דברי חיים חלק א עב

ג"כ לפע"ד אינו בנין קבוע ובפרט שבבית הטבילה בנקל נרקב העץ וא"כ יהי' אז התיבה בלא בנין ואז תהי' כלי גמורה ופסולה מה"ת

והנה כבר נדרש בכה"ג הגאון בב"א ז"ל בתשוב' יעו"ש בחלק יו"ד [סי' נ"ג] והעלה דאין להתיר בסתימה בשום אופן ורק ציוה לעשות עוד נקב שישמש כניסה ויציאה והיינו לצאת כל הדיעות יעו"ש בדבריו ולכן גם בנ"ד יעשו כך שיעשו נקב טפח על טפח כמבואר בס' (מאורי) [אמרי] אש בשם הש"ע של התניא וזה הנקב יסתימנו בסתימה לא כ"כ בחוזק וגם נקב אחד שיהי' נכנס ויצא ובשעת טבילה יהא פתוח ואז הכל על נכון וגם צריך שלא] למהר שהמים שבמעין אשר מתחת לתיבה שלא יהי' זוחלין דאז אינם מטהרין רק ביומי ניסן ותשרי כידוע

אחר זה בא לידי כתבו דמר וכתב איך שרוצה לעשות נקב אחד יותר ונ"ל בכה"ג שפיר כשר לכ"ע קבעה ואח"כ חקקה אך אכתי יש הרבה חששים א' שצ"ל שיהי' המים מחוברים בשעת הטבילה וגם שמא יופחת העץ הסותמו ואז יהי' כלי ממש ובכה"ג ודאי עכ"פ מדרבנן אסור לטבול ובפרט ח"ו לעשות מקוה היפך דברי הש"ע שצריך בפירוש נקב ובנין קבוע לכן יעשה כאשר כתבתי לעיל ויעויין בב"א ז"ל בתשוב' חיו"ד ובזה אצא ואומר שלום

ואשר שאלני שהמים הוו זוחלים במה שנוטפים דרך הנקב שהסתימה אינו יכול להדוק היטב וגם כתב סברא דמים ע"ג מים הוי הנחה הנה באמת אין כאן שום סברא משום דהוי כמונח או לא כמו בשבת רק דזחילת שלא במעיין הוא מגזה"כ דכ"א מטהר כדרכו וכל (שאין דרכו) [שדרכו] באשבורן אינו מטהר כל שהוא דרך זחילה ויעוין בתוס' בכורות וביתר הראשונים וא"כ אין לנו לחדש סברות בדבר שהוא גזה"כ ולא כאשר עלה ע"ד הח"ס ז"ל וא"כ אין לנו רק לחקור מה היא זחילה והנה פירוש הרא"ש ז"ל במשניות [בה' מקוואות] ובתשו' דזחילה הוי דוקא רק כמו נהר וזה הוא גופי' דחאה מהלכה וכן הטור וב"י ז"ל לא הביאו כלל לדינא ואך שעכ"פ צריך להיות הזחילה ניכר לעין כל כמבואר בש"ע [סי' נ"א] ואם אינו זוחל רק מכח המכריח ואח"כ שב למקומו הריב"ש ז"ל פסק דלא הוי זחילה וממהרי"ק נראה שהחמיר והש"ע [ס"נ ברמ"א] פסק כדברי הריב"ש ז"ל והנה בנידון זה אם אין ניכר הזחילה (למעיין) [לעין] לא איכפת לן בטיפטוף כן נלע"ד וגם אם מחובר בשעת טבילה להמעיין אשר לשם נופל ג"כ הזחילה י"ל דלא הוי זחילה כיון שעכ"פ עומד במקומו אך מספק יש להחמיר כי זחילה דאורייתא כאשר הוכחתי בארוכה בעניי ואין להתיר רק באם אין ניכר הזחילה לעין ומה שרצה מעכ"ת לומר דדי כש"ה באמת כן נראה עפ"י הדין ויעוין בכ"מ ובב"י ובש"ך ז"ל אך מה נעשה בדבר טהרת ישראל שתלי' בו קדושתן של ישראל צריכים להחמיר מאד כאשר כתב הרשב"א ז"ל בהקדמתו לתה"א שידיו מרתתן להורות בדבר שקדושת ישראל תלוי' ולכן לכתחלה צריך להחומרות שיוכל להיות וצריך לעשות תחבולות שלא יזיק הנקב בשיעור טפח ומה שכ' מעכ"ת שאין מבין כוונתי בענין זחילה שכתבתי הנה לדעתי הי' נראה שהמי' באים למקוה בגבוה צנורות מהנהר והוי דינם כמי נהר אך אם הוא מעיין יפה כת' מעכ"ת עפ"י הדין אך באמת אני מחמיר שגם במעיינות שלנו שלא יהא זוחל דהרבה יש לספק אם יש להם דין מעיין הגם שמהרי"ק ז"ל החליט דדין מעיין להם יש להעיר הרבה ויעוין בתשו' מהרי"ט ז"ל [ח"ב סי' י"ח] שהעיר בזה וגם אני בעניי הארכתי דיש מקום להחמיר במעיינות שלנו שלא יהי' זוחלים אך אינני מחליט לדינא ח"ו ורק לעצמי אני מחמיר וטוב שיראו שלא יהי' זוחלין ומה שרצה לסייע להנוב"י ולומר דדומי' דמעיין נמסר לחכמים ולא הוי רק בכלי דבר זה דחוי מכל הראשונים שכתבו בהדי' דכלי לא כתיב בתורה וכן פסול כל מיני שאיבה אפי' מד"ת ויעוין בהראב"ד בבעה"נ ובכל הראשונים: סימן מח

נשאלתי בדבר שאנשי עיר א' מקובלים איש מפי איש שיש להם חרם מימים קדמונים שלא לקנות ישראל אדמת נכר ואח"כ צר להם המקום וחזרו לדור שם אך באופן שלא יחזיקו להם שום מחיות מזיגה וכעת מקצתם רוצים להתיר להם גם זה

תשובה הנה באמת זה דבר פשוט שגזירת ב"ד אין לו תקנה בשאלה ורק המה עצמם יכולים לבטל עפ"י רוב הקהל או טובי העיר ויחיד א"י למחות לא בתחלת הטלת הגזירה ולא בהתרת הגזירה ובטל דברי היחיד כמבואר בהריב"ש והרשב"א ומשפט החרם להרמב"ן ולכן דבר פשוט שבנ"ד לא מהני רק מה שהב"ד עם רוב הקהל יסכימו לבטל הגזירה אולם לאשר ראיתי בדברי מכ"ת דברים נגד זה אמרתי להציע תוכן דעתי בזה לפע"ד הנה בגמ' פסחים דף נ' ע"ב בני ביישן נהוג דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמי' דר' יוחנן א"ל אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהן שנא' שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך אלמא דהטעם הוא משום אל תטוש ומשמע דלא מהני שאלה דמקרי קבלת אבותם תורה וכעין מ"ש הרשב"א ז"ל בשיטתו דקבלה מקרי מצוה ממש והנה בירושלמי פסחים דף ר"נ ע"א איתא וז"ל בני מישא קבלו עליהם שלא לפרש בים הגדול אתון שאלין לרבי אמרין לי' אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול אנו מה אנו אמר להן מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש ופריך ואין אדם נשאל על נדרו כו' יעו"ש ולפ"ז משמע דאינו אסור רק מטעם נדר ומהני התרה ולא משום אל תטוש ובגמ' נדרים אמרי' בפ"ב [ט"ו א'] ובתרא [פ"א ב'] דאסור משום לא יחל ולהעמיד על אמתת הענין נ"ל דדברים אחדים המה דהנה מהיכן בא זה והאיך מצינו בתורה שיהני קבלת אבות לבנים וכן האיך מצינו כח לב"ד לגזור וביאר לנו הרמב"ן ז"ל דהתורה נתנה רשות להב"ד לגזור וגזירתם היא תורה ממש אך יכולין לבטל המה עצמם אם רוצים מהא דכל חרם אשר יחרם ומוסמך מכמה קראי בקבלה במעשה דשאול ויונתן ומבני בנימין ומזה יוצא גם ב"ד שבעיר יכולים לגזור על קהלה עם רוב טובי העיר כיון שיכולי' להסיע על קיצותן ניתן להם זה הכח מאנשי עירם לכ"ד לגזור כמו ב"ד הגדול לכלל ישראל ובאמת נ"ל דזה הוא רק מדרבנן והנה כמו כן אם רבים קבלו מצוה עליהם חלה עליהם ועל זרעם וראי' לזה מקבלת מצות פורים וחנוכה כל זה מבואר שם ברמב"ן ז"ל וממילא רוב מקום אחד אם קבלו עליהם לחק איזה דבר מצוה הוא חוב עליהם ועל זרעם ולא יעבור והנה באמת בגזירת ב"ד ב"ד אחר יכול לבטל אם הוא גדול מהם או כמותם לאיזה שיטות ובזמנינו אפי' ב"ד קטן יכול לבטל כי כן המנהג ש"מ שע"ת נעשה מתחלתו דהכל תלוי בזה במנהג כמבואר במשפט הח' להרמב"ן ז"ל והנה הא דקבלה צריכה לקיים תחלת הטעם למה יש ממש בקבלה הלא אין כאן נדר ושבועה והיא רק באמת מדרבנן ומשום לא יחל אסור לשנות מקבלתם ולולא האסמכת' דלא יחל היו רשאים לשנות דבורם אך כיון דחל מטעם לא יחל הוי מצוה קבוע גם לזרעם משום אל תטוש שאמר ר"י לבני ביישן והיינו דאמר להו כבר קבלום אבותיכם וקבלתם אסור לחזור היינו מלא יחל ונעשה תורה שוב גם אתם אסורים משום אל תטוש אך לכאורה קשה דלמה נחמיר בקבלה יותר מתקנת ב"ד הגדול דהוי מה"ת ואפ"ה גדול רשאי לבטל כמו כן למה לא יוכל ב"ד הגדול מהם או כמוהם לבטל המנהג אם ירצו אך י"ל באם שיעשו דבר למגדר מילתא דאסורא או למצות התורה אפי' ב"ד אינם יכולין לבטל דכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' ממרים הל' ג' וז"ל בד"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא בשאר דיני תורה אבל דברים שראו ב"ד לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין ב"ד גדול אחר יכול לעקרן ולהסירן אפי' הי' גדול מן הראשונים עכ"ל וביאר שם הכ"מ וז"ל נ"ל שלמד כן רבינו מדאמרי' בע"ז בפ' א"מ בכל ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר שאפי' יבא אלי' וב"ד אין שומעין לו ומשמע לרבינו דהכי פירושו דכל תקנות ב"ד אין ב"ד אחר יכולי' לבטל דבריו וכיוצא בהם שהם דברים שנעשו סייג לתורה דמאי רבותא די"ח דבר משארי תקנות דהנהו דפ"ק דביצה כו' יעו"ש והנה לפי דעת הרמב"ן ז"ל דב"ד בעיר לקהלם הוי כב"ד הגדול לקהלם וכ"מ בתו' גיטין [ל"ו ב' סד"ה אלא] א"כ אם הי' הדבר למגדר מילתא וכנ"ל אין כח בשום ב"ד לבטלו והנה באמת אסור להפליג בספינה בע"ש רק מצור לצידן מותר כמבואר בשבת [י"ט א'] ובני ביישן שהחמירו הוא לגדר דבר מצוה שלא יפליגו עי"ז או לעונג שבת כמבואר בפוסקי' והוי גדר לדבר מצוה ויתבאר לקמן עוד איכות הגדר שהי' בזה וא"כ גם ב"ד גדול מהן לא היו יכולי' לבטל וזה שאמר להם ר"י דהוא אל תטוש והוי כתורה שאין שום ב"ד יכול לבטל אך כ"ז אם נימא הטעם דלא מבטלין הי"ח דבר הוא משום דהוי לגדר וכדעת הכ"מ ז"ל אך אם נימא כשיטת התוס' ז"ל [ע"ז דף ל"ו ע"א] דגם אם נעשו לגדר יכולי' לבטל ב"ד הגדול מהם ורק י"ח דבר שאני משום סייג יכולי' לבטל וא"כ קבלה נמי יכולי' לבטל ב"ד הגדול מהם ורק קבלה צריך עכ"פ התרה משום בל יחל דרבנן והנה בירושלמי שבת דף ז' ע"ב מבואר וז"ל ר' יוחנן בעי ולא כן תנינן שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד