דברי חיים חלק א לח

נתנה בע"כ אינה מגורשת גיטין שאני שאפי' אמר מחולין הן לך אינו גט עד שתתן דלצעורה קא מכוין כדאי' בפ' מי שאחזו משא"כ בשבועות ונדרים שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי כדאי' בפ' קונם יין וכן בנדון זה שכיון שלא נשבע זה אלא לבקשת קרובה של האשה לא נתכוין בשבועתו אלא להנאתה שנדון כוונת השבועה כפי דבר' המסרבין כדתנן בפ' הנז' היו מסרבין בו לשאת בת אחותו וכו' דוק ותשכח. מעתה אם לא רצתה אין כאן שבועה הלכך הו"ל שבועת ביטוי גמורה שבידו לקיים ולבטל עכ"ל הרי דכוונתו רק לפטור אם אינה רוצית להנשא לו אבל אם נתרצה לא נשמע דבר ממנו שפטור זולת מטעם שיכול לומר מחולים לך וכמ"ש הש"ך ז"ל בכוונתו אך כ"ז לא נתבאר היטב אך באם לא הי' איזה פעם שמיחה כמעשה דמהרי"ק ז"ל גם הריב"ש מודה דעליו החיוב לקיים וכמ"ש הש"ך ז"ל וז"ל מהרי"ק סי' נ"ב וזה כי הי' נלע"ד דאע"ג דנשבע על דבר שאין בידו לעשות זו היא ש"ש מ"מ אם נזדמן לו אפשרות בעשיית הדבר מחויב הוא לעשותם ולא עוד אלא שלא עבר על שבועתו ואע"ג שמתחלה לא הי' בידו לא נתחייב משום ש"ב וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם שכ' בפ"ה דה"ש וז"ל כל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או שלא יעשו אפי' היו בניו או אשתו אינו חייב משום ש"ב שהרי אין בידו לקיים ולא לבטל ומכין אותו מכות מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לש"ש ולמה אין לוקה משום ש"ש שהרי אפשר לאותם אחרים שישמעו ממנו ותהי' קיים שבועתו וכו' עד ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחים שהרי לא הרגילו להוציא ש"ש עכ"ל הרי לך בהדיא דאע"ג דבשעת השבועה לא הי' בידו שהרי נשבע על אחרים שיעשו כו' אפ"ה לכשיעשו תתקיים שבועתו ולא עוד אלא שאחרים משובחים בעשות' הדברים ההוא למען הקים את השבועה כ"ש וכ"ש שהוא עצמו מחויב בכח השבועה לקיים את המעשה אם יוכל היכא דא"א גם לאחרים לעשותו מבלעדו כי הכא שנשבע להכניס כו' והרי האשה עומדת וצוחת הא קאימנא עכ"ל מהרי"ק ז"ל והנה מזה נראה דאם רצתה האשה עליו החוב אבל אם כבר לא נתרצתה לא נשמע מידי ממהרי"ק והש"ך ז"ל הניח הדבר בצ"ע ולפ"ד הש"ך י"ל לכ"ע אם לא שייך הטעם שמחל מחויב הנשבע לקיים השבועה והניח דברי הרמ"א ז"ל בצ"ע ולענ"ד נראה דהרמ"א ז"ל נכון אשר דיבר והוא דהנה לפ"ד מהרי"ק ז"ל דהוא הדיעה הראשונה דהנשבע לישא פ' כוונתו שעכ"פ ישא ובאמת הוי ש"ש דהא אין בידו ואולי לא תרצה האשה ואין זו ש"ב כלל ורק המהרי"ק ז"ל הוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל דעל הנשבע להשתדל שלא יהא ש"ש ויקוים שבועתו באיזה [אופן] שיהי' החיוב עליו לפטור מעונש ש"ש. והנה עד"מ באם פעם ראשון שנודע לאשה שפ' נשבע לכנסה מיאנה בדבר עכ"ז עליו להשתדל בריצוי כדי שיקוים שבועתו ולא יהי' ש"ש וגם אסור לילך למרחוק כי אולי אם יהי' בביתו תתרצה האשה בתוך כך ויפטור מש"ש ואסור לישא אשה אחרת כי ע"י