דברי חיים חלק א סא

היא בטבעה להוציא הדם עמו בעת צאתו ולא להניח ממנו לאחר כן וכיון שנמצא דם לאח"כ אין תולין מספק במ"ר דמה"ת נתלי במ"ר דילמא אין דרך מ"ר להשאיר מדם היוצא ממנו ובפרט שהוא מהסוברים דצריך לידע שמכתה מוציאה דם כמבואר בתשו' מהרי"ל וא"כ שפיר כתב מהר"מ נהי דידעין שמכה יש לה במ"ר שהדם יוצא עם מ"ר אך מ"מ אין יודעים שדרך הדם להשאר לאחר כן דאדרבה דרך הדם לצאת כולו עם מ"ר ולא להשאר ממנו ולכן מספק אין תולין במ"ר כיון שלא ידעי' שמכה כזו מוציאה דם שלא בשעת הטלת מ"ר מש"ה באם באמת יודעת האשה שבא הדם אחר הטלת מ"ר מן מ"ר לא מן המקור בודאי תולין במכה כזו תמיד וכן נראה מתשו' מהרי"ל שאחר שהביא להחמיר כמהר"מ ז"ל כתב וז"ל אכן לפמ"ש מה"ר שמרי' לעיל שצריך לשאול שאינה רואה בשעת השתנ' אלא ממקום מ"ר ולא מאותו מקום אני רגיל לומר לנשים כה"ג לבדוק דבר זה כמו שהעתיקה בשם גדול וז"ל האשה שמצאת דם ואמרה שבא מנקב של מ"ר להכניס מוך על מקום המקור ותשתין אם המוך נקי הוכחה דאינו מן המקור עכ"ל. ולכן באמת התיר מהרי"ל ז"ל ע"י בדיקה ובאמת בדיקה זו אינה מבוררת דלא כמו שעלה ע"ד הגאון בנ"ב וכ"מ בהדי' במהרי"ל שכ' שם וז"ל אבל בנדון זה אין לה מכה מבוררת עכ"ל וכ"כ בתשו' מהרי"ו הנ"ל וז"ל ואפשר דאפי' מהר"ח א"ז שאסר כמ"ש בתשובתו שאמר היינו דוקא שאינה מצערת בשעה שיוצאת מ"ר רק קודם לכן מצערת דאיכא לספוקי דילמא הדרי מ"ר למקור קודם שיצאו אבל בנ"ד כיון שיש לה צער בשעה שהמים יוצאים ממנה מוכח מילתא דהשתא הוא דאתיא דם מחמת אותו צער עכ"ל אלמא שאין בדיקה זו מבוררת ומה שטען הנ"ב דהא ע"כ (מאין) [אם] בא זה הדם מהמקור הא על המוך איבעי לאשתכוחי א"ו שאינו מן המקור ז"א טענה שהרי כתב בתשו' מהר"י ז"ל וז"ל... שם בסי' הנ"ל אלמא שמ"ר הדרא למקור טרם צאתם ומביאים משם דם המקור לדרך נקב של מ"ר ושפיר יוכל המוך להיות (טהור) [נקי] דהא הדם של המקור תוך מי הרגלים ולא נגע הדם בהמוך רק במ"ר שלמעלה ממנו או שי"ל שלא סתם המוך כל המקור כולו ומגובה המקור הדרא הדם לנקב של מ"ר ואך באמת שזה הוא אינו מצוי ולכן המהרי"ו ז"ל ויתר הפוסקים לא חשו לזה רק מהרי"ח א"ז חש לזה אך מהרי"ו ז"ל ודעמי' לא חשו לזה וכמו שלא קיי"ל כר"מ דהדר מ"ר למקור דהוי מיעוט ור"מ לשיטתו דחייש למיעוט אך בזה שפיר כתבו מהרי"ל ודעמי' שלא להתירה רק באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסת דהנה מבואר בביצה דף ז' ע"א וז"ל הגמ' בדק בקינה של תרנגולין מעי"ט ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה מותרת והלא בדק אימר לא בדק יפה יפה ואפילו בדק יפה אימר יצת' רובה וחזרה הואי וכדר"י ופירש"י שם ואע"ג דמלתא דלא שכיחא היא מגו דפשיטא לן דאינה יולדת בלילה תלינן בה כו' יעו"ש בגמ' אלמא דאם נוכל לתלות בדשא"ש לא תלינן רק באם לא אפשר כלל [לתלות בדבר אחר] וא"כ באמת רוב דמי' מן המקור וא"כ כמו שזה מיעוט לחוש להדרא מ"ר למקור והבדיקה אינה עולה יפה כמ"כ הוא מיעוט שיבוא הדם שלא מן המקור ולכן מספקא להחמיר ורק באשה שיש לה ווסת דאז שלא בשעת וסת מצרף להך דאין דרך מ"ר לחזור למקור והוי זה מצוי שבא (ממנה) [ממכה] לא מהמקור ממה שנאמר דהדר למקור והביא דם שלא בשעת וסת ומש"ה בעי דוקא שלא בשעת וסת אבל אם אין לה וסת והיא עלולה לראות הוי זה דרוב דם מהמקור שוה לזה הרוב דאין דרך מ"ר לחזור למקור והוי רק ספק השקול ואין תולין מספקא להקל וזה כוונת מהרי"ל ז"ל וכי לעולם לא תהי' טמאה היינו שאין חזקה לה שלא לראות וכל פעם היא עלולה לכך ומש"ה חיישי' אפי' בבדיקה שמא הדור מ"ר למקור ולאו דם מכה הוא כלל אך באמת פשוט יותר מ"ש וכי לעולם לא תהי' טמאה דהנה מצינו זה שכתבו הפוסקי' גבי אשה שיש לה מכה המוציא דם שאפ"ה בשעת ווסת טמאה דאל"כ וכי לעולם לא תהי' טמאה והנה ודאי אין כוונתם שלא יוכל למצוא סיבה שתטמא דהרי יכולה להיות טמאה ע"י בדיקת שפופרת כמ"ש הרשב"א ז"ל וגם באם תהא רואה דם הרבה כסדרה בכל פעם יותר ממה שדרך המכה לצאת ובכל גווני כתבו הפוסקים הטעם וכי לעולם לא תהי' טמאה אך באמת כוונתם פשוט (כיון) דבאמת בשעת וסת אפילו רואה מעט דם אין תולין דכיון דכן דרכה וא"כ תתן דבריך לשיעורין אם נאמר במעט דם [טהור ובהרבה] או בבדיקת שפופרת טמא וכיון דאשה זו דרכה לראות בשעת וסת ודאי אין תולין אפילו טפה מועטת ובכל גווני שרואה [טמאה] ולא תולין במכה כן ה"נ במ"ר באם אין לה וסת קבוע והיא עלולה לראות תמיד נהי שיש לה מכה במ"ר מ"מ אין המכה מוציאה תמיד לאחר מ"ר הדם ומה גבול תתן ובשלמא באשה שיש לה וסת יש להתיר שלא בשעת וסת ולתלות במכה ולהצטרף לדעת המרדכי דשלא בשעת וסת לעולם תולה בכ"ד אבל אם אין לה וסת ודאי אין להקל לעולם וגם כי בודאי לפעמים טמאה בודאי תולין יותר במקור וכו' וסרו בזה קו' כל האחרונים והנה מהרי"ו ז"ל התיר גם הוא ורק לחוש לדעת המחמירין לא התיר רק באופן שמ"ר יצערו אותה ובבדיקה שידעו שבא ממכה דמ"ר דאל"כ דלמא אין דרך מ"ר להניח דם לאחר השתנה ומש"ה הצריך בדיקה לברר שאינו מן המקור וגם על בדיקה לחוד לא סמכינין דלמא לא נבדק יפה היינו שהדור מ"ר למקור וכנ"ל הגם שהוא רק מיעוט מ"מ גם זה מימוט יחשב לומר שבא הדם שלא ממקור שרוב דם מן המקור ולכן הצריך דוקא שתרגיש בצער בשעת מ"ר וגם צער מ"ר לחוש לדעת הר"ח א"ז אך שמשמע ממהרי"ו שמתיר אפי' באשה שאין לה וסת ובאמת גם (מהרי"ו) [מהרי"ל] ז"ל כתב שרצה להתיר מחמת הצער אפי' (שלא בשעת וסת) [באין לה וסת] אך מ"מ החמיר דדלמא הכאב אינו כמכה והרי"ו ז"ל חלק עליו בזה לומר דכאב עדיף ממכה יעו"ש והרמ"א ז"ל חשש לכל החומרות ולכן לא התיר רק באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסת וע"י בדיקה והרגשת צער יעו"ש בסי' קצ"א

