דברי חיים חלק א כז

עומדת ולא נעקר כלל ורק כיון שאינו מפורש בתורה נדחה מפני כ"ה וזה ברור וא"כ לפ"ז לפי מה שמבואר ברמב"ם ז"ל בה' א"ב דסוטה ודאי שזינתה בעלה לוקה עליו שהוא מפי השמועה וא"כ אינו מפורש בתורה ומש"ה כ"ה דוחה ל"ת כזה וז"ב לפע"ד ותמה אני על הרמב"ן ז"ל וה"ה שנתקשו דלמה השמיט הרמב"ם ז"ל הלאו דלא תשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה דמרבה זינתה תחת בעלה ותירצו מחמת שהוא לאו שבכללות דקאי נמי על להחזיר גרושה משנשאת וזה תימה מאד להקרא זה לאו שבכללות וכי גרע הוא מקלי וכרמל דלא הוי לאו שבכללות מטעם שמבי' שם דלמה למיהדר ולמכתבי' כ"ש הכא דהוי לאו אחר כלל שעל גרושה אינו חייב רק על קידש ובעל ועל זונה חייב על בעילה לחוד ואינם בגדר אחד וסוג אחד כלל הזה יקרא לאו שבכללות אולם היותר נכון דלפיכך לא חשבה הרמב"ם ז"ל למצוה משום דהוי מפי השמועה הגם שלוקין עליו הא מבואר במג"א דאמת שס"ל גם להרמב"ם ז"ל שלוקין על הל"מ מ"מ אינו נחשב במנין המצות וא"כ שפיר השמיטו הרמב"ם ז"ל ולא מנהו בכלל הל"ת עכ"פ זכינו לדין שאין הלאו מפורש בתורה ומש"ה שפיר נדחה מפני כ"ה אפי' בקום ועשה ולכן לכ"ע א"צ להודיע להאיש רק להאשה יודיע שעלה רמי' איסורא ובאמת יש מקום לומר שגם לאשה א"צ להפריש דמוטב שתהי' שוגג ואי דבדבר המפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהי' שוגגין ז"א דהוכחנו דלשיטת הרמב"ם ז"ל אינו מפורש בתורה והוי רק כמו תוס' יוה"כ אפי' שהוא דאורייתא כיון שאינו [מפורש] ממש רק מריבויא שפיר הוי אינו מפורש בתורה הן אמת שי"ל נהי דהל"ת היא מפי השמועה מ"מ העשה דנטמאה הוא מפורש ממש וא"כ עכ"פ חייב לדידה להפרישה. והנה לגבי הבעל י"ל דכ"ה בכה"ג דוחה עשה דהרמב"ם ז"ל כתב דאין כ"ה דוחה ל"ת המפורש בתורה ומדלא כתב דאין כ"ה דוחה דבר המפורש בתורה משמע דוקא ל"ת אינו נדחה מפני כ"ה אבל עשה נדחה גם י"ל דזה גופה דנטמאה שאסורה להבעל אינו מפורש בתורה כן י"ל לכאורה לגבי הבעל אבל לגבי האשה להודיע לה שהיא תאמר להבעל סתמא שזינתה לא עם מי שלא יהי' נגד כ"ה של משפחת הבועל לפי הנראה ודאי שמחויב להודיעה שאסורה להבעל זולת אם תאמר לו ואם לא יאמינה אזי תהי' מותרת לא זולת כן נראה לי

סוף כל דבר והיוצא מכ"ז דלפע"ד אין על הבועל חיוב להודיע להבעל מפני כ"ה ואם לומר להאשה שאסורה עדיין אני מסופק כנ"ל ובפרט דלפ"ד י"א שמביא רמ"א סי' קע"ט שמנדין לשגרם לבטל תקנת רגמ"ה וא"כ נכון שלא להודיע דלמא יגרמו לו עבירה כיון שמצוה עליו שלא להאמין לכן לפי ע"ד שא"צ להודיע וכן נהגין כמה גדולי הדור שבאו לפניהם החוטאים בדברים כאלו. והנלפע"ד כתבתי: סימן לו

בשעה"מ והאחרונים הקשו על הר"ן בפ' לולב וערבה בהא דאמר ר"ז לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא קמא וכ' הר"ן ז"ל דבהגיע לעונת הפעוטות מותר והקשו דהא פעוטות הוי רק דרבנן והאיך יוכל הגדול לעשות אח"כ המצוה של תורה. נ"ל דהנה מבואר בקצה"ח דבקטן המקנה קרקע בהגיע לעונת הפעוטות כיון שקונה המעות וניחא לי' בזכיות המעות הוי כמקנה לו ע"י אחר וכמו שזוכין בשביל הקטן והלוקח בעצמו מזכה ע"י לעצמו ומועיל זכותו כיון דלהקטן ניחא לי' שיזכה במעות וזוכה בו מדרבנן הוי זכות הקרקע להלוקח זכות והוי כזכה אדם בשביל הקטן להלוקח יעו"ש. וא"כ לפי מ"ש בריטב"א דלר"ז אין הקטן זוכה כלום וכיון דאין לו כח להחזיר המתנה בטלה א"כ לכאורה הוי זכות לקטן ויוכל הנותן לזכות בשבילו בהחזרה וכמו שמבואר שבדבר של זכי' יכולים לעשות עבור קטן ויעוין בנקה"כ (ובט"א) ובט"ז יו"ד סי' ש"ה] וכמו שמעשרין עבורו ומבואר שם המחלוקת שהט"ז והש"ך מחולקים בזה הענין אך דבר שמקרי זכות בודאי יכולים לזכות עבורו לאחר והנה לכאורה בכאן יהי' לו זכות שיוכל לזכות במצוה ע"י החזרה דאם לא יהי' החזרה מהני בטל המתנה וכדברי הריטב"א וכיון שהוא לו לזכות למה לא יוכל הנותן לזכות לו בחזרה זו וע"ד שכ' הקצות ז"ל דזה מקרי זיכוי ע"י אחר אך באמת שעכ"פ החזרה גופא חוב לא יוכל לעשות עבור הקטן שמ"מ מקרי חוב עצמות החזרה אך באם הגיע לעונת הפעוטות דמדרבנן מקחו מקח ועכ"פ צריך להחזיר בלא שום זיכוי הגדול הנותנו ורק שמה"ת לא מהני ויבוטל המתנה לזה שפיר הוי זכות גמור כיון שמ"מ צריך להחזיר טוב הוא לו שיהי' החזרה ע"י דעת אחרת ויהנה מה"ת כדי שממילא יזכה הוא עכ"פ ע"מ להחזיר ויכול לעשות המצוה ודו"ק: סימן לז

הרמב"ם ז"ל [בפ"ג מה' שקלים הל' ח'] פסק דאם מסר שקליו לש"ח חייב לשקול אחרים גם אם נגנבו לאחר שנתרמה התרומה והקשו עליו דהא סד"א בגמ' דאיירי בש"ח ואפ"ה מבוא' בבריית' דלאחר שנתרמה התרומה פטורים דז"ל הש"ס ב"מ (דף נ"ז ע"ב) שומר חנם אינו נשבע ורמינהו בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהן נמצאו או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים הם ואין עולין להם לשנה הבאה אמר שמואל הכא בנושא שכר עסקי' ונשבעין ליטול שכרן כו' יעו"ש אלמא דאפי' בש"ח פטור מלשקול אחרים בנתרמה התרומה ויש לתרץ בהקדם להבין דברי הרמב"ם ז"ל [שם הל' י' וי"א ועיין בכ"מ] במה שפסק דהגונב שקל מבית בעלים קודם שנתרמה התרומה משלם לבעלים כפל ולאחר שנתרמה משלם קרן וחומש דהוי הקדש וגם פסק כר"י בירושלמי [בפ"ב הל' א'] דמפריש שקלו חייב באחריות בין קודם שנתרמה בין לאחר שנתרמה [ע"ש בפ' הנ"ל הל' ז'] וכן משמע בירושלמי ובאמת לכאורה קשה להבין מאי תועלת התרומה בעודו ביד בעלים ואם נאמר משום דתורמין על העתיד לגבות כמש"כ הרמב"ם ז"ל בטעם הדבר וא"כ הוי כמו בא ליד הקדש א"כ יפטר מאחריות דהרי ר"ל ס"ל בירושלמי דהמפריש שקלו פטור מאחריות דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא היא ור"י דס"ל דחייב באחריות משום דס"ל דעדיין דינו כחולין גמורים בעודו ביד הבעלים א"כ גם בנתרמה התרומה או דנאמר דעדיין הוא חולין וחייב באחריות או דנעשה הקדש משום שתורמין על העתי' לגבות וא"כ ממילא הוי תחת בי גזא דרחמנא וממילא יפטור מאחריות ולמה נתפוס החבל בשני ראשין דנימא שהוא הקדש וחייב באחריות אך דיש להסביר הדבר כך דבאמת סברת ר"י צריכא רבא דס"ל קודם שנתרמה הוי השקל חולין אף שהפרישו יקשה הלא בכ"מ קיי"ל דאמירה להקדש כמסירה לגבוה ולמה בכאן לא יוקדש בדיבורא. וי"ל עפ"י מה שמבואר בקידושין דז"ל הר"ן במתני' [דף כ"ח ע"ב] דרשות הגבוה בכסף ואיכא למידק עלה ל"ל דקתני גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפילו בלא דמים נמי קנה באמירה בעלמ' דהא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכ"ת ה"מ במקדיש אבל במוכר לא ליתא דהא אמרי' בפ' יש נוחלין גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא דא"ל אבוה אמטיי' לגזברים ולא תשיימי' את אלא לישיימי אינהו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כו' עד י"ל התם הוא משום דמאי דאמר (חמשים) איכא רוחא להקדש והוי כעין נדר ושייך בי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל כי ליכא רוחא להקדש אין כאן נדר ולפי' הקדש אינו קונה אלא בדמים ומאי דאמר הכי פדאו במאתים דמשמע דוקא אבל בדבורא בעלמא לא אע"ג דהתם איכא רוחא להקדש התם נמי היינו טעמא דבשעת שומא לא הוה בי' רוחא ואין כאן נדר ולפי' דוקא פדאו אבל בדבורא בעלמא הי' יכול לחזור בו דאעפ"י שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדיבור חל בשעתו א"א לו לחול לאחר זמן עכ"ל אלמא דכ"ז שאין להקדש תועלת בדיבורא אינו נעשה הקדש רק בכסף וא"כ הכא דחייב השקל בלא שום דיבור ולא עוד שממשכנין עליו ומאי תועלת יבא להקדש שהסלע הזה יהי' הקדש ויצא מאחריות הבעלים ובשלמא בנתחייב עולה או חטאת והפריש או שהקדיש [חל שפיר] משום תועלת שבין בהמה זו לזו אבל במעות דכולם שווים ורק הצורה מחשבי' לי' א"כ מאי תועלת להקדש בהפריש שקל זה אדרבה יגרע כח ההקדש בזה דנפטר מאחריות כי ע"ע כל נכסיו משועבדי' וממשכנין על השקלים ומש"ה ס"ל לר"י דהשקל לא [הוי] הקדש בדבור לחוד ודינו כחולין אבל בנתרמה כיון שתורמין על העתיד לגבות היינו ששקלי הקדש יהי' מחוללים על העתידים לגבות א"כ הוי כסף ממש דרשות הגבוה קונה בכסף ונקנה הסלע שפירש לשקלו להקדש בכסף שחיללו עליו ותורמין על העתיד לגבות אך עכ"פ גם אם יגנב או יאבד אפי' באונס חייב בשקל אחר דאם נאבד א"כ אין עתיד לגבות ולא נתחלל עליו הקדש ונשאר חולין (דכן פירש"י והתו' דוקא על העתיד לבא לידי גיבוי וברירה לא שייך כאן כמבואר ביש"ש ב"ק) ויעוין בר"ש דמאי דזה מקרי חילול. ועפ"ז נתיישב לי מה שקשה מאד מאי דאמרינן נמצאו אלו ואלו קודש דלמה והלא קי"ל דהשוקל שני שקלים זא"ז דלא קידש אלא אחת וה"נ ממ"נ אם הראשונים קדושים אין האחרונים קדושים וכן איפכא אך לפמ"ש א"ש דבאמת מד"ת אין בראשונים שום קדושה עדיין דרשות גבוה בכסף דוקא וכו' ומה שמשך השליח משיכה אינו קונה בהקדש במקום שאין תועלת להקדש ומש"ה האחרונים