דברי חיים חלק א עג

שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין ורבי וב"ד מתירין מה שאסר דניאל וחבורתו אלא ר' יוחנן כדעתי' ומר ר' יוחנן בשם ר' לעזר בי ר' צדוק מקובל אני שכל גזירה שב"ד גוזרין על הציבור ולא קבלו רוב הצבור עליהן אינה גזירה ובדקו ומצאו גזירה של שמן ולא קבלו רוב הצבור עליה' כו' ושם אתא ר' אבון ר' יהודא בשם שמואל ל"ש אלא חוץ לי"ח הא בתוך י"ח אפי' גדול אינו מבטל מפני שעמדו להן בנפשותיהם אמר ר' מנא לא מסתברא דלא הואיל והוא אונס בטל התיבון הרי שמן הרי בתוך י"ח כו' ור' יונתן מקשי לה רב כהנא ברי' דר' חייא בר אבא ור' אבא מטי בה בשם ר' יוחנן שמן ביטלו מבוטל עכ"ל והנה הקרבן העדה מהפך שם הגירסא ופירושו דחוק מאד ולפע"ד כוונתו פשוט דמקש' על ר' אבון ור"י בשם ר' שמואל שאמרו הטעם משום שעמדו להן בנפשותם דלא זה הוא הטעם ואמר ר' מנא מסתברא דלא דאדרבא כיון שהי' אנוסי' בקבלה יותר הי' להתבטל הגזירה בב"ד אחר כי הראשוני' קבלוהו באונס שרצו להורגן ואח"כ התיבון היינו הפירכא קאי נמי על ר' אבין ור"י הנ"ל דכן דרך הירוש' להקשות אחר מימרא שהפסיקו איזה מ"ד והקושי' קאי על הראשון כידוע להבקי קצת בדרכיו כן ה"נ פריך על ר' אבין ור"י התיבון הרי שמן הרי בתוך י"ח דבר ור' יוחנן מקשי עלה אלמא דס"ל לר' יוחנן דלא זה הטעם בי"ח דבר מחמת שעמדו להן בנפשותם אלא טעם אחר ומתרץ רב כהנא ומטי לה משמי' דר' יוחנן שמן ביטלו מבוטל והיינו דטעם בי"ח דבר שאינו בטל לעולם הוא משום שנעשה לסייג וגדר ומש"ה ל"ק משמן וז"פ (במ"ש) [שמן ביטלו מבוטל] היינו דבשאר גדר אם בטל התקנה עכ"פ לא ידחה הדבר מהיות תקנה טובה במהותו משא"כ שמן שאין בו כלל גדר אם ביטלו מבוטל ואינו כלל סרך גדר מצוה כמ"ש התוס' בע"ז [ל"ו א' ד"ה בשלמא] דלא הי' באמת שום גדר יעוי"ש בדבריהם ומש"ה גם שהי' מי"ח דבר יכולי' ב"ד לבטלו א"כ ר"י דס"ל הטעם משום דהוי י"ח דבר למגד"מ ומש"ה א"י לבטלם לשיטתו ושפיר אמר לב"ב אל תטוש ששום ב"ד אסור לבטל זה כיון שהוי לדבר מצוה לגדר ונעשה מצוה ושייך בי' אל תטוש אך הירושלמי ס"ל הטעם גבי י"ח דבר משום שעמדו בנפשותם אבל בשארי גזירות יכולין ב"ד לבטל ומכ"ש שיכולי' ב"ד לבטל קבלת בני העיר בדבר מצוה עליהם אם המה גדולים כהמקבלים ורק התרה צריכים וזה אמר שם ואין אדם נשאל על נדרו ועוד י"ל בדברי הירושלמי דז"ל שם כ"ש יהי' מותרות א"ר חנניא לא מן הדא אלא מן הדא ר' תלמידי' דר' יודא הוי דר' יודא אמר אסור לפרש בים הגדול רשב"ל שאל לר"י ואינו אסור משום בל תתגודדו א"ל בשעה שאלו עושין כב"ש ואלו עושין כב"ה ב"ש וב"ה אין הלכה כב"ה כו' יעו"ש. והנה באמת הא דאין מפליגי' בים הגדול הוא ב"ש שאינו משנה נגד ב"ה כמבואר שם וא"כ הוי כמ"ש הר"ן ז"ל לענין מלאכה בע"ש וז"ל בריש פ' מקום שנהגו א"נ כיון דלא חמיר איסורי' דלא משמתי' עלייהו אי נהוג מקמי הכי לאו כלום הוא וכך נ"ל דכיון דבזמן איסורא לא משמתי' לי' אלא דאינו רואה סי' ברכה לעולם לא חמיר לאקבועי מנהגא