דברי חיים חלק א לז

הוי שום אונס כלל ולכן שבועתו שבועה ואסור להקל בו ומה שרצה מע"כ עי"ז לתרץ דברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל [פ"ט דנדרים ס"ב] לדעתי הוא פשוט דברי הרא"ש ז"ל מדבגמרא לא הוזכר רק מודר וסתם מודר אינו מחמת הנאה שקיבל אלמא שלא כר"ת רק אפילו בלא קבלת טובה אין מתירין בלא דעת חבירו ולפע"ד זה כוונת קרבן נתנאל ואין להאריך בזה כי אינו נוגע לנ"ד ודו"ק. גם מה שהקשה כ"ת לר"ת דמאי אמר יוסף לפרעה שיותשל אנדרו הלא קיבל ממנו טובה והי' מסור בידו להרגו כמו צדקי' והניח בצ"ע הנה התוס' בסוטה [ל"ו ב'] כתבו באמת כי יוסף רק לגיזום אמר זה אבל אינו יכול להתיר שלא מרצונו יעו"ש אך באמת לפי הוכחת ר"ת מדהביאו הש"ס ש"מ דהדין כן וא"כ לכאורה נשאר קו' התוס' דהאיך יכול יוסף להתיר במה שהשביעהו הא קיבל טובה ממנו וכאשר הקשה מע"כ אך באמת בודאי מי שקיבל באיזה פעם טובה מחבירו והשביעוהו באיזה ענין אחר שפיר יוכל להתיר לשיטת ר"ת ז"ל דדוקא בשבועה שהי' על דבר הטובה שקיבל כמו יתרו שנתן בתו למשה רבינו ע"ה והשביעוהו שנותן לו בתו שלא יצא בלא רשותו או צדקי' שנשבע לנ"נ מחמת טובה שקיבל ממנו שלא הרגו במה שילך בלא רשותו בבית המלך אבל פרעה שעשה כבר טובה ליוסף ועשאהו למלך ואח"כ השביעהו שלא יגלה שאינו מכיר לה"ק דזה אינו בשביל הטובה שעשה עמו מקודם וגם לא הי' מסור בידו להרגו כי אם יגלה ירד פרעה מגדולתו כמבו' בש"ם [סוטה ל"ו ב'] וא"כ לא קיבל טובה כלל מחמת השבועה בודאי לר"ת ז"ל הי' מותר למיתשל אשבועתו וז"ב ס"ד איני רואה מקום להקל להשו"ב על השבועה ורק במה ששחט בעת שלא הי' השו"ב הב' בביתו בזה לפע"ד לא עבר כלום ולכן שחיטתו מותרת ובלבד שמעתה יהא נזהר כנ"ל ומ"ש מעלתו שהוא דבר מצוה להתיר אין לבי נוטה לזה ואדרבה ראוי להחמיר על השו"ב כדי שיהיה הכל נכון וישר והיה בזה שלום כדברי ידידו דו"ש הק' חיים הלברשטאם: סימן יג

שאלה בשו"ב אחד שנשבע וז"ל הנוסח שבועה הריני נשבע בשבועה חמורה והנני מקבל עלי בח"ח ע"ד הרב וע"ד העדים הח"מ שבעת שיהי' ר' שמואל בר' דוב שו"ב עמי בצוותא ביאגאלניצא מחויב אני בכל יום קודם שאתחיל לשחוט בהמה או עוף להראות הסכין ש"ש לר"ש שאשחוט באותו יום עם הסכין הלז וחלילה לי לשחוט שום בהמה מכל מיני בהמות או עוף מכל מיני עופות עד שאראה לר"ש הנ"ל הסכין שאשחוט באותו יום ויסכים שכשר לשחוט בו וגם חלילה לבדוק בדיקת חוץ שום בהמה וכל מיני בהמות גדולה או קטנה עד שיהי' ר"ש הנ"ל אצל הבדיק' מתחלה ועד סוף וחלילה לי לאמור שהיא כשרה בבדיקה עד שיסכים ר"ש ג"כ שהיא כשרה ואם לא יסכים מחויב אני להביא הריאה לפני הרב דק' וכאשר יורה כן יקום ובאם שאעבור על א' מהאופנים הנ"ל אסור ידי לזביחתי על כל ישראל ע"ע וגם אהי' נזיר שמשון ע"ע ומודה אני הח"מ שבאם ח"ו כו' בא עה"ח נאו' אפרים הלל בפנינו עדים נשבע רא"ה הנ"ל בפועל ממש והוציא בשפתיו וחתם עצמו על הכתב הנ"ל נאו'. נאו'.. ע"כ והנה באשר שהשו"ב השני לא רצה לראות סכינו הורה לו מ"ד שישלח לשו"ב בקי אחר מעיר הסמוכה וכן עשה ומרננים אחריו שעבר על השבועה וקונם וגם העידו עליו שהאכיל נו"ט ורק שנתקבל העדות שלא בפניו מה דינו של השו"ב הזה

