דברי חיים חלק א נא

ז"ל דהאיך מצינו דמין במינו יאסר אליבא דרבנן במשהו ולפמ"ש י"ל דכוונת רש"י דבאמת הכא הרוטב הוי א"מ וטעם כ"ד נמי אוסר אפילו למעלה מס' וכמו שהבינו התוס' דלמעלה מס' עכ"פ טעם משהו איכא ולא קשה דאטו יאסר טעם כל דהו י"ל דהנה האו"ה כתב דהא דמילי דעבידי לטעמא לא בטל הוא רק מדרבנן והקשה (הש"ך) [הפ"ח] ז"ל דהא טעכע"ק דאורייתא וכיון שנרגש הטעם נהי דאיכא ששים מ"מ טעם גמור כמו דברים דלטעמא עבידי הרי נותני טעם גמור המה ולמה לא יהיו אסורים מה"ת ולפע"ד נראה דלפי מאי דמבואר בתו' ב"ב דף צ"ט דאפילו השמרים נותנים טעם במים מותרים משום דהוי רק קיוהא דפרי בעלמא וא"כ י"ל דבאמת חז"ל למדו מזרוע בשלה דכל דבר בטל בששים גוף הטעם ומה שיש באמת דברים חריפים כמו פלפלין וכה"ג הוא רק מטעם קיוהא דפרי דחז"ל אסמכוהו אקרא דז"ב דכל דבר בטל בששים וכך ראו חז"ל שאין לך דבר שלא יבטל גוף הדבר בששים ורק דהדברים החריפים מטעם הקיוהא שבהם ולא עצם הפרי ומש"ה מותר מה"ת כן נ"ל ליישב דברי האו"ה וכמו כן י"ל לרש"י ז"ל דבכל התורה בטל בששים דלמעלה מששים אינו רק קיוהא בעלמא וזה שכ' רש"י ז"ל דביותר מס' חכמים אחמור דטעמא לא בטל אבל מה"ת לא הוי רק קיוהא בעלמא אפילו נותן טעם גמור ורק חז"ל אסרו היכי דנותן טעם גמור אפילו ביותר מששים אך באם אינו נותן טעם גמור לא אסרו קצת הטעם של הקיוהא בעלמא אך בקדשים מבואר שם בתוס' ב"ב דאפילו הקיוהא של הקדש אסור מש"ה אפילו טעם כ"ד נהי שהוא קיוהא מ"מ כיון שנרגש אסור בקדשים אבל במב"מ י"ל שגם רש"י ז"ל ס"ל דבטל בקדשים ורק דהכא הוי א"מ מחמת הרוטב שנאסרה ונעשה נבילה ורק אם יש ס' מותר דכבר נתבטלה ורק בקדשים הוי היתר הבא מכלל איסור דבקדשים אפי' קיוהא הוי להיות אסור ולכן הוי היתר הבא מכלל איסור ומה שפירש"י לעיל דאי בעי הוי יכול למילף אפי' אם נותן טעם ורק משום דהוי מב"מ אינו נ"ט וזה היפוך מדברי אלו שכתבתי דהוכחת רש"י הוא מהרוטב והרוטב הוי א"מ וי"ל משום דאם הוי א"מ הוי נ"ט ומה שאינו נ"ט בהרוטב משום דמינו האיל נותן ג"כ טעם ולא משערין רק אלו הי' א"מ הי' בטל אבל באמת י"ל אלו הי' א"מ ממש הי' נ"ט בהרוטב אולם רחוק זה להעמיס בדברי רש"י ז"ל הואיל ולא נזכר בדברי רש"י ז"ל מהרוטב מידי. אולם בלא"ה לא ידעתי מה הרעישו רבותינו בעלי תוס' ז"ל על רש"י בזה דמב"מ בטל בקדשים הלא י"ל דרש"י ז"ל מחלק בפשיטות כיון דלדידי' דס"ל טעכע"ק בחולין ל"ד ורק דבטל ברוב וכיון דגזה"כ בקדשים דלא בטלי מה לי מב"מ או בא"מ אך כ"ז במידי דתלוי בטעם גזה"כ דלא בטל מיקדש להיות כמוהו אבל במידי דלא תלוי בטעם כגון שירי מנחה שנתערב בקומץ או דם בדם בודאי דבטל ברוב לרבנן אך עדיין יש להקשות לשיטת רש"י ז"ל דס"ל טעכע"ק ל"ד בכה"ת א"כ למה בממשו וטעמו ילקה לר"י הא טעמא לאו מילתא הוא והוי כמו מב"מ דגם לרש"י ז"ל בטל אפי' ממשו כמבואר להדיא מדבריו שפי' להא דר"י דוקא בטעמו וממשו הרי להדיא דבמי ו בטל וקשה מאי חילוק בין מין ומינו לא"מ הא טעמא לאו מילתא הוא