דברי חיים חלק א סג

הי' הדם מהמקור נמי טהור דהוא בלא הרגשה אך כיון דרוב דמים מהמקור וא"כ תיכף בהרגשתו יודעת שנפתח מקורה דהא רוב דמים יוצאים משם ושם נפתח לזיבת הדם אבל מהלול ולחוץ כיון שספק הוא אם הוא מהעליי' א"כ לא הוי הרגשה כלל אך לכאורה א"כ קשה למה טמאה מספק הי' להיות טהור לגמרי מה"ת אך באמת י"ל כיון דאם זב מהחדר תיכף משהרגישה בו (בריגשה) [תרגיש] שנפתח מקורה ורק דהיא אינה יודעת אם המקור נפתח או העלי' דבזה אינה מבחנת ממש והיינו דהיא הרגישה לפי דעתה שזב מהחדר ורק דאנו אמרי' בלול ולחוץ שטעתה: ועפי"ז א"ש דברי הרמב"ם ז"ל [פ"ט מה' א"ב ה"א] שכ' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים מהפרוזדור חזקתו שבא בהרגשה כמו שבארנו שנתקשו הרבה בפירושו הגאונים שלפנינו ולפע"ד י"ל דהוצעתו כך הוא דאין האשה טמאה עד שתרגיש היינו פתיחת פי המקור לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם היינו הדם שהרגישה בזיבתו מצאתה לפנים מהפרוזדור (ש"מ) [ה"ז בחזקת שבא בהרגשה משום] דחזקה שבא מהמקור כמו שביארנו היינו דכבר ביאר שרוב דמים מהמקור וא"כ כיון שהרגישה שזב ממנה ממילא הרגישה בפתיחת מקורה שהרי הרגישה שזב ממנה דבר ורוב דמים זבים מהחדר א"כ הרי הרגישה בפתיחת המקור וזה לפע"ד ברור [בדברי] הרמב"ם דאם [כדברי] הגאונים בשב"י דהרמב"ם ז"ל מיירי ע"י בדיקת עד א"כ קשה להרמב"ם הא בגמ' לא אמרי' רק שאם הרגישה ממש יש לתלות בעד אבל לא איפכא ורק השב"י ז"ל הוא שהמציא סברא זו דאמרי' נמי איפכא אבל עכ"פ על הרמב"ם ז"ל קשה דידוע דאינו מחדש דבר מסברתו לחוד רק מעתיק דבר ברור מהש"ס גם קשה דנהי די"ל כן מ"מ אמאי חייבת בקרבן הא ספק הוא דלמא לא טעתה וא"כ לא הוי הרגשה ואי דחזקה שטעתה דחזקת דם בא בהרגשה מנ"ל להרמב"ם ז"ל זאת בלא שום ראי' משום מקום. ואולי משום דסתמא קאמר הגמ' דם הנמצא בפרוזדור בלא שום הרגשה ש"מ דחזקת דם שבא בהרגשה. ולפי דברי אלה יתיישב דברי תוס' בב"ב [דף כ"ד] בהג"ה שכ' וז"ל. [ולמאי דהדר] בי' רבא (וכו') [וקשה לפ"ז מ"ט באמת הדר בי' רבא] אך לפמ"ש א"ש דהנה לפי פירוש הש"י ז"ל קשה מאי (פריך) [קאמר] רבא רוב ומצוי קאמרת הא הש"י ז"ל גופא כתב דזה אינו מצוי שתטעה אשה בזה דהרגשת מקור הוי הרגשה ממשות ולכן תלי' היכי דאיכא מידי לתלות. וא"כ לפ"ז שוב אינו מצוי דם המקור לצאת באופן הרגשה כזו ולא הוו רק רוב לחוד אך באמת י"ל דאיירי בהרגשה זיבת דבר לח וכמ"ש וא"כ הוי הרגשה ממש שנפתח המקור כנ"ל וע"ז אמר רבא שפיר דמר' חייא לחוד בלא ר' חנינא ה"א דאיירי בהרגישה זיבת דבר לח ולא הוי מוכח דרוב וקרוב אזלי' בתר רובא אבל לאחר שחידש (ר"ח) [ר' חנינא] שרוב וקרוב אזלי' בתר רוב שפיר ר"ח איירי בסתם שמצאה ע"י בדיקה בלא שום הרגשה וא"כ לא הוי מצוי כלל ודו"ק

היוצא לנו מכל זה דבעינן לעולם פתיחת המקור ממש ורק בזיבת דבר לח הרי שהרגישה שנפתח מקורה להזיב ממנה וגם נתבאר מתוך דברינו דהרגשה היינו דבר ברור ואם יש מקום לטעות שוב אינו הרגשה ואך קאמר הגמ' לעולם דארגשה דלא כהש"י ז"ל דבאמת פשטות משמעות הסוגי' מורה כן דאשה צריכה הרגשה ברורה ואם אין דבר ברור א"כ לא הרגישה. ועפי"ז נ"ל לפי"ז באם אשה מרגשת ורואה מיני מראות טהורות ובתוכם מיני דמים ויש לתלות הדמים באיזה דבר י"ל דשוב אינו מה"ת כלל דגם אם באו הדמים מהמקור מ"מ אינו בא בהרגשה דהרגשה היא ממראות טהורות והדמים יוכל להיות שבא מאיזה מקום אחר וא"כ אין הרגשה בזה הדם שבא מהמקור והתורה הקפידה שתרגיש בוודאי בהדם. והנה בתשובת ב"י מביאו הש"י ז"ל רוצה לחדש דתלי' הרגשה במראות טהורות ולא הוי הרגשה גם [אם] הי' הדם בתוך המראות ובאמת זה לפלא דמבואר בהדיא גבי המפלת כמין חתי' ובתוכו דם טמאה גם שהרגשה הוא מהחתי' וכן השיג עליו בספר נטע שעשועים אולם לדברינו א"ש דכיון דיש לתלות הדם באיזה דבר אחר שוב גם אם בא מהמקור לא הוי הרגשה דהא לא הרגישה בזה הדם די"ל דלא בא כלל מהמקור וא"כ לפי"ז שוב הוי רק מדרבנן ותלינן במאי דנוכל לתלות ולפי"ז בנ"ד נהי דהיא מרגשת כיון שבא מראות טהורות בהרגשה שפיר שוב נוכל לתלות בהכינים וכנ"ל ואך באמת גם אם נימא דלא תלי' בזה לחוד עכ"פ הלא לאחר הבדיקה שמבואר בסי' קצ"א הרי נראה בהדיא דאין הדם מהמקור ודם הצדדים טהור ומה שכתב הח"ד ז"ל בסי' קצ"א סק"ח להביא ראי' מהא דמוך דאגב (דוחקי') [זיעה] מכווץ כוויץ לא ידעתי הלא ודאי שם איירי שמצאה דם על המוך דאל"כ מאי קאמר נמי מכוויץ כוויץ הרי חזינן שכוויץ וגם [מהא דמקשה] מוך דחוק מא"ל וצ"ע שם דבריו ועכ"פ נראה מזאת הבדיקה שאינו מהמקור הגם שבש"ך ז"ל מבואר שאינו בדיקה יפה וגם באמת משמע כן מהרמ"א וכל לשון של מהרי"ו ומהרי"ל ז"ל מורה כן דאין הבדיקה יפה דלא כמו שהשיא הגאון הנ"ב ז"ל דעתם אך עכ"פ באם יש מקום לתלות הוא ממש דין דמהרא"י ז"ל שמביאו בש"ע סי' קפ"ז באם מצאה דם באיזה מקום דתלינן במאי דאיכא למתלי ולכן נ"ל דאשה זו תבדוק בדיקה הנ"ל ואם לא תמצא על המוך ולמטה תמצא טהורה היא אך לכאורה לפי הנראה צריכה להיות המוך דחיקא אצלה כל שבעה נקיים וכמבואר בנ"ב שאלה [מ"ג] אולם לפי הנראה בשאלה (י"ח) [מ"ח] משמע דא"צ לזה דהוי כמו מכה ידועה ולא צריכה רק הפסק טהרה אך לכאורה בנ"ד כיון דהאשה מרגשת שזב ממנה דבר לפעמים ואז צריכה בדיקה וא"כ אם לא תהי' המוך אתה גם אז אם תבדוק תהי' טמאה דע"י [הרגשה] אין תולין דאדרבה תלינן בהרגשה וכן כתב הח"ד ז"ל [בסי' ק"צ ס"ק ל"ז] ומביא ראי' דאל"כ למה לא משני הגמ' לעולם דארגשה ומצאה מראות טהורות דתלינן ההרגשה בזה. א"ו דבכה"ג גם עגול טמא יעו"ש ואשתומם למאוד ומה התם דבאמת ארגשה אמרינן דטעתה והוא הרגשת עד ותלינן בדם מאכולת אם עגול וכאן שהרגישה בוודאי מהמראות דכן דרכן לצאת ג"כ ע"י הרגשה למה לא נתלי אם יש דבר לתלות וזה ודאי דבר שאין הדעת סובלו וכבר מבואר בס' ס"ט להתיר כיוצא בזה ובאמת גם בגוף הרגשה אם הוא מה"ת גם שהש"ע פסק כן אך באמת לפי מאי דמביאי' הראשונים דברי הר"ח (בר"פ) גבי שלא יהא לבו ניקפו [בנדה דף י"ב] פירוש הר"ח [ע' ברמב"ן בחי' שם] דיחוש דלמא נאבד הטיפה כיון שוודאי הרגישה דלולא זאת לא הי' בודקת יעו"ש ואם כדברי מהרא"י דהרגשה דאו' איך יחשוד אותה הבעל ששמשתו נדה א"ו שזה אינו דמדינא אם לא מצאה טהורה רק הבעל יחוש לעצמו ויפרוש והראיות שהביא מהרא"י ז"ל השיגו אותו הד"מ [בסי' קפ"ח] ורד"ך ז"ל ומה שכ' הס"ט להביא ראי' דא"כ למה לא מוקי ההוא דספק על בשרה בארגשה ז"א דזה לא כתם מקרי וגם בח"ד ז"ל [בסי' ק"צ ס"ק ג'] כתב דראייתו מהא דטמאה וודאי ווסת אינו רק ספק אך גם זה אינו ראי' דשאני התם כיון דהשתא ראתה בלא הרגשה ומקודם (ראתה בהרגשה) [הרגישה] ש"מ שהי' הדם מקודם דאל"כ האיך ראתה עתה בלא הרגשה ולכך הוצרך לתרץ דטעתה וסברה הרגשת וכו'

