דברי חיים חלק א מח

אוכל נבילות מש"ה אזלינן בתר רובא דזה כוונתו דהנה הא דאזלינן בתר רוב דאיתא קמן הוא מסברא ואפי' בלתי גזה"כ כן הוא והסברא מחייבת כן אבל הא דקבוע הוי חידוש שחידשה לנו התורה מוארב לו כו' והנה ברוב נכרים דאמרי' שהוא מרוב בני עיר ומותר לו לאכול טריפות דאינו מצווה על טריפה כמו כן אינו מצווה לילך בתר קבוע דזה חדשה התורה לנו בני ישראל אבל לא לנכרים וא"כ לו לעצמו מותר לאכול טריפות דאזלי' בתר רובא (ואי דהוי קבוע ע"ז אינו מצווה כלל) מסברא בעלמא וא"כ הוא נכרי שוב אינו חייב לחוש לזה שגזרה התורה לחוש לקבוע וכיון שמותר לו לאכול טריפות גם אנו מותרים להושיט לו לאכול כיון שאינו מצווה אין אנו עוברים על לפני עור אך לענין קידושי' אם קידש בודאי חיישי' אנו ומוזהרים לחוש לקבוע ולכן אם קידש אשה היא ספק מקודשת ולפע"ד זה ברור

ועפי"ז לא קשה קושית הב"ש על המ"מ ז"ל דלמה מותר בבת ישראל ואסור בממזרת דשפיר יש לחלק דהנה בס' הפלאה [כתובות דט"ו ד"ה והנה לשי' הרמב"ם] וב"כ הקשו דלמה אסור שתוקי בב"י דחיישינן דאזלה איהי לגבי' הא מ"מ עתה הוא פי' והוי לן למיזל בתר רובא ומה לנו דבשעת ביאה הוי קבוע הא עתה הוי פירש ותירץ ההפלאה ז"ל משום דהאשה ידעתה בשעת לקיחתה והוי כלקח מן הקבוע דלא אזלינין בתר רובא והנה לפי"ז באסופי שנמצא בעיר שרוב עכו"ם דלאחר שנתגייר הוא פריש מרוב דבני העיר ניידי א"כ מותר בב"י דמרובא ואינו ממזר ואי דיהדר לקביעתו נהי דיהדר לקביעתו יתערב בתוך בני העיר ויהי' בספק ישראל ויהי' עליו דין שתוקי נמי עדיין רוב כשרים עליו וכמו שהקשה בס' הפלאה ז"ל דהא עתה פי' לפנינו ואי דאמן ידעה הוי לקח מן הקבוע דעדיין שם קבוע עליו זה ליתא דהא כבר פירש מזה הקבוע והוי נמצא מושלך בשוק ורק החשש דתיהדר לקביעות לזה הקביעות ודאי לא תהדר לעולם דלא ידעינן מאמו ומי היא ולעולם ישאר עליו שם הרוב דהוא מרובא נכרים דכשר לבא בקהל לאחר שנתגיירו ומש"ה מותר בב"י ואי דמדרבנן עכ"פ שתוקי אסור בכה"ג לא גזור כיון דמה"ת מיתר וכדברי הה"מ ז"ל אבל בממזרת אסור משום דהדל" ויהא קבוע ויהי' ספק בן ישראל ושפיר אסור עכ"פ מדרבנן בממזרת ודו"ק

