שום חולק עמו בזה אין לפסול כיון דמצינו חולקים על הרמב"ם בהרבה מקומות אולי ג"כ יש חולקים עמו באחרים וזה הסופר כתב עפ"י דעת ההוא (ר"י מינץ) וכ"ז בס"ת הנמצאת כתובה כך דמסתמא נכתב עפ"י דעת גדול א' אבל הסופר שטעה בודאי נפסלת בכך וכן אם ידענו מאיזה סופר נכתב ושלא כתב כן בשום ספר עדיין בודאי הוא טעות וכן טעות שידענו מקום טעותם ומאין יצא להסופרים הטעות וידענו שהי' הטעות כגון אותן הפסקה שהם טעות בספרי