דברי חיים חלק א לו

מקום לומר דכה"ג בשו"ב שהוא סמוך לעירו ורחוק מעיר חבירו גם כיון שכל בני העיר שבים עתה ליקח בשר משם יש מקום לומר דל"ד לעני המהפך בחררה אבל האמת יורה דרכו דאם באנו לחלק לפי שכלנו מסברות הבטן ונדמי מילתא למילתא נפל בבירא דין מהפך בחררה ובעוה"ר הרבה נכשלו בזה אבל האמת יורה דרכו שהשו"ב דק' גלאגוב מוחזקי' לשחוט שמה ואסור לשום שו"ב להשיג גבולם ועובר המשיג גבול מקרי רשע ואסור ודאי לאכול משחיטתו אך מחמת שיש טענה טובה לשו"ב דק' קאלבסוב שמקפחים פרנסתם מחמת ההתחדשות שכתב מעכ"ת שכל בני העיר קונים שמה ולכן נראה דטוב לבצע הדבר שהשו"ב דק' גלאגוב יתנו לפי שומת בוררים לשו"ב דק' קאלבסוב. זה נלע"ד נכון ואמת וצדק ובזה אצא ואומר שלום ויכתב ויחתם לחיים טובים בספר כנפש ידידו חפץ בשלומו וטובתו והרמת קרן הצלחתו כ"ה הק' חיים הלברשטאם: סימן י

נידון השאלה שנשאלתי מבד"צ דקהלתכם אודות השו"ב החדש שנתקבל וקצבו עמו ליתן לו שני חלקים מה שיעלה שכר השחיטה והשו"ב השני נתרצה ליקח שליש רק שזה הי' באונס כאשר מסר המודעה שהי' אנוס שרצו להעבירו לגמרי שלא כדין זה תורף השאלה. הנה לע"ד אין לגרע להשו"ב שנתקבל מחדש משכרו אשר הבטיחוהו אנשי הקהל כי ע"ז נשכר להם ואין לשו"ב הראשון דו"ד עמו כי הוא אינו בע"ד שלו רק שכיר מכל הקהל ע"י הראשים מנהיגים וצריך ליתן לו שכירותו כאשר הבטיחו לו והשו"ב הראשון יש לו טענה על הקהל מדוע יגרע חלקו כי המחילה שלו שמחל לא הי' כדין רק באונס ואז יבוצע הדין ביניהם אם יש ממש במודעה כי הרבה יש לעיין עדיין אם זה הוא אונס וד"ל. אך עכ"פ טרם יבוא השו"ב השני בדין עם הקהל אין לו שום דו"ד על השו"ב השני וגם אפילו לאחר שיעמוד בדין עם ראשי הקהל ויזכה בדין ספק גדול בעיני אם יכול להוציא מהשו"ב השני כי הלא הוא הי' בעת השכירות להשו"ב השני והסכים שיקח שני שלישים ועל תנאי זה בא לקבוע להיות שו"ב בכאן וא"כ אי' איפוא אונסו שאנסו אותו ראשי הקהל לזה השו"ב השני הלא הוא לא אנסו כלל ולפע"ד קשה הדבר להפסיד להשו"ב השני וכי מה יעשה העני הזה שבא לכאן ומה לו לאונסו של זה וכי יעשה ערמה בדמי חבירו מסתמא אם לא הי' מתרצה לזה לא הי' עוקר ממקומו וכי בשביל טובתו והנאתו מסר מודעה ולהניד איש ממקומו אין רמי' גדולה מזו ואם יזכה בדין הוא נגד אנשי הקהל שהם יתנו לו שכרו מקופת הצבור אך כ"ז אם יזכה עמהם בדין אך לא נגד שו"ב השני. אך כ"ז אם קבלו בני העיר את השו"ב השני אך לפי הנראה מהשאלה שלא קבלו אותו בני העיר רק האקציזרס ובזה צריך לעיין ולראות האמת אם מה ששתקו אנשי הקהל ומעכ"ת הי' מחמת שהסכימו למעשה הקבלה שקבלוהו אם לאו והכל לפי ראות העין באמת וצדק. ומה שנראה לדעתי עפ"י האמת שחנני השי"ת אותו כתבתי ועמם המשפט ועיקר שיראה כ"ת לאזור חיל נגד השו"ב כי כפי הנראה אין יראת שמים ע"פ וכל מגמתם רק הב ואכול ועיקר בעיניהם פרנסת בניהם ונשיהם ושחיטות ובדיקות אשר הוא יסוד בדת תוה"ק יקל בעיניהם למאד לכן יראה נא מעכ"ת להכות על קדקדם ואם ח"ו יקלו נגדו יודיעני ואי"ה נחלץ חושים לעשות קרב וד' יושיעני ע"ד כבוד קדושת שמו וחג המצות יחוג בחדוה ודיצות כנפש ש"ב מחו' כו': סימן יא