ומעתה כיון שזכינו לזה דעיקר טעם הרמב"ם ז"ל דבני עיר מקרי פירש משום דניידי כולהו ורק משום הדל"נ מחמרינן עלה לענין יוחסין אבל לענין פ"נ לא שייך הדל"נ כיון שעבר ובטל מן העולם כנ"ל א"כ י"ל דשפיר פריך הגמ' על [שמואל דהכא דס"ל כר"י] (ר"י) משמואל [דתנוק] דכיון דר"י [ושמואל דהכא] ס"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל דאם פירשו כולם (מותרים) [אין מפקחין] ואם מקצתן נשארו קבוע אין הולכין בפ"נ אחר הרוב א"כ מקשה הגמ' שפיר דלמה ניזיל בפ"נ אחר הרוב (לר"י) [לשמואל דתינוק] הא הדרי שארי בני העיר לניחותא ועליהם שם קבוע ונהי דהנופל בגל לא יהדר מ"מ כיון ששאר בני העיר יהדרו לניחותא שם קבוע עליהן וא"כ הוי רק כפי' מקצתן והשאר נשארים קבוע דלר"י [ושמואל דהכא] בכה"ג לא אזלינן בתר רובא ושפיר פריך הגמ' ומשני כי אתמר דשמואל (אסיפא) [ארישא] ולענין פ"נ אינו כן וכו' והנה לכאורה קשה דאמאי דוקא לענין פ"נ הא גם לענין קידושין ושאר דברים אינו כן כיון דחיישי' שיהדל"נ כנ"ל ומ"ש פ"נ שחידש בו שמואל דמשמע דפ"נ דוקא הא בכ"מ שחיישי' שיהדל"נ חיישי' ומש"ה הדר בי' השתא הש"ס ואמר אלא היינו כגירסת הרמב"ם ז"ל שעתה מתרץ לו התרצן וחזר ממאי דהוי ס"ד דלא פליגי שמואל ור"י ורק השתא מתרץ לו דפליגי באמת ולשמואל אפי' בפי' כולם לא אזלי' בתר רובא דבאמת הכי הוי ניידי כולהו וכנ"ל ורק דכתבנו הטעם דהרי בני העיר הדרי לניחותא וישארו בקביעותן אך באמת לפי סברת התו' כתובות והרשב"א ז"ל דהיכי דהדל"נ לא נפקא מיני' לענין המעשה לא אמרינן הדל"נ דז"ל התו' כתובות דף ט"ו ע"א ד"ה דלמא אזלא איהי לגבייהו ושם ולאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדל"נ האשה שקידש השליח אבל הכא כי אזלי אינהי לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד עכ"ל וז"ל הרא"ה ז"ל [לשון זה נמצא בש"מ דט"ו ע"א הולכין אח"ר העיר ע"ש] י"ל דהכא כשפי' מביתם ובעל בשוק אסרוה וכשחוזרים לביתם לקביעותם כבר השלימו האיסור והניחוהו שאח"כ אין האיסור תלוי בהם אבל האשה כשחוזרת לביתה הרי האיסור שאוסרת לבעלה בקרובותי' עדיין תלוי' בה ומש"ה משני לי' הדל"נ והוי קבוע עכ"ל וא"כ הכא גבי מפולת דאין לנו שוב לקביעותם לאחר מיתת הנופל בגל דמאי דהוה הוה וא"כ לא אמרינן בזה הדרל"נ וא"כ מקרי פירשו כולם הו"ל לן למיזל בתר רובא ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא וזה הוא חידוש מה שאין זה החידוש לענין יוחסין דהתם הדרל"נ והוי קביעות אבל הכא דלעולם לא יהדר והוי ממש כמו לענין להאכילו נבילות וכנ"ל ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא ושפיר אשמעינן שמואל חידוש בזה שהוא רוב גמור דלא שייך כלל הדל"נ ואפ"ה לא אזלינן לענין פ' בתר רוב ופליג על ר"י דס"ל דבכה"ג אזלינן בתר רוב גם בפ"נ וכ"ז לפי סברת המתרץ אבל המקשה ס"ד דגם בכה"ג אמרינן הדל"נ ושם קביעות עליהן ולא כסברת התוס' והרא"ה הנ"ל ומש"ה הקשה על ר"י אך כשמתרץ לי' דשמואל קאמר ולענין פ"נ א"כ יקשה מ"ש פ"נ שזכר שמואל הא גם ליוחסין כן הוא דחוששין להדרל"נ וצ"ל כסברת התוס' והרא"ה ז"ל דכה"ג לא שייך הדרל"נ וכיון דלא שייך הדרל"נ א"כ הרי פירשו כולהו ובזה לר"י אזלינן בתר רובא ש"מ דשמואל פליג אר"י ודו"ק