לרש"י ואולי י"ל לרש"י ז"ל דס"ל כשיטת הר"ש ז"ל בטבול יום שכ' שם דבממשו הוי כעומד בפ"ט ולכן אינו בטל הגם שדעת הר"ש שם אפי' במב"מ נמי לא בטל ממשו רש"י ז"ל לא ס"ל בזה כוותי' דמין ומינו הוי כתערובות (מ"מ) כיון שנתערב וטעמם שוים אבל בא"מ (וטעמא) חיך אוכל יטעם כמ"ש הראב"ד ז"ל הוי כעומד בפ"ע אבל בנתערב (ממש) [רק טעמו] בטל הטעם ברוב וטכ"ע ל"ד אך זה קשה לי לכאורה דכיון דטעם הנתערב בטל לרש"י ז"ל א"כ גם הממש הוי להיות בטל דהא ההיתר מותר גם שקיבל טעם לרש"י ז"ל דטכ"ע לאו דאורייתא וא"כ גם הממש הוי להיות בטל דמ"ש ממב"מ ממש דבטל דכיון דההיתר נמי יש לו טעם כהאיסור ואפ"ה מותר א"כ הוי (אם) [עם] האיסור מב"מ לדידן דאזלי' בתר טעמא כמבואר בש"ך ז"ל וא"כ כיון דהטעמים שוים וההיתר מותר גם שיש לו טעם כהאיסור א"כ הוי שפיר מב"מ והוי להיות בטל אפי' ממשו ואולי י"ל כמ"ש הר"נ ז"ל בהשוכר לדחות דברי הראב"ד ז"ל שהראב"ד ז"ל רוצה לומר דאם מעט מעט נתרבה האיסור נתבטל בההיתר ואפי' לאחר שנותן בו טעם דקמא קמא בטל ונהפך איסור להיתר והר"נ ז"ל כתב דבמילתא דטעמא לא שייך לומר כן דאדרבה נתעורר האיסור דקודם שנרגש הטעם נתבטל וכיון שנתעורר לתת טעם הדרא לאיסורא וכולו איסור הוא יעו"ש כמ"כ י"ל נמי לרש"י ז"ל כיון דיש ממש ונרגש בטעם נתעורר הטעם ממה שנתבטל ונצטרף לאיסור הממש ומש"ה לא בטל מתורת מין ומינו דבאמת האיסור הממש אינו מינו דהיתר דנרגש בטעמו ורק מחמת הטעם שבתוכו שנתבטל הוי ס"ד שיהא מינו עם האיסור זה ליתא דהטעם שנבלע בתוך ההיתר באמת נתעורר גם הוא להיות אסור כיון דנצטרף לממשו ואינו בטל וטפי עדיפא הכא דמעולם לא נתבטל הטעם בתוך ההיתר כיון שיש ממש בתערובות והממש אינו בטל גם הטעם לא התחיל להתבטל כן י"ל בדברי רש"י ז"ל ועפ"י האמור יש מקום ליישב דברי ה"ר יקר בפ' השוכר ס"ח ע"א שכ' שם וז"ל וה"ר יקר מקינון דוחה דאיכא למימר דאכתי שפיר איצטריך משרת לר"ש אע"ג דסבר דכ"ש למלקות הא פי' ר"ת בסמוך היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובות כדמוכח מההוא דמייתי בסמוך בערלה וכלאי הכרם אין מצטרפין וכן צ"ל בע"כ דאל"כ לא תמצא הותר איסור כלל לר"ש לא ברוב ביבש ולא בס' בלח וא"כ שפיר אצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כגון חצי זית שנבלע בחצי זית פת ואכלו דקאמר התם נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ולעולם טכע"ק לר"ש מגיעולי נכרים עכ"ל וכל האחרונים הרעישו העולם דזה נגד סוגי' ערוכה בשבועות כ"א ע"ב דז"ל הש"ס שם איבעי' להו ר"ע בכל התורה כולה כר"ש ס"ל דמחייב במשהו ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל למ"ל לצרף עכ"ל ה"ז מבואר היפוך מדברי הר"י דאם כדבריו היכי מוכח דר"ע ס"ל בכה"ת דלא כר"ש דלמא ס"ל בכה"ת כר"ש דכ"ש למלקות ורק כאן הוא חצי שיעור ע"י תערובות ולפמ"ש יש מקום ליישב דבריו דהא לכאורה דברי ר"י אינם מובנים דמאי קאמר דחצי שיעור ע"י תערובות מותר וא"כ אלו הי' עד"מ שליש כזית נבלע בשליש