דברי חיים חלק א מו

שניקב מבחוץ בלא שביל מ"מ רגלים לדבר ולכן בנ"ד שהקצב אמר שמקודם משמש הרבה ולא ראה ולא הרגיש ורק לאחר הדחק הרבה ראה שיצא לחוץ רגלים הרבה לדבר שלא ניקב מבחוץ ולדברי הש"ך [סי' מ"ח ס"ק כ"ה] ות"ח ויש"ש ודאי כשר ורק בזה אפילו שארי הפוסקים והפמ"ג ז"ל [שם] מכשירין במקום הפסד וגם כי לפ"ד הקצב שאמר שבשעת מעשה שלא ראה קורט דם לא על המחט ולא על הכרס בודאי דאז שם על לבו לבדוק והוי בדיקה ממש ובה"מ מכשירין האחרונים אפילו בניקב מב' צדדים ואי שהב' מכחישו הא קיי"ל דאם הע"א בא לפני הב"ד והתירו ע"פ אין השני נאמן להכחישו כמבואר בסי' א' וקכ"ז ובודאי דבאו"ה יחיד מומחה הנסמך להוראה הוי כב"ד וכאשר כבר האריכו האחרונים ויעוין בת"ד ה"נ ובאה"ע סי' י"ז ולכן בודאי אין השו"ב נאמן להכחישו וא"ל דהשו"ב הוי נמי מורה הוראה דזה הוא דבר שאינו דמי נתן לו רשות להורות זולת בטריפות הריאה והרי להדי' שיצאה מכשילה מתח"י לפ"ד בנידון זה כי לא הי' לו להורות רק לשלוח הכרם לרב מומחה עם מכתב מהמעשה ולכן בודאי אינו נאמן השו"ב ולכן יפה פסק המורה ואין להאריך בזה כי פלפולים הרבה יש על כל פרט ופרט כידוע מראשונים ואחרונים בסוגי' זו אך אין כעת שעת לפלפל והאמת יורה דרכו כי יפה פסק המורה. ומאד אתפלא ידידי מה הקול הרעש הזה וכי בעיניו דברי הפ"מ ז"ל כדברי הש"ס הן אמת שדברי הפ"מ בכל מקום הם קילורין לעינים ודבריו מתלהבים בקדושה נפלאה וחריצות בפלפול וסברא ובקיאות ומי בדור הזה לספר שבחו אך עכ"ז אם הורה המורה שלא כדבריו רק כדברי הש"ך וסייעתו ג"כ אין מזניחין אותו ובפרט לחוש להגעיל הכלים ובפרט שיש צדדים עוד להתיר כדכתיבנא וידעתי שלא נעלם כ"ז מכ"ת ובפרט שמעכ"ת כתב שהמורה הוא ירא ד' א"כ מה הרעש הזה ואם בשביל שו"ב חצוף עשה כן בודאי אינו נכון ולא ידעתי מה זאת אם לא כי דברים בגו שלא אדע אך יהי' מה המורה יפה פסק ואין להרהר אחריו והיה זה שלום כנפש חפץ שלומו והרמת קרנו ויהא רעווא דתירום רישא אכולא כרכא כחפץ אהובו נאמנו דבש"ת הק' חיים הלברשטאם: סימן כג שוי"ר לכבוד אהובי ידידי ה"ה הרב המאוה"ג החריף ובקי המושלם במעלות ומידות טובות המפורסם לשבח כש"מ מו"ה ישראל הילל נ"י אור צח

גיה"ק הגיעני והנה מה שכתב מעכ"ת להכשיר מכח ס"ס ספק שמא לא ניקב א' מאברים הפנימים ספק שמא נפלה המחט לאחר שחיטה היטיב לדבר וסברא כזו מצינו בתשו' צ"צ סי' ק"ז ואף שהת"ש והפר"ח ז"ל דחה דבריו בסי' מ"א יעוין בדבריהם היינו דווקא בעובדא דידי' במחט שנמצא בכבד וא"כ לא מחשב זה לספק שמא לא ניקב אחד מאברים הפנימים דאי אזלה דרך הוושט ודאי א"א שלא ינקב ממה שנקובתו במשהו יעו"ש בת"ש ז"ל אבל בנ"ד דתלינן מסתמא שנכנסה דרך הוושט מש"ה בנמצא על הפרש או בחדרים קטנים כשר כמבואר בתוס' וא"כ ליכא חשש רק שמא ניקב מעל"ע שפיר הוי ספק ומצטרף לס"ס אולם ספק הנ"ל שכתב מעכ"ת שמא נתחבה לאח"ש מבואר בת"ש ובפ"מ ז"ל דזה אינו ספק כלל דא"א כלל לומר דנתחב בכזה לאח"ש ובפרט בנ"ד כאשר הובא לפני בכרס חתכתי אותו בעוביו וראיתי שהי' בעוביו בתוך הבשר הולך שביל מנקב מחט והעלה השביל חלודה סביב ונצרר הדם על קרוב לאותו מקום שנחתכה בסכין במקום החיצון והראיתי לכמה אנשים שעמדו שם בשעת מעשה וכולם פה אחד יגידון שבודאי מחיים נעשה כאשר נראה מחמת צרירות הדם ומחמת השביל שמבואר בת"ש בשם הרש"ל ז"ל בסי' מ"ח שזה הוי סי' שנעשה מחיים וא"כ לא נשאר לנו שום ספק בכאן רק שמא לא ניקב מעל"ע ובספר כזה כבר האריכו האחרונים ז"ל להטריף אף בהפסד מרובה ואף שהש"ך ז"ל בסי' מ"ח מתיר בהפסד מרובה אם ספק אם ניקב מעל"ע מ"מ היינו דווקא דעכ"פ ראה במשמוש היד שלא ניקב מעל"ע אבל בלא"ה אף הוא ז"ל מודה דטריפה אף בהפסד מרובה כמבואר בפ"מ סי' הנ"ל וכן משמע באמת בש"ך ז"ל [סקל"ב] שכתב דל"ד לריאה דשמא יש נקב לפנינו אבל כאן כיון דלפי אומד הדעת אינו ניקב לחוץ אינו צריך להפוך ולבדוק משמע להדי' דאם לא נראה לפי אומד הדעת שאין כאן נקב דמי לריאה אך לפי תי' הב' שם שאני ריאה דקרמי' דקים די"ל דבכרס דקרמי' עבים לא חיישינן שמא ניקב לחוץ ותלינן דנקרע מבחוץ ע"י סכין אולם המעיין בדברי הפוסקי' סי' ל"ג יראה דזה התי' אינו מוסכם להלכה ואדרבה חיישינן שמא הבריא. אולם לפי מה שיש מקילין בספק מחיים בהפסד מרובה כמבואר בפוסקים. וא"כ לכאורה קשה דגם כאן נתלה דלא ניקב מעל"ע רק ע"י הסכין נעשה הקרע דנשחטה הותרה אולם בפ"מ ז"ל סי' נ' סק"ג [כ'] דהאי לאיסור שכיח טפי מלהיתר. היינו ששכיח טפי שינקוב מעל"ע מש"ה אסר הרשב"א ז"ל בספק. ואף אנן אסרינן עכ"פ בלא ראי' באומד הדעת כמבואר לעיל. אך בנ"ד מסתברא טפי דלא נקב מעל"ע דאי הוי ניקב הרגישו המחט בשעה שחתך בסכין מבחוץ. ואין לומר דחזרה לאחרי' דזה ל"ח לדידן ופסקינן כהרא"ש ז"ל כמבואר באחרונים. וא"כ הי' נראה להתיר מטעם דתלינן דלא ניקב מעל"ע דנשחטו הותרו. אך באמת פסקינן התם סי' נ' דאסר אף בהפסד מרובה כמו שפסק שם רמ"א ז"ל ורוב האחרונים. אמנם נ"ל עכ"פ הכלים כשרי' לאחר מעל"ע וכן כתב בהדי' הפ"מ סי' ק"י בספק טריפה שבישלו לאחר מעל"ע הכלים כשרים ואף שמדברי הת"ש ז"ל בסי' מ"א גבי כבד כתב לאסור הכלים מ"מ י"ל דש"ה דמסתברא לאיסור טפי מלהיתר אבל בנ"ד דהוכחנו לעיל דטפי מסתבר דלא ניקב לחוץ מדלא הרגישו במשמוש הסכין. ויעוין בפ"מ סי' מ"ט סק"ב בשם הרדב"ז ז"ל וא"כ כיון דשכיח להיתר טפי אמרינן דנשחטו הותרו ואף דלענין הבשר גופה יש לעיין איז' נקרא שכיח להיתר מ"מ בנידון (הכליות) [הכלים] דהוי ספק דרבנן. ואף שהוא ע"י גילגול מ"מ יש להתיר דנסמוך אסברת המתירין בספיקא דרבנן ע"י גילגול כיון דיש עוד סניפין להתיר כנ"ל והמשכיל יבין וקצרתי באמרים וסמכתי על המעיין שיראה באותן מקומות שציינתי לעיל ויראה דהדין אמת וברור דהכלים מותרים אם אינן ב"י בלי פיקפוק כלל ויש להאריך בזה מאד בכמה שיטות עמוקות שנוגעין בענין זה אך אין העת מספיק ודי בזה והי' זה שלום