תשובה אם אחד נשבע שיתן דבר לפלוני או שישא פ' אם כוונתו דוקא כשירצה פ' והוי שבועת ביטוי או כוונתו שעכ"פ בשבועה לעשות דבר זה והוי שבועת שוא כי אין בידו להכריח לחבירו. דבר זה הוא פלוגת' בין הריב"ש והמהרי"ק ז"ל דהריב"ש ז"ל פסק דאם עשה השבועה בשביל שביקשה ממנו שישא פ' והוא נשבע שישאנה בודאי כוונתו לכוונת המבקש טובת האשה ושהיינו אם תרצה להנשא לו אבל אם לא רצתה אין עליו השבועה כלל ומהרי"ק ז"ל כתב בסתם הנשבע לכנוס אשה פ' הוי ש"ש משום דדלמא לא תרצה להנשא לו והוא נשבע שיכניסה וזה אין בידו דדלמא לא תרצה ומש"ה הוי ש"ש אך דעכ"פ עליו להשתדל לראות שיקיים הדבר להנשא לה כדי שלא יהי' ש"ש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל גבי ש"ש שנשבע שאחרים יעשו דבר זה הוי ש"ש ורק מצוה על האחרים לקיים דיבור הנשבע שלא יהא ח"ו ש"ש וא"כ מכ"ש על הנשבע מוטל שלא לבא לידי ש"ש ועליו להשתדל לקיים השבועה כ"כ מהרי"ק ז"ל בתשו' ומובא דבריהם ביו"ד סי' רל"ו ס"ב וז"ל בהג"ה וכ"ש שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר אעפ"י שבתחלה הי' ש"ש כגון שנשבע לישא אשה פלונית ושמא לא תתרצה ואיכא ש"ש מ"מ כשהיא רוצה צריך לקיים שבועתו (מהרי"ק שכ"ב) וי"א דבכה"ג לא מיקרי ש"ש רק שבועת ביטוי דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו פטור משבועתו וה"ה אם אינה רוצה להנשא לו ולכן לא הוי רק שבועת ביטוי (ריב"ש סי' שפ"ז) עכ"ל וא"כ עכ"פ יצא לנו מזה דשני הדיעות מודים דכל הנשבע לעשות דבר לפ' הכוונה הוא אפי' שלא ירצה פ' עליו מוטל השבועה רק דהריב"ש מחלק בין אם הוא נשבע לטובת המבקש דהכא אמרינן דודאי אין כוונת הנשבע רק למלאות רצון המבקש ואם יהא ברצון האשה שתנשא לו נשבע שישאנה אבל באם נשבע מעצמו איזה דבר לעשות לפ' כוונתו מסתמא בין שירצה פ' או לא ירצה וכ"כ בהדי' שם הריב"ש בתשו' זו וכ"כ הש"ך ז"ל וא"כ בנ"ד שאנשי העיר השביעו לו שלא לשחוט מבלי להראות סכינו מסתמא דעתו בין אם ירצה השו"ב השני לראותו (הלא) [או לא] ס"ס אסור לו לשחוט מבלי רשות השו"ב השני דכאן לא הי' בשביל טובת השו"ב השני רק בשביל חשש חשד וא"ל שום אומדנא דמוכח דלא נשבע ע"ד שיהא נדחה מלהיות שו"ב כי חוץ ממה דלא אמרי' אומדנא כשהוא היפוך לשונו ונשבע ע"ד רבים שפרט והמה השביעו סתמא כאשר האריכו בזה הראשונים ז"ל וזולת זה אינו אומדנא כלל דדלמא כוונתו הי' שלא ישחוט הוא בלתי רשות השו"ב הנ"ל ואם לא ירצה לראות סכינו וליתן לו רשות יראו בני העיר שהדין עמו וידחו את השני מהיות עמו או הוי קשה עליו כח המחלוקת וטוב פת חריבה וגו' ולכן קיבל עליו בשבועה שלא לבא למחלוקת ובודאי לא דחינא שבועה חמורה עד"ר בגילא דחיטתא אך באמת נלפע"ד כיון דאמר בשבועתו ז"ל הריני נשבע כו' שבעת שיהי' ר"ש שו"ב עמו בצוותא ביאגאלניצא מחויב אני בכל יום קודם