כזית וחצי הוי מותר דח"ש עי"ת (אפי' למאי דס"ל לר"ש טע"כ מ"מ ע"י תערובות) מותר ובודאי איירי ברוב דבמחצה על מחצה אינו שם תערובות עליו וכמבואר בראשונים ז"ל וא"כ באם הי' נתערב (ב) שליש איסור בתוך שליש וחצי הי' מותר משום דח"ש עי"ת ובשביל שיצטרף עוד היתר מעט פת נאמר דהיתר מצטרף לאיסור וזה נגד הסברא ובשלמא לרבנן דס"ל דח"ש אין לוקין בכה"ת ורק דבעי דיאכל כזית שפיר י"ל דגזה"כ בנזיר וחטאת דהיתר מצטרף לאיסור כיון דעכ"פ בצירוף ההיתר יש כדי אכילה והאיסור לא נתבטל מעולם ורק דעל פחות משיעור אין לוקין ובחטאת וכיוצא בו היתר מצטרף להיות שיעור אכילה אבל לר"ש דס"ל כ"ש למלקות ורק עי"ת בטל וא"כ בשביל שמצטרף עוד היתר לא יבוטל מה השתא שהי' ההיתר פחות היה בטל ועכשיו בשביל שנתוסף היתר לא יבוטל זה הוא דבר שאינו כלל ולכן נ"ל דכוונת הר"י ז"ל כך דס"ל גם הוא כסברת רש"י ז"ל דתמן שאליבא דרש"י ז"ל טעם לחוד בטל וממש אינו בטל וכתבנו הטעם מחמת שהוא כעומד בפ"ע כמו כן י"ל לר"ש דס"ל כ"ש למלקות רק בתערובות אין לוקין בח"ש כ"ז הוא בטעם אפי' לר"ש דס"ל טעכ"ע מ"מ ח"ש בטל אבל אם הוא ממש אינו בטל והוי כעומד בפ"ע ושפיר חייב על ח"ש והנה יין בפת לרוב ראשונים ס"ל דהוי ממש זולת אם נאבד מראיתו יעוין בח"צ ז"ל וא"כ לכאורה יין בפת אינו בטל דהוי כממש בעין ח"ש דלוקין לר"ש ורק דכיון דבטעם מותר ח"ש א"כ כבר קיבל הפת טעם מיין ועדיין הוא היתר דטעם בח"ש מותר א"כ שוב ממש כל היין נמי בטל דהוי מב"מ עם הפת ההיתר דגם לפת טעם יין והוא היתר וא"ל דחוזר וניעור זה ליתא דהא ח"ש מותר בתערובות אפי' אם מכירו בטעמא ובעלמא טכ"ע מ"מ בח"ש מותר לר"ש לסברת הר"י ז"ל א"כ אין שם איסור עליו להיות חוזר וניעור ולכך בטל שפיר גם הממש דהוי מב"מ עם הפת ההיתר אך לבתר דגלי קרא המל"א א"כ גם על הפת שם איסור נקרא שפיר נתעורר לאיסור גם הטעם וכיון דעתה שם איסור עלה להצטרף לאיסורי הממש ומש"ה היתר מל"א ולא קשה מה שהקשינו לר"י ז"ל דבהי' היתר פחות הי' מותר ועתה בהצטרף עוד היתר יאסר דז"א דהטעם הוא רק דהממש לעולם עומד בפ"ע ורק דהוי כמין ומינו והי' בטל אך בנתוסף אז כשיעור הוי הממש עם הפת א"מ דהטעם לא מהני לרוב הפת לשוי' היתרא ומינו עם היין דאדרבא הוי א"מ ולא בטל הממש כן נ"ל וא"כ לפ"ז לק"מ קו' העולם על (הר"ש) [הר"י] ז"ל מסוגי' דשבועות דהנה כתבנו דע"כ ר"ש איירי בנתבטל ברוב פת והיין הוי ממש ונ"ט בפת מש"ה לא בטל מחמת המל"א דאם לא הי' אמרי' המל"א הי' בטל ממשו של יין בתוך הפת משום דהוי עם היין מב"מ מחמת הטעם שקיבל הפת מן היין וכנ"ל משא"כ לרע"ק דפליג שם עם החכמים ולפירש"י ז"ל דע"כ איירי דלא קיבל הפת טעם דאל"כ (אם) [גם] רבנן מודו דהנך רבנן ס"ל ממשרת דגוף ההיתר נהפך לאיסור והרבה יש להאריך בטעם הדבר אך עכ"פ כן מפרש רש"י ז"ל בהדיא דהנך רבנן דילפי טע"כ ממשרת ס"ל דנהפך היתר לאיסור וא"כ ע"כ רע"ק איירי באינו נ"ט בהיתר א"כ הוי ממש ולא בטל בתוך היין ואם הוי ס"ל לרע"ק ח"ש דלוקין למ"ל צירוף דהא