ועפי"ז יתיישב מה דמקשה בנ"ש [תשו' כ"א] ז"ל דמאי קאמר הגמ' לענין טהרות כל דלגבי בעלה בחטאת טהרותי' טמאות ולגבי בעלה בא"ת טהרותי' תלויין וכו' וקשה היכי איירי אי ע"י הרגשה א"ה לאח"ז נמי טמא וכקו' הגמ' וע"ז לא שייך לא הרגשת עד ולא הרגשת שמש ולפמ"ש א"ש די"ל לעולם דארגשה ואי (דאל"כ) [דא"כ] לאח"ז נמי זה ליתא דהא בתר דחדית לן הגמ' סברא דטעתה י"ל דאין הרגשה מה"ת ראי' כלל ועיקר קו' הגמ' הי' דהרי עכשיו ראתה בלא הרגשה א"כ למאי דמתרץ דהרגשת עד טועה היא בו א"כ אין בהרגשתה הראשוני' ראי' [א"ה דהרי הראי' של עכשיו י"ל כאמת דהי' ע"י הרגשה ורק דסברה דהרגשת עד היא] הלכך לאח"ז טהורה

היוצא לנו מכ"ז נהי דאין לזוז מפסק הש"ע דהרגשה לחוד הוי מה"ת מ"מ ודאי לאו כ"ע מודים בו וגם הרמב"ם ז"ל כתב אין האשה טמאה עד שתרגיש ותראה ויצא הדם מבשרה הרי דבהרגשה אינה טמאה מה"ת וא"כ עכ"פ באם [יש] לתלות ההרגשה במראות הטהורות וודאי תלי' הכתמים בהכינים ולכן מותרת בלא מוך רק בעת הפסק טהרה וז"נ (ה"א) אך יראתי לעשות בזה מעשה עכ"פ בזה אומר אני בבירור באם יהי' המוך אתה תמיד טהורה היא לכ"ע דהוא ממש דין דמהרי"א ז"ל מובא בסי' קפ"ז ס' י"א באם אינה מוצאת רק במקום אחד ולכן תלי' במכה גם שא"י אם מוציא דם כן נמי הכא הוי כמו מכה שא"מ דם דבוודאי תולין שלא בשעת ווסת גם בלא"ה כתבו הפוסקים דזה דבר שאינו מצוי שיוציא המקור טיפין כאלה ולא קשה מחומרת ב"י לפע"ד דבאם מוצאת רק הטפה לחוד [שייך חומרת בנות ישראל] אבל שהמקור יוציא הרבה דם דרך טיפין זה לא [מצוי] ויעויין ברשב"א גבי המפלת כמין עפר שאין דרך הדם להיות כן ודברי הרשב"א הללו נשמט מז' הח"צ ז"ל שלא הי' בימיו בדפוס כי שם מבואר הפשט בגמ': סימן לח לה"ה הרבנים המופלגים דיינים מומחים שלימים כ"א לפי מעלתו תרב גדולתו נ"י

הנה זה לא כביר אשר באתי לביתי ומצאתי מכתבים בדבר שאלה אחת. והנה אף שאני טרוד כעת בענינים שונים אעפי"כ לא מנעתי לעיין בזה כי דבר מצוה גדולה היא להתיר אשה לבעלה. ולכן אחזתי בקצרה מה שחנני ד' וזה החלי בעזר צורי וגואלי: הנה בגוף הדין הי' הדבר פשוט להתיר אם לא נימוחו השערות. ואף שנחלקים לחלקים דקים מ"מ כ"ז שלא נימוחו