שאתחיל לשחוט להראות הסכין ש"ש לר"ש כו' עכ"ל הרי דבירר אם ירצה השו"ב לראותו ולהיות עמו בצוותא דהנה לשון צוותא בלשון התלמוד הוא חיבור ונייחא כמו דאמרינן בלא יחפור להיות צוותא לאימא ויעוין בערוך ערך צבת שכן פירש צוותא היינו חיבור ונייחא וכן בלשון העולם במדינתנו פה כאשר רוצה לומר לחבירו שיהי' טוב שיהי' שלום ביניהם אומרים אם נהי' בצוותא חדא ולא נשטום איש את אחיו יהי' ישועה לנו ובודאי ע"כ אם לא ירצה שו"ב השני לראות סכינו וא"כ לא ישחוט הוא רק השו"ב השני וא"כ לא יהי' בצוותא חדא וא"כ לא ע"ז נשבע וגם כי לשון בצוותא חדא הוא יתר כולו הל"ל אם יהי' השו"ב השני שו"ב בקהלתינו פה ולמה לי' למימר בצוותא חדא אך דזה הוא כג"ד דאינו נשבע רק באם יהי' שניהם נייחים זה לזה וירצה לראות סכינו אזי בשבועה עליו שלא לשחוט מבלתי הראות לו סכינו וליטול רשות ממנו משא"כ בהקניטו ולא ירצה לראות סכינו בודאי אינו נשבע כלל שלא לשחוט וזה מבואר לכל מעיין בחוש אנושי. אך לכאורה עדיין צ"ע בזה דנהי דכוונתו הי' בזמן שיהא ביניהם אחדות ושירצה השו"ב השני לראות סכינו וא"כ אם (נתעכב) [נתעבר] אתו ולא רצה לראות הסכין פטור מהשבועה באותו פעם אך מ"מ מי נתן רשות להשו"ב הנשבע לשחוט עוד כמה פעמים בכמה ימים בלי שאלת השו"ב השני כאשר נראה מנוסח השאלה ואם כי איזה פעם לא רצה השו"ב לראות הסכין דלמא לאחר כן ירצה לראותו וא"כ חל עליו השבועה ובשבועתו עומד וכ"כ הש"ך ז"ל סי' רל"ו אך באמת נראה דבנ"ד לכ"ע נתבטלה השבועה מכל וכל ואציע מקודם דברי הרמ"א הנ"ל התמוהי' מאד שהביא מחלוקת הריב"ש ומהרי"ק ובאמת גם הריב"ש ז"ל ס"ל שצריך לקיים עכ"פ אם ירצה זה טובתו של הנשבע עבורו ואם לא ירצה גם מהרי"ק ז"ל לא חייבו כי ז"ל הריב"ש ז"ל סי' שפ"ז ולא מבעי' בנדון זה שבפירוש התנה אם תרצה היא ותבא שם להנשא לו דהשתא בידו לקיים ולבטל אלא אפי' אמר סתם ונדון לשון שבועתו דלא סגי דלא נסיב אפ"ה שבועת ביטוי הוא והנה חייב לתובעה להנשא לו ואם לא רצתה הרי הוא אנוס כדתנן אתן מנה לפ' ושלא אתן וכ"ת מ"ש מיזרוק פ' צרור לים דמפקא משבועת ביטוי משום שאין בידו לקיים ולבטל ל"ד כלל דיזרוק פ' אין בידו כלל לא קיום השבועה ולא ביטולה אבל אתן לפ' וכן בנדון זה אעפ"י שאין בידו לקיים לגמרי בידו לבטל מפני שהוא שותף במעשה חלה עליו ש"ב וחייב לתת ואם לא רצה חבירו לקבל אנוס הוא וכ"ש שאין במשמע אתן לפ' אלא אם ירצה לקבל שהרי להנאתו נתכוין וסתמו כפירושו נמצא שאם לא רצה לקבל ה"ה פטור גמור לא מדין אונס אלא שלא נתבטלה כלל שבועתו והא ראי' מדתנן בפ' קונם יין קונם שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבניך כור א' של חטי' הרי זה יכול להפר את נדרו שלא עפ"י חכם ויאמר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי וע"כ לא בעינן התם דלימא זה כבודי אלא מפני שתלה נדרו בקבלתו ואמר אם אין אתה נוטל הא אמר אם אין אני נותן לא אמר אלא להנאתו של מקבל ואם לא רצה לקבל פטור ומה דאמרי' בגיטין ע"מ שתתני לי מאתים זוז