דברי חיים חלק א מב

כן ראוי להתרות בו ונקנסו ושיקבל עליו דברי חבירות ואם לא ייטיב דרכיו יוכל הרב דמתא להעבירו אם כוונתו לש"ש באמת אך [שיעשה] זאת במנין רוב לומדי העיר והי' שלום כו' יום וי"ו עש"ק ל"ב למב"י תרי"ח לפ"ק צאנז: סימן יט

שאלה בשו"ב שקבל עליו שבועה בכתב ועבר על השבועה וגם יצא עליו קול קלא דלא פסיק שהוא חשוד על העריות כאשר יבואר מתוך התשובה

תשובה על גב"ע הרצוף פה. והנה אתפלא מאד על גדולי דורנו אשר השיבו כבר ע"ז למה השליכו אחרי גיוום השבועה אשר קבלו עליהם השו"ב הלא לרוב הפוסקי' הוי שבועה בכתב שבועה כאשר אברר לפנינו אי"ה. והנה הרדב"ז בתשו' סי' תקצ"א כתב וז"ל ולענין אותם שאומרים שלא הוציאו שבועה מפיהם דעתי שיש עליהם לקיים מה שחתמו דהוי כאלו השביעוהו אחרים וענה אמן ולא גרע חתימתו מקיום שבועה עכ"ל והחו"י החזיק ג"כ בזו וכן השבו"י [בח"א] סי' קנ"ו הביא ראי' נכונה מש"ם סוטה וז"ל ועוד ראי' לזה מהא דאי' בסוטה ס"פ הארוסה שאילמת לא היתה שותה דכתיב ואמרה ולא אילמת ולא קא ממעט אילמת מקרא הקודם דכתיב והשביע הכהן את האשה א"ו דיכולי' להשביע את האלם ע"י הרכנה וכו' רק היכי דכתיב אמירה בעינן אמירה בפה וכמ"ש תוס' שם בגיטין כו' יעו"ש והנה האו"ת ז"ל [בסי' צ"ו] כתב דלא עיין בדברי התוס' שם שכ' בסוטה דף כ"ז ע"ב בד"ה דכתיב וז"ל ואפי' למ"ד לא בעינן קרא כדכתיב מודה דאילמת אינה שותה משום דלא מצי' לקבולי שבועה אלמא דבאמת אין הטעם משום ואמרה רק משום דאין כאן קבלה לשבועה ואני אתמה מאד עליו איך העלים הוא ז"ל עיניו מסוף דברי התוס' שכ' וז"ל ואפי' גבי חליצה דקרייא לא מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום דר"ז כל הראוי לבילה יעו"ש ואם הפי' בדברי התוס' כאשר הבין האו"ת ז"ל דאין כאן מקום לקבלת השבועה א"כ מאי האי שכ' דגבי חרשת שחלצה בעינן ראוי' לבילה הלא זה שפת יתר ומאי שייטי' דחרשת שחלצה לכאן הלא בלא"ה מתורץ קו' התוס' דגם דמאן דלא בעי קרא כדכתיב מ"מ ליכא כאן קבלת שבועה א"ו כוונת התוס' דבאמת היתה יכולה לקבל שבועה ע"י כתב רק כיון דאינה יכולה לדבר לא מהני הכתב וכמו שמחלק הר"ת לענין עדות דכל הראוי לבילה וכמו שאית' כן גבי חרש א"כ שפיר הוכיח השבו"י דשבועה בכתב מהני דא"ל דכוונת התוס' דיכולה לקבל שבועה בחרשת ע"י הרכנה דמבואר (בחי') [בתשו'] רשב"א מובא בב"י באה"ע [צ"ו] דהרכנה לא מהני לענין שבועה א"ו דשבוע' בכתב מהני ורק הכא בסוטה דכתיב ואמרה בעינן ראוי' לבילה והנה ראיתי בס' חתם סופר להגאון מהרמ"ס ז"ל [בסי' רכ"ז ח' יו"ד] שכ' לדחות דברי השבו"י דאין ראי' מסוטה דלהכי הוצרך הגמ' להביא מואמרה דאל"ה הי' כשר שבועה מפי אחרים ולפע"ד נראה דז"א דא"כ אכתי קשה קו' התוס' הא רב אשי לא צריך קרא כדכתיב ואי משום דאינו ראוי' לבילה הא בכה"ג דיש מקום לשבועה שלא מפי' רק התורה הוסיפה שגם היא תאמר אמן ותקבל השבועה הא ע"ז גם אם אינו ראוי' לבילה לא מעכב למ"ד ל"ב קרא כדכתיב כמו גבי עדים שנקטעו ידם הגם שלא יכול להתקיים יד העדים ל"ב קרא כדכתיב וכן גבי נזיר שאין לו בהונות א"ו שבועת סוטה מפי עצמה בעינן ואינה יכולה לקבל בכתב משום דר"ז וכמ"ש התוס' וזה ראי' ברורה דשבועה בכתב מהני ואין להשיב רק לומר דדוקא לענין קבלה מהני בכתב היכי שאחר משביע אותו אבל היכי שכל השבועה ע"י הכתב לא מהני כלל וסברא נכונה לחלק בזה דהנה ודאי דבר זה אינו עולה על הדעת דהתורה כתבה לבטא בשפתים דנימא כתב הוי כדבור בשלמא גבי גט בכותב ליתן גט לאשתו ולסופר כתוב או בעדים דלא בעינן רק גילוי מילתא מצפון לבבו דהא אם הי' זכות זכין לאדם שלא בפניו ולכן אם מגלה דעתו שחפץ שיכתבו גט לאשתו די בזה דשליח עושה רצונו בכתיבת הגט וכן בעדים אי לאו דגלי התורה מפי כתבם הי' מהני כתיבתם דידעינן האמת ולא אברי סהדי אלא לשקרי אבל בענין חיוב שחייבה התורה מלקות על ביטוי שפתים האיך נימא אנן מסברא בחוץ דכתב נמי מהני וכ"כ התום' בשבועות [כ"ו ב' ד"ה צריך] דלבטא בשפתים לאו יתורא כלל רק כן משמעות הכתוב וא"כ היכי דכל השבועה בכתב בודאי לא מהני רק היכי שמושבע מפי אחרים דלא בעינן רק שיקבל דבריהם בזה סגי בקבלה בלבד ומהני כתב כיון שנתגלה שמרוצה להשביעה שתשבע לו והוי שפיר ביטוי שפתים מה שהשביעו חבירו ובזה נדחה ראיית השבו"י שכ' בסי' הנ"ל וז"נ וראי' לזה מהא דאיתא בגיטין דף ע"א ע"א אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב ופי' רש"י שם והתוס' דקאי לפטור מקרבן שבועה וקשה דל"ל לפטור מקרבן שבועה ת"ל שאין כאן שבועה כלל א"ו דיכולי' להשביע אותו ע"י הרכנה או ע"י כתב עכ"ל. ולפמ"ש שאני התם דמושבע מפי אחרים מהני כתב אבל היכי דליכא דבור משום אדם אינה שבועה דלבטא בשפתים כתיב ואתפלא מאד האיך ס"ד כלל דבעדים יהני שבועה בכתב הא אמרי' באלו נאמרין דהא דסגי בכל לשון משום דכתיב ושמעה וס"ל בכל לשון שאתה שומע ויעו"ש ברש"י ותוס' דהא ילפינן מהר עיבל או דיליף קול קול וא"כ נהי דגלי התורה בכל לשון שא"ש אבל עכ"פ בעינן דבור ושמיעה וזה ברור לפ"ד לחלק בין אם כל השבועה הוא מפי כתב וליכא כלל ביטוי שפתים ובין שאחרים משביעין אותו והוא מקבל בכתב את השבועה והנה לפי"ז בנ"ד מסתמא אמרו לשו"ב מקודם שיקבלו עליהם בשבועה וחתמו ע"ז א"כ הוי כמושבע מפי אחרים וקבלו עליהם אך אם אפי' הי' הדבר בסתמא ג"כ אין להקל בדבר נגד הרדב"ז אשר כ' בפירוש היכי שכל השבועה בכתב מהני וכן הסכים עמו השבו"י וחו"י והאו"ת הניח הדבר בספק דאורייתא וכן הנ"ב והאחרון הכביד בחתם סופר כתב בהדיא להחמיר בשבועה בכתב יעו"ש בסי' רכ"ז שכ' וז"ל אם נכתב בלשון הווה הריני נשבע או מקבל בחרם ומסרו מידו ליד חבירו אפי' לא קרא בפי' וגם לא נקרא לפניו ולא אמר הן ושום קבלת דברים ואפי' איננו כתב ידו אלא כתב הסופר והוא חתם או עדים חתמו בציוויו והוא מוסרו ליד חבירו הרי עונש השבועה כרוך בעקבו כו' יעו"ש ואין להקל משום שלא הי' רק