כך תמאן המושבעת להנשא לו והרי עליו מוטל לפטור מש"ש אולם הריב"ש ז"ל חידש סברא ולומר דכה"ג שגם עליו מוטל הגם שיש בכלל שבועה זו מה שאין בידו כגון לכנוס פ' דנהי כוונתו עכ"פ שישאנה וזאת אין בידו מ"מ לא הוי ש"ש כי הוא שבועת בטוי שעכ"פ הוא יעשה מה שעליו ואם לא תרצה היא הרי הוא אנוס בדבר אך אינו בגדר ש"ש דש"ש היא מה שאינו יכול כלל לעשות דבר בשבועה זו כגון שנשבע שפלוני יעשה דבר זה דזאת אין בידו כלל אבל אם גם הוא נצטרף באותו המעשה השבועה חלה עליו לעשות מצדו ואם חבירו או האשה אינם רוצים הוא אנוס אבל אינו ש"ש כלל וא"כ לפ"ז אם האשה אינה מרוצה ממילא יוכל ליקח אחרת וגם יכול לילך לדרכו וחפצו דהא השבועה אינו רק שבועת ביטוי וכיון שבאונס לא נתקיימה אין עליו חיוב כלל בודאי אם האשה נחרצית לאח"כ מוטל עליו השבועה כיון שעבר האונס אך אין עליו החיוב למנוע הגם שמוטל עליו לרצותה אך מ"מ אטו תרקבי דדינרי יתן לה וכה"ג אין עליו שום חיוב כיון שכבר מוכן הוא לקיים ומחמת אונס אין עליו חיוב כלל לעשות דבר ובודאי שמותר לישא אחרת ולילך לדרכו אך למהרי"ק ז"ל שס"ל דבכה"ג אינו שבועת ביטוי רק ש"ש וכבר יצאתה מפיו לשקר ורק יש תקנה וחיוב עליו שחבירו יקיים שבועתו בודאי מוטל עליו כל מה דאפשר שיפטר מאיסור ש"ש וא"כ זה כוונת הרמ"א ז"ל מקודם הביא דעת מהרי"ק דחייב משום ש"ש וא"כ בודאי עליו להשתדל לעשות שישאנה אך להריב"ש ז"ל לא הוי רק ש"ב ובאם שפעם אחת בטלה השבועה או מטעם שאין כוונתו רק כשיהי' ברצונו או מטעם אונס פטור מכל וכל וכנ"ל ואין עליו להשתדל יותר בזה ורק אם הוא אונס פטור וזה ברור. וזה מדוקדק מאד בדברי הרמ"א ז"ל הנ"ל שכתב וז"ל וי"א כו' וסיים ולכן לא הוי [רק] שבועת ביטוי דזה הוא אך למותר וגם מה נתינת טעם הוא לזה דיהא מיחשב ש"ב אך דכוונת הרמ"א ז"ל במשמעות דברי הריב"ש ז"ל דמחמת דפטור באם חבירו אינו רוצה אפילו אם כוונתו בשבועה בין אם ירצה או לא מ"מ אנוס הוא ובידו עכ"פ לקיים אם ירצה ומש"ה הוי שבועת בטוי דנהי דהקיום אינו בידו הביטול הוא בידו וכמ"ש הריב"ש ז"ל ומש"ה כיון דפטור אם אין חבירו רוצה הוי רק שבועת ביטוי דהביטול הוא בידו

היוצא לנו מכ"ז דפלוגתת השני דיעות בהרמ"א ז"ל הוא אם הוא ש"ש או ש"ב וכנ"ל וא"כ בנ"ד דודאי הוי ש"ב דהרי בידו שלא לשחוט לכ"ע אם נתבטל פ"א השבועה דהרי לא הי' בצוותא אחת שוב א"צ השו"ב הנשבע להתפייס עמו דהשבועה לא הי' רק כשיהי' בצוותא חדא בשלום ונייחא אבל כשהאח' יפריד הצוותא השבועה בטילה ממילא ואין חיוב על הנשבע לחדש הצוותא ולקיים הצוותא דיוכל להיות כיון שרואה שהוא בעל מחלוקת ואורב עליו אינו רוצה להיות עמו בצוותא והשבועה הראשונה בטלה מכל וכל ואין מיחוש כלל זה נראה ברור

ואודות הגב"ע שיצא מתח"י טריפות ורצו המתירים להתיר מטעם עדות שלא בפניו ואתמה טובה דהרי ידוע כמעט רוב שיטות אחרונים והרבה מראשונים דכה"ג עדות שלא בפניו נמי הוי עדות ובפרט באם יש רגלים לדבר וחשוד בלא"ה השו"ב אפילו ע"א נאמן כמבואר בשמ"ח בשם מהרי"ק [סי' ב' סכ"א] וא"כ בודאי בעדות שלא בפניו יועיל לפוסלו כיון שידוע שבלא"ה היו מחזיקים אותו לקל ולכן רמו גודא עליו שלא ישחוט ויבדוק זולת השו"ב השני וא"כ שוב גם עדות שנתקבל שלא בפניו פסלהו ונהי דכתב מהרש"ל ז"ל דגם ע"א אינו נאמן לפסלו רק שנכון להחמיר שלא לאכול משחיטתו מ"מ בכה"ג שיש שיטות מראשונים ואחרוני' שהוא פסול מחמת שנתקבל העדות אפילו שלא בפניו וגם כיון שהוא נחשד מכבר בודאי אין הרבים יכולים לכפות המועט להחזיק שו"ב כזה וזה ברור ולא יחלוק ע"ז רק החולק על האמת ומתעקש גם כתבו עוד המתירים להכשיר משום שהעדים שונאים אותו זה רחוק ממני לידע כי אינני בקי במהות האנשים אך לפי הנראה שהוא עצמו הודה שלא בדק אחר השחיטה אם נשחט הרוב וכמעט שנאכל אם לא בא השו"ב השני ובדקו כי על השו"ב השני לא הי' זה להעלות על הדעת שחבירו לא בדק הסימנים ובודאי אם הי' הוא בודק מבפנים והכשירו הי' נאכל מבני המעיים טרם שהי' נתוודע לרא"ה ולכן נבלה עשה בזה ואם כי אין אדם נפסל על פיו אך עכ"פ רגלים לדבר ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולפי הנראה שאינו מדקדק במצות ולכן בודאי שהעדים שהעידו עליו אפילו שלא בפניו נאמנים להחמיר שלא לאכול עוד משחיטתו וכנ"ל. ותמה אני על המתירין כי נראה שחפשו בחיפוש יתירה ובדברי הבל לחזק השו"ב. הגם שאולי כוונתם לרחם על נפש ישראלי ועל טפיו אולם שכן ראוי לעשות אך אני אומר שעי"ז יפרוצו כל השו"ב שבעוה"ר ראינו פרצות הדור ובכל שבוע ושבוע באים מכתבים מגלילותיכם משו"ב שאינם נוהגים כשורה ולפ"ד שזה בא מחמת שגדולי דורנו המה מרחמים ביותר ומחזקים בפלפולם את הראוי לרחק ולפ"ד שיותר טוב לדחות שו"ב אחד עם טפיו מלדחות כמה נפשות מישראל. ולכן הגם שאין ראוי ג"כ להתאכזר עם שו"ב אך לראות להוכיחם במישור ולעמוד על קו היושר. וסוף כל דבר בשו"ב הזה לפע"ד משפטו כך אם הוא ירא ד' מרבים ועוסק בתורה לעתות הפנאי וטוב עם אנשים בעל ג"ח ואינו בהול ונחפז בדרכיו וגם ידוע שהעדים הם שונאים אותו אזי ראוי להחזירו בקבלת דברי חבירות אך אם הוא קל או שהוא מבוהל כדרך הנחפזים בודאי ראוי להעבירו מתוככם לעולם והיה שלום. ה' ז' אלול תרי"ז לפ"ק צאנז הק': סימן יד שלום לידידי הרב החריף וכו' מ' אליעזר ליפא נ"י אבד"ק סקאליט יע"א

הנה זה כביר אשר בא לידי מכתבים שונים מקהלתכם עבור השאלה הלזו בעסק השו"ב ולא השבתי דבר כי מחמת ריחוק המקום ונעלם ממני מהות טבעי הב"ב דשם ובענינים כאלו העיקר מה שעיני הדיין רואות תוכן הענין ובפרט שכבר קדמוני גדולי הדור ומה אני ומה חיי לבא בגדולות נגד גדולי הדור ומכיר אני מיעוט ערכי ולכן נסוגותי אחור מלהשיב אך עתה כי הרהיבו עלי ידידי ברוב דברים לחוות דעתי גם לא אוכל השב פניהם ואת אשר כו' כאשר חנני א' אותו אדבר. הנה בזה לא נסתפק שום א' מהגדולים שכתבו בזה הענין דהשבועה הי' בפו"מ ועד"ר וע"ד בני העיר וע"ד השו"ב מק' הנ"ל והנה לפ"ז לא יוכלו להתיר