מכתבם הגיעני ולא ידעתי למה שלחתם אלי הלא ת"ל לא אלמן ישראל ובגבולכם גדולי הדור אשר קטנם עבה ממתני וצדיקי הדור המה יראו וישפוטו אולם לאשר זה כמה אשר נהגתי להשיב לשואלי מחמת כמה טעמים הכמוסי' לזאת אשיב לכם בקצרה כי מאד אני מוטרד באיזה ענינים הכרחים

והנה אם הי' עדות על הגניב' לדעת הרמב"ם צריך בדיקת סכין והגם שמבואר בש"ע [סי' ב' ס"ו] דזה דוקא במומר לא בחשוד הנה באמת לפע"ד בתרי זימני מקרי מומר ומועד לכך דהנה כתב הנ"י ביבמות [פ' הע"י] הא דקי"ל בנשואין ומלקיות דבתרי זמני הוי חזקה הוא משום דמספקא לן הלכתא ולכן הוי כספיקא דדינא ולכן היכי דהוא מה"ת ראוי להחמיר וא"כ ה"נ כיון דספק הוא אי הוא כשר או פסול אין להוציא הבהמה ע"י מחזקת אמ"ה הגם דאית לגברא חזקת כשרות מ"מ חזקת כשרות דידיה איתרע וגם כיון דפלוצתא דרבוותא הוא לא אזלינן בתר חזקה וא"כ הוא פסול מספק ולא יוכל אדם הפסול מספק להוציא מידי חזקה ברורה וזה דלא כהפ"מ ואחרונים שתפסו בריהטת דבריהם ג' פעמים דוקא וק"ל והנה לפ"ז לדעת הרמב"ם ז"ל אשר הפר"ח והפר"מ פסקו כוותי' ודאי צריך בדיקת סכין וזה דבר שאי אפשר לעמוד בו בשו"ב דמתא וגם כיון דידוע לנו שיש לנו חומרות הרבה בעניני בדיקות ושחיטות אשר המה קלים באיסורן ובעיני השו"ב מגניבה וא"כ אם הוא חשוד לגניבה דהוא איסור חמור בפעם אחד שוב אינו נאמן באיסור הקל ולפע"ד באם ידעו בבירור שגנב פסול לכ"ע להיות שו"ב מה"ט דחשוד על דבר חמור כגניבה מכ"ש שחשוד על דבר קל שהחמירו חז"ל הגם שלענין דיעבד יש להתיר דמספיקא לא חיישינן שבאו לידו אותן החומרות אך לסמוך לכתחלה על שו"ב כזה להיות שו"ב דמתא אשר שכיחי הרבה ריעותא ודאי אסור אליבא דכ"ע להיות שו"ב אך כ"ז אם הי' עדים על הגניבה אך בחשוד בעלמא אין מוציאין מחזקתו וגם הרשב"א בתשו' אשר הובא בב"י ח"מ סי' ל"ד מודה בזה דדוקא להוציא ממון אין מוציאין אבל לשאר עדות כשר יעוין שם במשאת בנימין כ"א ומהרי"ו וא"כ אליבא דדינא שו"ב זה כשר וראיתי כי פשוט בעיניכם שאין להעבירו ורק שנסתפקתם אם משום לזות שפתים הנה בודאי אין להעבירו מטעם זה כמבואר בא"ח לענין ש"ץ ובתשו' ב"א ח' יו"ד סי' א' ובפ"י לחד תי' תוס' כתובות [כ"ב ב' ד"ה א"ה] בנישאת לחוד אין מוציאין משום לזות שפתים והכא הוי כנישאת לענין שאין מוציאין אותו מחזקתו ע"י לזות שפתים וגם לתי' השני שכ' הב"ש סי' י"ז [סקק"י] דבעי דוקא התירו לינשא אבל אי לא"ה תצא מ"מ התם נישאת בלא היתר ולא אתחזקה עפ"י ב"ד להיתר לכן משום לזות שפתים מוציאין אבל בנ"ד דהוחזק מעולם בהיתר אין מוציאין לעולם משום לזות שפתים אך ראוי לחקור היטב כמבואר במ"א סי' הנ"ל [סי' נ"ג] לענין ש"צ שמושיבין ב"ד ע"ז ה"נ ידידיי עשו זאת וחיו הושיבו ב"ד ותעיינו בדבר היטב וחוסו על נפשו ונפשות ביתו וד' עמכם לבא על האמת והי' שלום: סימן יב