היוצא לנו מכ"ז דטעם הבדיקה הוא לברר שדרך מ"ר להוציא הדם ואל"ה אסרי' אולי אין דרך מ"ר להשאר אחריו דם והוי כמו שבעינן לידע אם יכולה המכה להתגלע וגם בעינן צער בשעת הטלה לחוש לדעת הר"ח א"ז שמביאו במהרי"ו ובעינן אשה שיש לה וסת לחוש לדעת מהרי"ל שאל"כ וכי לעולם לא תטמא וכיון שהיא עלולה לראות אם אין לה וסת א"כ הוי רוב דם מן המקור נגד הבדיקה וכנ"ל אך כ"ז באין מכה מבוררת אבל אם בפנינו מכה מבוררת לכ"ע אפי' לאחר השתנה תולין וכ"כ בהדי' בתשו' מהרי"ל וא"כ בנ"ד דאשה זו יש לה מכה במעי' שמוציאה מכל נקבי' מבית הרעי וממ"ר כמין חול בודאי תולין גם מה שנמצא במקור בא מן החולה הזה שנתפשט הן אמת שנוכל לומר דהחולי מתגבר ומרבה המקורות של הדם ולכן יוצא המותרות ממקום הרעי וגם דם הנדות שברחם מתגבר ונתוסף עד שיוצא לחוץ דידוע שמקור הוא כמו באר שמוסיף בו מותרות מהאשה ונובעין ע"י גידין ובעת נמלאו בעת נדתה בשעת וסת כל אשה לפי טבעה יגירו הדם לחוץ ולפעמים ע"י סבה נתעוררו ונמלא המקור בלא עת נדתה ושופע לחוץ ובזה אפילו הסבה הוא ע"י חולי נמי טמאה וכאשר העיר זקני הח"צ ז"ל [בס' מ"ו] וא"כ י"ל (כמו) [כאן] דסיבת חולי התגבר עדי יצאו לחוץ דם הנדות אך מכל הפוסקי' משמע דאין לחוש לזה ובכאב למטה מט' תולין להקל אפילו בלא בדיקה דתולין במכה ולכן באשה זו נמי תולין במכה והיא מותרת שלא בשעת וסת כנלע"ד: סימן לו

שאלה אשה שרואה כמו קרטין ולא בדקו אם נימוחו ובשעת ווסת רואה דם ממש יהנה ראו בהשתנה ומצאו גם קרטין הנ"ל מה דינה וגם אינה מרגשת שום כאב בחלל הגוף

הנה באמת לפי מה דמבואר בנ"ב [סי' מ"ח] דהבדיקה של מהרי"ו המובא בש"ע סי' קצ"א בדיקה מעלייתא היא אפי' בלא מכה אולם המעיין במהרי"ו יראה מפשט לשונו דאינו ברור ממש ורק נוטה יותר שהוא ממי רגלים ע"י הבדיקה כיון שמועיל המוך לענין מי נדתה שלא תזוב למטה כמ"כ מועיל לענין שלא יזוב הדם הזה המסופקים בו מהיכן הוא יעויין שם במהרי"ו סי' כ"ה וז"ל ראי' גדולה הי' הפעולה עם הירק שנסתם המקור אפי' בשעת וסתה והאי דם לא נסתם כו' ואפשר דאפי' מהר"ח א"ז שאסר כמ"ש בתשובתו שאמר היינו דווקא שאינה מצערת בשעה שיוצאת מי רגלים רק קודם לכן מצערת דאיכא לספוקי דלמא הדרו מר"ג למקור קודם שיצאו אבל בנ"ד כיון שיש לה צער בשעת שהמים יוצאת ממנה מוכח מלתא דהשתא הוא דאתי' דם מחמת אותו צער עכ"ל משמע דאינה בדיקה ברורה כמו שעלה על דעת הנוב"י ז"ל דאם הוי בדיקה מעליא וברור פשוט ה"ל למהרי"ו לומר הרי חזינן דלא האדים המוך ש"מ דממקום מי רגלים באה א"ו דלא הוי רק ספק אך גם אם הבדיקה הוי כספק מ"מ הכא בלא"ה ספק אהנך קרטין אם נימוחו והו"ל ס"ס ספק אם מהמקור ואת"ל מן המקור שמא לא נימוחו והוא ס"ס המתהפך ומשני שמות וכמ"ש הנוב"י בסי' נ"ה בכיוצא בזה ואי דהוה ס"ס שיוכל להתברר דז"א דלא יוכל להתברר דאם אינו מתברר ע"י מוך במקור כבדיקת מהרי"ו גם ע"י בדיקת שפופרת במוך במקור לא יתברר וז"ב. וא"כ לא יוכלו להתברר שני ספיקות והיכי שלא יוכל להתברר א"צ להתברר כמו שהאריך הנוב"י ז"ל וא"ל דהוי ס"ס במקום חזקה כמו שהחמיר