חתימת ידם וגם שכתב קבלו דמשמע רק הודאה והם יודעים שלא קבלו ז"א דמבואר שם בתשו' סי' ר"כ וז"ל ועוד נ"ל ע"כ לא אמרי' דאם נכתב בלשון עבר דהוי רק הודאה אלא בשטר העומד לראי' כגון בגוני דש"ע ח"מ סי' ע"ג כו' יעו"ש עד וא"כ היינו שבועתייהו אע"ג דכתיב וקבלו עליהם היינו זו הכתיבה גופא עכ"ל. ובאמת לא צריך להביא ראי' ממרחק דמקרא מלא הוא בי נשבעתי ופירש"י ז"ל נשבע אני וא"כ כיון דהוי כמו שנשבעי' עכשיו בתקנת הב"ד וכתוב וליתר תוקף ועוז באו עה"ח השו"ב א"כ הוי כאלו אמר להם שיקבלו עליהם בשבועה וכיון שהם חתמו ע"ז הודו לדברי הכותב וקבלו עליהם א"כ הוי שבועה ממש ול"ד לאם כתבו שבועה והם חתמו די"ל דזה לא הו"ל כשבועה מפי כתב דהחתימה לא מוכח שמקבל עליו אבל היכי שכ' בפי' ליתר תוקף חותם עצמו ודאי הוי החתימה קבלה דהוי כמושבע מפי אחרים וזה ברור וגם בלא"ה מבואר בתשו' הנ"ל דגם בחתם ומסר לחבירו דהוי שבועה גם בחתימתו לחוד יעו"ש ובודאי אין להקל כלל וכל שיש לו מוח בקדקדו יראה דאין מקום להקל כלל בשבועה כזו וא"כ העובר ע"ז חשוד לא"ד ובפרט על דבר הקל ממנו כמיעוך הסרכות ושארי חומרות אשר אנו מחמירי' ודאי אינו נאמן המיקל בשבועה הנ"ל ולא יחלוק ע"ז רק החולק על האמת ואך באמת ע"ז שבדק א' א' לבדו יש מקום ללמד זכות דהשבועה לא הי' שיבדוק לחודי' רק הלשון משמע ששניהם יעיינו ובודאי אין אחד נשבע עבור חבירו ורק לשון השבועה סובל שמחויב כ"א לראות באם חבירו בודק שיעיין עמו ואם עברו ע"ז י"ל דהוי כעבר על שבועת ביטוי בשוא"ת ואינו נפסל כמבואר (בש"ך ח"מ) [בסמ"ע סי' ל"ד] יעי"ש הגם שגם זה אינו מציל מלפסלם מ"מ לפי ראות הב"ד הי' מקום לומר שע"ז היו סבורים שהחיוב הוא על השני שלא יבדוק לחוד והם לא רצו להתקוטט עמו לכן לא אוכל להחליט לפסלם לגמרי ובזה הי' סגי באחד עע"ג אבל בזה שמבואר בגב"ע שר"א לא הראה סכינו בשבוע שעליו לשחוט בזה אין מקום למצוא לו זכות כלל דבזה אין לומר דהוא שוא"ת דהא השבועה הי' בשבוע שעליו לשחוט והכוונה באם שישחוט יראה ואם לא יראה סכינו לא ישחוט והוי כמו שבועה ותנאי שבועה באם שישחוט יראה סכינו וקיי"ל באוכל זו אם אוכל זו דחייב באכלי' לתנאי' דעבר אז על השבועה וא"כ אם שחט דהוא התנאי הוי כעבר על התנאי בקום ועשה דוודאי חייב מלקות וממילא יופסל כמבואר בתשו' הריב"ש ז"ל דהוא בעל הסברא הזאת לחלק בשביעת ביטוי להבא בין קום ועשה לשוא"ת דהיכי דחייב מלקות פסול ובנ"ד ודאי חייב מלקות בעבר על התנאי א"כ ממילא הוא פסול ולכן ר"א שעבר ע"ז ולא הראה סכינו כאשר הודה בעצמו ויש עדים ע"ז בודאי פסול גמור הוא ולא מצינו לו שום זכות ומה שטען שפעם אחד הי' אנוס ושכח האנס תשובה גנובה היא זו מלומדים חורגים אשר טעו עצמם בדברי הש"ך ז"ל בח"מ דבאמת רואים אנו שלא כן הוא וכי שכח האנס ומה זה אונס הי' לו ודברי הש"ך גופי' אינם מוכרחים יעו"ש ולכן ודאי שר"א פסול ולא מהני עע"ג ומלבד זה הלא יש עליו עדים שהוא חשוד