היוצא לנו מכ"ז דבאמת הו"ל בכה"ג לומר דבני העיר חוזרין לקביעותן וא"כ מקרי נעקרו מקצתן דלא אזלינן בתר רובא דרק משום דמה לנו לזה שיהי' לאח"כ דאז לא נ"מ בזה המעשה וכסברת הרא"ה והתוס' ז"ל וא"כ שפיר מביא הרמ"א ז"ל ראי' דהיכא דפירשו כולם מותרים הגם ששנים האחרונים יהי' אסורים והו"ל למיחש דלמא יקח מהם מ"מ לא חיישי' בזה כמו דל"ח בכאן בשבת למה שיוקבע לאח"כ והבנת דבר זה הוא כך דהנה באמת למה שנים אחרונים אסורים וכבר צווחו ע"ז הב"ח והפר"ח ז"ל אולם לפע"ד אחרי מחילת כ"ת הרמה דאשתמיטתי' מינייהו תשו' מהרי"ל סי' קצ"ט וז"ל מה שכתבת תשו' מהר"ח וקא מדמית לה לראשי טריפות באחד מהם דנימא אותה ראש טריפה הוי מן הרוב אי לא פריש אלא חד ראש הוי מצי לדמות לפי סברתך אבל כיון דפי' כולהו כמ"ש מ"ש דהטריפה פריש ולא נימא אכל כשר וכשר מרובא פריש דהתם באתרוגים אכל הני דפרשי אמרינן מרובא פריש וממיעוטא לא פריש כלל משא"כ בנ"ד דע"כ ממיעוטא נמי פריש עכ"ל הרי דהיכי דפרשי כולן לא שייך כל דפריש דהרי ממיעוטא ג"כ פריש דנשארו כולם באיסורן רק אם שוב פי' מהם אמרי' דעכשיו פי' מן הרוב וכה"ג מותר לגרום הכבישה כיון דליכא שום קביעות בעולם ואכל חדא שיפרוש איכא שם היתר ורק לאחר שינטל כולם ולא ישארו רק שנים אזי יאסרו אבל לע"ע על כולם שם היתר אם יפריש ולא שייך ע"ז שמא יקח דלע"ע איזה מהם שיקח מותרים דכל דפריש מר"פ ואי דלאח"כ יאסרו מה לנו לזה וכמו שבפ"נ אמרי' כיון דהשתא פירשו כולם (לא) אזלי' בתר רובא הגם שידעינן שיהדל"נ ויהי' עליהם שם קבוע לא איכפת לן דאז אין נפקותא לענין פקוח (הנ"ל) [כנ"ל] ה"נ כן בנ"ד לע"ע כולם מותרים איזה מהם שיקח ואי דלאחר מכאן יאסרו מאי דהוי הוי לע"ע הוי פירשו כולם ועל כולם שם היתר אם יקח מהם ובאמת אמרי' כה"ג לענין אם נודע הטריפות לאחר שלקחו מן הקבוע דקבוע חידוש הוא לא גזרי' שמא יקח בכה"ג שפירש קודם שנולד רטריפות כן ה"נ כיון שעל כולם שם היתר לא גזרינן שמא יקח מן האחרונים ודו"ק

אולם כ"ז בחולין אבל לענין קרבן אאל"כ דהא לכאורה קשה מאי פריך הש"ס בזבחים ניכבשינהו הא הוי דיחוי' אך באמת זה מקרי בידו לניידם ודבר שבידו לא מקרי דיחוי' וכן מצאתי בכה"ג בפלתי אך אם שנים אחרונים אסורין זה ודאי אינו בידו שדוקא אלו יכבשו לאחרונה וכ"כ הפלתי וא"כ הרי הוא דיחוי אולם באמת הלא בדרבנן יש ברירה והוברר מתחלה שאותם ראוי לנייד ואותם הובררו להשאר באחרונה והכא הוי דרבנן דמדאורייתא ברובא בטלי. אך גם אם נימא כן עכ"פ אותן האחרונים נאסרו מעיקרא משום דיחוי כיון שיש לפנינו איסור שוב ממילא גזרינן שמא יקח מהם כיון שלפנינו איסור משא"כ בחולין שאין כאן לע"ע איסור רק לאחר שישארו באחרונה לא גזרי' ודו"ק ומיושבים כל הקושיות

והן אמת שקצת הדברים הוא דרך חידוד ופלפול התלמידים אך שורש הדברים המה אמתים דכולם מותרים רק שנים אחרונים נאסרים לבסוף כשישארו וא"כ בנ"ד מותר לגרום שנכבשו כולם רק שנים האחרונים נאסרו כנ"ל להלכה ולמעשה: סימן כה

שאלה אם נמלח בשר במין הנקרא בל"א האלאען ומורה א' התירו כמו שנמלח במלח וחכם א' חלק עליו ופסק דהבשר אסור כמו שנתבשל בלא מליחה דהאלאען אינו בטבעו כמו מלח דהוא רק חמוץ וכמו חלטו בחומץ דלדידן אסור את"ד השואלים

תשובה באמת לא עלה על לבי מעולם שיסתפק בר אוריין בזה ולהתיר במליחת בשר זולת מלח וכל מי שראה דברי השאלה נבהל למאד האיך עלה זאת על דעת בר שכל להתיר אולם להסיר מלב המעקשים אמרתי לברר מסוגית הש"ס והפוסקי' שזה איסור גמור ולא מהני מליחה רק במלח וזה החלי בעזר צורי וגואלי: