דברי חיים חלק א נב

הממש היין בעינא ודו"ק: ודע דהראב"ד ז"ל ס"ל היפוך מכפי שכתבנו בכוונת רש"י דס"ל דממש הואיל שעומד בפ"ע אינו בטל וטעם הואיל שנתערב בטל וכמ"ש הר"ש ז"ל בפי' כנ"ל והראב"ד ז"ל כתב איפכא דז"ל הרשב"א בשם הראב"ד חולין צ"ח וק"ל בכל דוכתא מדאורייתא חד בתרי בטל וא"כ היכי משכחת לי' טעמו ולא ממשו דאורייתא ואפי' כזית בכדי אכילת פרס היכי משכחת לי' ומתרצינן דאי אמרי' חד בתרי בטל מדאורייתא דוקא דקיימא איסורא באפי' נפשי' והיתרא באפי' נפשי' כגון גיד בין הגידים וביצה בין הביצים שההיתר לא קיבל טעם מן האיסור וכיון דאסורא לא מנכרה בטל ברוב אבל כשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר ואית הא שמעינן לי' לאביי טעמו ולא ממשו דאורייתא ושמעינן לי' נמי דאמר בזרוע בשלה בטל והלא נ"ט בהיתר היא ואסורא לא קיימי באפי' נפשי' התם מב"מ הוא ואין טעם האיסור ניכר בהיתר כלל והרי הוא כאלו הם עומדי' בפ"ע ומ"ה מדאורייתא בטל ברובא אבל כל היתר שמקבל טעם מן האיסור וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זו הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו אין חשיבות האוכל אלא בטעמו עכ"ל והנה באמת לכאורה דברי הראב"ד הללו אינם מובנים דממ"נ אם זה דבר המסתבר מעצמו דהואיל שנרגש אין לו ביטול א"כ למ"ל כלל להש"ס למצוא פסוקי' על טעכע"ק הא זה מסברא ידעינן לי' א"ו ע"כ בלא הקרא דמשרת או גע"מ הוי אמרי' דטעמא נמי בטל וע"כ גזה"כ דטעמא לא בטל א"כ למ"ל טעם לזה וכי לגזה"כ טעמא דקרא צריך לדרוש וגם מ"ש הראב"ד בלשונו הזך דטעמו ולא ממשו היכי משכחת לי' אינו מובן דהוי להקשות על הכתוב דלמה גזרה התורה הקדושה בכאן שלא יבטל ברוב ולשון היכי משכחת לי' לא מובן כלל והנ"ל דעיקר כוונת הראב"ד כך דהנה מסברא הוי אמרי' דטעמא לאו כלום הוא וגרע מצירן שהוא עכ"פ ממש בעין אבל טעם הוא דבר שאינו ממשו וכעין שבעינן גילוי מילתא בקרא לרבות צירן והיוצא מחדש וטבל כמותן דכ' התו' בחולין [ק"כ ב' ד"ה היכא] דהטעם הוא משום שאינו הדבר כברייתו יעו"ש בחולין וא"כ נהי דריבוי הקרא דצירן בעין אסור הוא עכ"פ שהוא ממשו אבל דבר שאינו ממשו אינו נאסר כלל וכיון שגילה התורה במשרת או גע"מ שטעם נמי אסור א"ש והנה הראב"ד ז"ל כתב מקודם לכן וז"ל שם תלתא גווני איכא בנ"ט אחד לקי א' לא לקי ותרווייהו לדברי הכל והא' פלוגתא דר"ע ורבנן האחד בכדי אכילת פרס ויש בו בנ"ט בכולו כיון דקא אכיל כזית מן האיסור לוקה עליו לד"ה והשני טעמו ולא ממשו כגון א' במ' או בחמשים שאין כזית איסור בכא"פ אסור. ואין לוקין עליו לד"ה דילפי' לי' מנזיר לרבנן או מגיעולי נכרים לרע"ק אין מלקין על ההיקשות ולא על ק"ו עכ"ל והנה ס"ל להראב"ד ז"ל דטע"כ אינו להחשיב ההיתר כאיסור וכמו שס"ל לר"ת ז"ל רק דבעינן שיאכל כל הכזית או שאינו רק חצי שיעור ע"ז מקשה הראב"ד ז"ל דק"ל האיך משכחת כלל לומר טעמו ולא ממשו או בכדי א"פ היינו שיאכל כל הכזית איסור הלא נהי דהוי כעיקר הוי להיות בטל ברוב ואי דגלי התורה דאסור א"כ ע"כ אסרה התורה ההיתר נמי וא"כ הוי ממשו דזה גופו נעשה איסור אבל אם נימא דטעמו ולא ממשו או בכא"פ בעי שיאכל כל האיסור הכזית תוך כא"פ זה א"א דהא קיי"ל בכל דוכתי דבטל ברוב וא"כ נהי דטעכ"ע הא עיקר גופא בטל ברוב ולא משכחת דבר זה כלל ואי משום גזה"כ יש לנו לומר דהתורה אסרה להיתר נמי וא"כ הוי ממשו אבל טעמו ולא ממשו לא משכחת כלל וע"ז מתרץ דאין שייך ביטול רק היכי שההיתר הוא היתר בכל מקום שהוא ולא נתערב בו איסור כגון יבש ביבש אבל בנתערב האיסור לתוך ההיתר נעשה ההיתר איסור מחמת שניכר כלומר לא שהיתר גופו נעשה איסור שחייב על חצי זית היתר כאיסור רק דלא שייך ביטול כיון שניכר האיסור בו וביטול שייך היכי שבההיתר אין בו שום נדנוד לאיסור כמו יבש ביבש רק (דאנו) [דאין] מכירין האיסור לתוך היתר שייך ביטול דההיתר הוא היתר ממש ואז אחרי רבים להטות אך בנתערב ממש בתוך האיסור וניכר בו לא שייך אחרי רבים להטות דהא אתה אוכל את האיסור רק דלא תוכל להסירו אבל הוא ניכר ומש"ה נעשה ההיתר איסור לענין דלא שייך בו ביטול אבל מ"מ לא עדיף מאם הי' האיסור בעין דצריך כזית ודו"ק: סימן כז

הרמב"ם ז"ל [בפ"ח מה' מעה"ק] פסק דכלי חרס גבי חטאת טעון שבירה ואינו מועיל מריקה ושטיפה וגבי שארי קדשים פסק דמהני הגעלה לכלי חרס וזה תימה מ"ש חטאת משארי קדשים הלא בגמ' אמרי' דבכל איסורי' לא מהני הגעלה לכלי חרס כיון דמדייתי והתורה העידה שאינם פולטין וי"ל בהקדם דברי הי"מ שהביאו התו' בע"א דף ס"ו א' בד"ה מכלל דרישא וז"ל יש שהי' מפרשים דכל איסור דהוי במשהו לא אמרי' בי' נטל"פ מותר דהא אין לך טעם בטל יותר ממשהו באלף ה"ה נטל"פ ומפרש כאן מכלל דבנ"ט עסקי' דלכך מותר כשאין בהנאתן בנ"ט דאי במשהו הא אפי' לפגם אסור ואינו נראה דאין ראי' מכאן כו' ועוד דמשהו מב"מ אין הטעם בטל כלל אפי' באלף כיון שהטעם שוה אבל לפגם הטעם בטל כו' אלא ודאי אין חילוק דכל נטל"פ מותר עכ"ל והנה הר"ן והרא"ש ז"ל השיגו עליהם וז"ל הר"ן בפסחי' פ' כ"ש בד"ה א"ר קדירות בפסח ישברו כו' יש מי שתירץ דלא מצינו למיפשט מהכא משום דאפי' מאן דס"ל נטל"פ מותר הנ"מ באיסורי' שהן אוסרי' בנ"ט אבל חמץ שאוסר במשהו כיון שאין הולכין בו אחר נתינת טעם אפי' נטל"פ אסור ולא נהירא לי דהא מאן דשרי נטל"פ מנבלה שאינה ראוי' לגר גמיר לה דאינה קרוי' נבילה וכיון דאפי' פגום בעיני' אינו אסור האיך יאסור את תערובתו וכ"ת א"כ היכי אמרי' בפ' אלו עוברין [פת] שנתעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפה עם הטמאה בפסח והא כיון שנפסלה מלאכול לאדם אינה ראוי' לגר ואינה קרוי' נבילה אלא משמע מהכא דחמץ בפסח אפי' פגום אסור לאו ראי' הוא דלענין טומאת אוכלי' היינו טעמא משום דטומאה חלה עד שתפסל לכלב כדאי' בבכורות ונשרפה עם הטמאה בפסח ה"ט משום שהיא ראוי' לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות כדאי' התם פ' א"ע אבל ודאי כי היכי דנטל"פ שרי בשאר איסורי' ה"נ שרי בחמץ בפסח עכ"ל יעי"ש וכן הרא"ש בפ' השוכר [דף ע"ו] כ' וז"ל י"א דכל איסורי' שהם במשהו לא אמרי' בהם דנטל"פ מותר דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף ואפ"ה אסרי' רחמנא וה"ה נמי נטל"פ ומביאים סעד לדבריהם מכאן ומפרשים כך מכלל דבנ"ט עסיקי' מדשרי שלא כדה"נ דאי איירי באיסור משהו אפי' שלא כדה"נ נמי אסור לא נהירא דנהי דהחמירה בהם תורה לאוסרה במשהו מ"מ יש שם איסור עליהם אבל כשהוא פגום פקע איסור כדילפי' מנבילה ועוד עיקר טעמא פריכא הוא דהיכן אסרה תורה משהו מב"מ התם אפי' אחד באלף אין הטעם נפגם ולא נתבטל דמינו אינו פוגמו ואינו מבטלו אבל נטל"פ מעיקרא שרי כי לא הי' בו טעם כו' עכ"ל וכ' מו"ח ז"ל בספרו ברוך טעם וז"ל בשער התערובות פ"ב דף ד' ע"ב וברא"ש ז"ל כ' בזה"ל לא נהירא דנהי דהחמירה בהן תורה לאוסרה במשהו מ"מ יש שם איסור עליהן אבל כשהוא פוגם פקע איסורא כדילפי' מנבילה לקמן דף ס"ו ועוד כו' יעי"ש וכדי להסיר קו' הרא"ש על הי"מ הנ"ל נ"ל דודאי לא עלה על דעת הי"מ הנ"ל היכא שהטעם בעצמו הוא לפגם שיהי' אסור באיסורי' שאיסורן במשהו דהא זה פשוט כיון שנפגם אין שם עליו דנבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה אמנם דבריהם על דברי הגמ' כל שבהנאתו בנ"ט לשבח אסור וכל שאין בהנאתו בנ"ט לשבח אלא לפגם מותר שהכוונה בזה שאף היכא שהאיסור מצד עצמו הוא לשבח מקרי איסור הרי הוא בכלל שם נבילה הראוי' לגר מ"מ היכא שאינו משביח בטעמו את התבשיל שטעמו הוא פוגם אפ"ה התבשיל מותר דלגבי תבשיל לא מקרי טעמו טעם דלא אמרה תורה טכע"ק לאסור בתערובות רק היכי שהטעם לשבח באותו התערובות ולא כשפגמו ואף שהאיסור בעצמו הוא לשבח כי לא נפסד ולא נתקלקל מ"מ כיון שאין בהתבשיל שבא לתוכו תועלת טעם דהא לתבשיל טעמו פגום לא מקרי נ"ט ואינו בכלל טעכע"ק וכן מבואר בטור ש"ע סי' ק"ג יעו"ש מחלוקת הש"ך ופ"ח היכא שהטעם אינו אלא לשבח ולא לפגם בתבשיל וע"ז דעת י"מ דבכה"ג היכי שמשהו אסור דהיינו מב"מ למ"ד דל"ב ואף דליכא אלא משהו ואין ממנו טעם בתערובות ע"ז לא הקפידה תורה שיהי' כדי ליתן טעם כמו כן כשהוא בעצמותו לשבח רק שאין משביח בטעמו את התבשיל ואף גם פגמו מ"מ אוסר התבשיל דהא ע"י הפגם זה אין האיסור לעצמו יוצא מאיסורו ובכ"מ שהוא בתערובות עומד הוא באיסורו רק שאין עליו לענין התערובות שם נ"ט כי אין ממנו טעם לשבח בתערובות ומה בכך הא גם משהו אוסר שהוא ג"כ אינו בנ"ט זו דעת הי"מ ושפיר פירשו לשיטתם קו' הגמ' מזה הכלל וכו' ובזה מסולק מהם קו' הרא"ש הנ"ל כו' עכ"ל מו"ח ז"ל יעי"ש ובאמת לפע"ד דיפה השיגו הר"ן והרא"ש ז"ל דהנה ודאי הא דמדמה הגמ' פגם לנבילה שאינה ראוי' לגר הלא המאכל באמת עדיין ראוי לאכול לאדם רק שנפגם ומאי מדמי' זה לנבילה שא"ר לגר דאינה ראוי' לאדם כלל אך באמת הדמיון הוא כך דהא באמת המאכל ההיתר אין בעצמותו צד איסור רק משום שיש בו טעם מאישור ואם האיסור נפגם ונוח לו שלא הי' בהמאכל מקרי שפיר א"ר לגר דהא טעם כזה אין ראוי כלל לאדם ואי דהמאכל