מכתבו הגיעני והנה לפי מאי דמבואר בהכתב שהשו"ב בעצמו קרא את השבועה והחרם ע"פ פ' ופ' בודאי לכ"ע הוי שבועה ממש דהרי להכי הקראוהו בע"פ כדי שיהא שבועה ממש ולא יהא מתוך הכתב וכמו כל שבועת ב"ד שמשביעין אותו שהמנהג שהב"ד כותבים השבועה ע"ד הב"ד נשבע א' כך וכך והוי שבועה ממש ולא מהני בזה שום אמתלא בעולם וגם לומר אנוס אני אינו נאמן בנ"ד דמאי אונס ואטו אנסוהו בדבר שלא כדת הלא כן המנהג כמעט בכל תפוצות ישראל ששני שוחטים אין שוחט אחד בלתי חבירו שרואה סכינו וכן הבדיקה אינו עושה בלעדי חבירו וכן מנהגינו פה הגם שת"ל השו"ב המה מומחים ויראי השם אינם שוחטים רק בצירוף שניהם ויותר החמרנו עליהם שאם א' טרוד באיזה ענין צריך א' מהב"ד לילך עמו לבית השחיטה וא"כ מאי טענת אונס אית לי' למטען. והנה ראיתי כ"מ מהפך בזכות השו"ב שלא כדת חדא מ"ש שאם חתם עצמו או העדים חתמו על השבועה אינו כלום לכ"ע זה ליתא שבס' חתם סופר מחמיר בזה מאד יעוין בתשובותיו [יו"ד סי' רכ"ז] הגם שצ"ע ראיותיו בעיני שמביא ראי' מגט שאינו רק העדים שחתמו שכן אמר הבעל להאשה ואפ"ה מהני בלאו שום דיבור ש"מ שכתיבת העדים הוי כאלו הבעל אומר שיגרשנה וה"נ במצוה לעדים לכתוב (שכיון) שנשבע הוי כאלו נשבע בעצמו את"ד ובאמת מגט אין ראי' דכן גזה"כ דבכתיבה מתגרשת ולר"מ ע"ח כרתי וזה עיקר הגט ומה שנותן הבעל להאשה הגט בספר בזה מתגרשת מגזה"כ בספר מתגרש' ולא בדבר אחר כמבואר בגיטין וקדושין אך לענין שבועה שצריך לבטות בשפתים מה שהעדים כותבים בצוויו אינו כמו שבועה ולכן דברי חתם סופר צ"ע אך עכ"ז איננו פשוט להתיר כדברי מעלתו ואך בנ"ד שקרא בפה בודאי הוי שבועה ממש ומה שרצה מע"כ להביא ראי' מהט"ז ל"ד כאוכלא לדני דהתם לא הוי רק הודאה שהודה אבל לא שבועה ולכן יוכל לתת אמתלא למה הודה וכיון שבטל ההודאה מחמת האמתלא ממילא ליכא שבועה אבל בנ"ד שהי' שבועה בפועל ממש שאמר הריני נשבע הגם שקרא מתוך הכתב מאי אמתלא שייך הרי נשבע בפועל ולהכי גזרו עליו הרב והקהל שיקרא כדי שיהא שבועה בפועל ומאי אמתלא שייך בזה ורק טענת אונס יכול לטעון קודם שעבר אולם באמת אין כאן שום אונס כי לא חדשו עליו יותר מדאי ולא רצו לאכול משחיטתו רק באופן זה וכי זה מקרי אונס וכי יקרא אונס המוכר לחבירו דבר משום שאנוס למעות שנותן לו חבירו ה"נ ממש הקהל לא רצו רק באופן שישחוט בצירוף שו"ב האחר ובאופן אחר לא רצו לאכול משחיטתו וכי מי יוכל לכפותם בזה ולכן אם הוא מחמת זה קיבל גזירתם בשבועה לא