מה שכתבתי היתר שכיח טפי כוונתי דלא שכיח האיסור עכ"פ יותר מהיתר דכמו שיש סברא לתלות שינקוב מעל"ע כמו שכתוב הפ"מ בסי' נ' כן נמי יש סברא להיפך דאי הוי נקב מבחוץ הוי הרגיש וא"כ שני הצדדים שוים אבל אם הוי היתר שכיח טפי וודאי הוי כשר אפי' הבשר כמבואר בפוסקים אחרונים ופשוט בש"ס דתלינן במאי דמסתבר: סימן כד

שאלה דיר צאן הי' לאחד ומסרן לרועה נכרי על אופן באם יטריפו מהם בשדה ישלם הנכרי ואם יטרפו בהיותם בגדרות הצאן בלילה פטור השומר ועתה בא הנכרי לעיר ואמר להישראל בעל הבית איך ששני צאן נטרפו בלילה ע"י זאבים ואחד איננו והב' הי' בידו קצת מעורו ובשרו ואמר דזה הוא מהנדרס ושארי הצאן הלכו לשדה לרעות לא ידענו אם נטרפו או לא ופסק מורה א' שהמה טריפה כולם רק מותר להשהותן ומורה א' פסק להתיר והנה מורה הא' אמר שלא כך שאלו ממנו רק שבא הנכרי והראה להישראל המתים בהדרוסה מונח' בהדיר ולזה הטריף כולם מחשש שמה נדרסו כולם שהרי הי' זאב בהעדר את"ד האוסר

תשובה י"ל דבאמת מותר כל העדר דנכרי לא מהימן היכי דיש לו נגיעה לכ"ע וכמבואר גבי אותו וא"ב והגם דנראה מדברי מהרמ"ם ז"ל בתשו' [סי' ס"ו מביאה הנה"כ סי' מ"ח סקי"ט] דהיכי דרגלים לדבר דלא הוי רק (בגילוי) [כגילוי] מילתא נאמן מ"מ הכא מאי רגלים לדבר איכא הרי יש סברא טובה לומר כיון דהעכו"ם ידע שנתחייב לשלם אם יטרפו בשדה לזה לקח הנדרס והניחו בהעדר לאמור שכאן בהגדרות צאן נדרס כדי לפטור מתשלומין ובלא"ה אפי' נאמר שנדרסו בהגדר מאן נימא לן שנדרס בעודן שארי הצאן שמה אדרבה הלא לכולן חזקת היתר וי"ל שלא נדרס רק ביצאו כולם לשדה והמה נשארו לבדנה אז נדרסו וא"ל מטעם דמזמן לזמן אמרי' דהי' קודם כמו דאמרינן בא"ח בה"פ וכן רצה א' מחכמי העיר לומר אבל אין הנדון דומה לראי' דהתם הי' בח' כיון שידעינן שנמצא חמץ הרי כולה נאסר אבל כאן שכ"א בפ"ע לא מחזקי' מהא' להשני' גם בלא"ה מבואר שם במק"ח דהיכי דהו"ל חזקה טובה ונבדק מקודם דגם שם כשר ומכ"ש כאן דיש להם רובא וחזקה שלא נדרסו דתלי' שלא נדרסו כלל כ"ז שאין לנו ידיעה ברורה שהי' בחזקת ס"ד ולכן ודאי כשרים כולם אך באמת גם אם נימא כדברי המורה שהי' בהעדר בשעת הדריסה מ"מ הא ודאי שלא כולם נדרסו וכמבואר בתשו' מהרמ"ם ז"ל [סי' ק"ד] דאדרבה רובא כשרים וא"כ השתא בהיותם בשדה מותרים מטעם דכל דפריש מרובא קא פריש ואיך לאסור רק שנים אחרונים לדעת הרמ"א ז"ל בסי' ק"י והגם ששוב חזרו לגדרות הצאן מ"מ מבואר בפר"ח דכיון דפירשו כולם והותר דשוב אינם חוזרין לאיסור וגם מהש"ך ז"ל נראה דעכ"פ מותרים שוב בהנידם שנית זולת שנים אחרונים דז"ל הש"ך ז"ל בסי' ק"י ס"ק ל"ז ועוד הקשה הב"ח דא"כ למה כ' הטור שנים האחרונים אסורים הלא נעקרו כולם ונתפזרו כולן וכנ"ל עכ"ל ולפע"ד דעת הרב