טפי מיני' וראי' לדבר ממוצאי שבת דאמרי' בי' דאינו רואה סי' ברכה ואפ"ה אמרי' בירוש' דאי נהיג נשי למעבד עבידת' טפי משיעורא דאתפני סידרא אינו מנהג וכנ"ל עכ"ל יעו"ש הרי כיון דלא מצוה גמורה היא לא מקרי מנהג כלל וא"כ דנהי דעכ"פ בלא התרה אסור משום קבלת האבות דעכ"פ דמי' קצת למצוה לא מקרי סייג וגדר למצוה ומותר לב"ד הגדול או כמותם להתיר ומתרץ הירו' דר' תלמידי' דר' (מאיר) [יודא] ור"י ס"ל דאסור להפליג ולכאורה קשה למה לא קאמר כפשוטו דרבי ס"ל כב"ש א"ו כוונת הירו' דרבי לגרמי' לא ס"ל כרבו בהא ורק כיון דרבו הוי לא היה יכול לזלזל ולומר דלא הוי כלל דבר מצוה וגדר ומשום הכי אסר להם להתיר

היוצא לנו מכ"ז דדבר שהוא סייג וגדר לעבירה או לקיום מצות התורה אין שום ב"ד בעולם יכולי' לבטל ולא מהני התרה כלל ולפ"ז עלו יפה דברי הש"ע יו"ד סי' רי"ד דפסק כהרא"ש ז"ל דמהני התרה באם קבל ע"ע איזה פרישות וכדברי הרא"ש ז"ל דאינו אסור רק מטעם נדר ומש"ה מהני התרה אבל היכי שהקבלה הי' לגדר או לקיום מצות התורה אשר זאת היא מה"ת לדעת הרמב"ן ז"ל בקבלת כל ישראל כמו כן במקום אחד גם שלא נתפשטה בכל ישראל אסור עכ"פ לבטל כמבואר בהדי' בתו' (גיטין דף ל"ו ע"ב) בד"ה אא"כ גדול הימנו כו' וז"ל ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא כי ההוא דפ' כל הבשר דרב אקלע לטטלופש דאמר בקעה מצא וגדר בה גדר ואסר להו כחל וכן כל הנך דפ' חולין דשלחו לי' בני בשכר ואסר להם לפי שאינם בני תורה גדול יכול להתיר ולא קטן עכ"ל (והתו' לשיטתם די"ח דבר הוי משום שעמדו בנפשותם עכ"פ זאת מוכח מדבריהם דב"ד בעירם הוי כמו שנתפשט בכל ישראל ממילא לשיטת הרמב"ם לא יכולי' ב"ד גדול לבטל) וא"כ שפיר פסק המחבר בסי' רכ"ח דלגדר וד"מ לא מהני התרה וז"ב מאד ולא כהפר"ח [או"ח סי' תצ"ו] שהניח דברי הש"ע בצ"ע ובלא"ה לא ידעתי קו' הפר"ח דהא לפי דמבואר בכנה"ג שם דטעם המחבר שאין מתירין דהוי כמו נדר של צחוק דאין מתירין וא"כ בנדר של צחוק כ"ע מודים דאסור להתיר ובפרט רבים בודאי לא יסכימו לעשות איסור ח"ו כמבואר בתשו' הריב"ש ז"ל אך באמת פשטא דלישנא דהמחבר משמע דגוף התקנה לא הוי איסור רק גדר לאיסור ואף עפי"כ לא מהני התרה מטעם הנ"ל שבארתי וברד"ך ז"ל ראיתי שכתב דמידי דהוי למגדר מילתא אסור להתיר יותר מנדר של צחוק דלא הוי עבירה כלל יעו"ש

היוצא לנו דלפע"ד קבלת דבר לגדר עבירה או קיום מצות התורה אסור להתיר אולם עומד לנגדי דברי הירו' הנ"ל שכ' ופריך ואין אדם נשאל על נדרו כנ"ל ופי' הרא"ש דאין מתירין לו בסתם אבל ע"י פתח מותר ומשמע דאפי' בגדר ומצוה כמ"ש הרא"ש ז"ל שקיבל לפרישות אולם באמת הר"נ והרשב"א ז"ל אוסרי' בפירוש וברבים שקבלו רבו דיעות הפוסקי' ה"ה מהרי"ק וחוות יאיר ומהרש"ל בתשו' כדמשמע שם להדי' דלאו דוקא של ישראל רק בני מקום אחד בודאי שומעין להחמיר ובפרט די"ל דע"כ לא כתב הרא"ש להתיר רק בעניני פרישות שאינו גדר לעצם מצוה מיוחדת או לעבירה רק להתנהג בפרישות אבל בדבר שנעשה לגדר מיוחד לד"מ גם הרא"ש מודה דאין מתירין ובלא"ה אין קבלת כל מנהגים שווים דלדעת הר"ן ז"ל צריך דוקא שיהי' המנהג להוסיף איסור על איסור משום גדר וכמבואר בדבריו בפ' מקום שנהגו והפר"ח רצה לומר דבתשו' חזר בו ואין להאריך בזה כי בלא"ה דעת הרא"ש ותוס' ז"ל דתלוי במנהג שנקבע עפ"י אדם חשוב והחזיקו דבריו הש"ך ז"ל בסי' רי"ד ועכ"פ אומר אני בבטח דגם לדברי הרא"ש ז"ל שמשמע דמהני התרה אפי' למנהג שנקבע עפ"י חכם מ"מ היינו שקבע לשום פרישות או חשיבות בעלמא כעין שמן שכ' התו' בע"ז [הנ"ל] דלאו טעמא מעלי' הוי אבל בדבר שהוא למג"מ כ"ע מודים שאסור לבטל ע"י היתר וא"כ בנ"ד הוא כך אם המנהג הי' לאיזה מגד"מ לאיזה דבר פריצות שהי' שכיח שם אין ב"ד בעולם יכול לבטלו ואם בטל הטעם תלי' בשיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל לפע"ד הגם שיש לומר דבלמגד"מ לא שייך בטל הטעם ויעו"ש ברמב"ם ונושאי כליו בה"מ [פ"ב הנ"ל] אך מ"מ י"ל היכי דבטל הטעם יכולין להתיר דכן נראה מהריב"ש גבי תיקון דהלכת חטים ולכן אם בטל הטעם מהני היתר. ב' אם לא הוי המנהג רק משום סכנת היהודים כאשר שמעתי בילדותי טעם זה לקצת מקומות בודאי אם רואים החששא עדיין אסור לבטל ואם נבטל החששא מותר לבטל כמבואר בריב"ש ז"ל. ג' ואם נעשה רק בשביל עניני ממון בודאי גם שיש בתקנה זו קצת [תועלת] לד"מ רשאים לבטל והתרה ל"צ מתרי טעמי חדא דאינו מקרי מנהג של מצוה וכנ"ל ב' דתקנה לא צריך התרה רק ברצון הצבור תלי' גם שנהגו בתקנה זו כיון דמנהג לא הי' רק מחמת התקנה וכיון שנתבטל התקנה בטל המנהג וראי' ברורה לזה יתבאר אי"ה לפנינו שנית דלא מקרי דבר מצוה רק מצוה מעצמה לא מה שיש בו גם תועלת לקצת מצוה כמבואר בהדיא בירו' הנ"ל וגם הרא"ש לא יחלוק ע"ז

ועתה אחרי שבררנו מה שנלע"ד לדינא בזה אבוא להשתעשע באמרותיו היקרים. א' מה שהשגת על חכמי דורנו והארכת בראיות בחנם כי בר בי רב דחד יומא לא יטעה בזה דיהני התרה לגזירת ב"ד ואם אמרו איזה חכם מדורנו זה אל תאבה לו וסרה דיבר על וגו' ואין להאריך בדבר פשוט. ב' גם מה שנסתפקת דהוי כמו קבלה למצוה לפע"ד כ"ז שאין רואין מצוה בפנינו מותר לבטל מנהג כי האי וכמבואר גבי נשי דנהיגי ומאריך בזה הר"נ בפסחים בפרק מ"ש [הנ"ל] ולא מצינו חולק ע"ז ואין לנו לספק שמא הי' לאיזה גדר כיון שלא שמענו ולא ידענו וכל קבלה ומנהג הוא רק מדרבנן וספיקא לקולא. ג' מה שכתבת שצריך להבין טעם למה יחייבו הבנים במנהג אבותי' והבאת דברי הפר"ח והח"י זצ"ל ובאמת דברי הח"י ז"ל קשה להולמם שנראה מדבריו שהוא מה"ת וזה א"א כלל דהאיך כתוב זה ומהיכן נלמד ובהדיא כ' הרמב"ן ז"ל במשפטי הח' וז"ל אבל שהוא חל עליהם ועל זרעם נראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגלה, וכן בצומות עכ"ל נמצא דלא נלמד רק מקבלת מצות דרבנן וגם כמ"פ שמבואר בש"ס דמנהג קיל ואי לומר שהמקום גורם דוקא א"כ בשושן שקורין המגילה בט"ו דוקא ושני מכל העולם יהי' קריאת המגילה ואיסור מלאכה אם נוהגים מה"ת ולשאר כל ישראל דרבנן וימי