דברי חיים חלק א כו

ולאחותו וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני עכל"ה והנה הרא"ש בהל' כלאי [בגדים] כתב וז"ל גרסינן בברכות אר"י א"ר המוצא כלאים [בבגדו] פושטו אפי' בשוק כו' ונראה דדוקא בכלאים דאורייתא אבל כלאים דרבנן לא מדפריך עלה מקברו את המת וחזרו כו' ומשני תרגמא ר' אבא בבית הפרס דרבנן ותו פריך מגדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה תרגמא רב"ש בלאו דל"ת כו' א"נ בכלאים דאורייתא ודאי המוצא כלאים בבגדו א"ח וא"ת וצריך לפושטו בשוק אבל אם אדם רואה כלאים בבגדי חבירו והלבוש כלאים אינו יודע אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כ"ה ישתוק ולא יפרישנו משוגג עכ"ל וכן פסק הטור ות"ה ומור"ם ז"ל בש"ע [בסי' ש"ג] דבחבירו עובר בשוגג א"צ להודיעו שהם גורסים המוצא כלאים בבגדו אבל המוצא בבגד חבירו הוי להמוצא ל"ת [בשוא"ת] ואינו צריך לקורעו ממנו ולא להודיעו עד בואו לביתו דגדול כ"ה שדוחה ל"ת בשוא"ת אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהל' כלאים בסופו וז"ל הרואה כלאים של תורה על חבירו אפי' הי' מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד ואפי' הי' רבו שלמדו חכמה שאין כ"ה דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כ"ה בכל מקום ואעפ"י שכ' בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כ"ה לפיכך אם הי' עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם הי' של תורה פושטו מיד עכ"ל משמע דאפילו ברואה בחבירו שעובר איסור דאורייתא בשוגג מחויב להודיעו וכן פסק הב"י בש"ע אולם משמע מדברי ר"מ הללו דבלאו שאינו שוה בכל כמו כהן ונזיר נדחה מפני כ"ה וכ"כ התומים בהל' עדות סי' כ"ח וז"ל ולכן היוצא לדינא בבזיון קטן אף בלאו שאינו שוה בכל אסור ואין כבודו נדחה כלל אבל בבזיון גדול יש להחמיר בלאו השוה בכל אפי' בשוא"ת כי לפי' הרמב"ם אין הפרש בשוא"ת לקום ועשה ושומעין לו להחמיר בשל תורה אבל בלאו שאש"ב ובבזיון גדול ושב וא"ת א"כ לכ"ע שרי בין לשיטת הרמב"ם ובין לשיטת התוס' עכ"ל וגם הנ"ב כ"כ ורק שהנ"ב ז"ל כתב דאם עובר בתמידות גם להרא"ש ז"ל מחויב להפרישו והנה המעיין בתוס' שבועות (למד א') שכ' בד"ה אבל איסורא כו' וז"ל מיהו תימא דהכא שוא"ת הוא ובפ' מ"ש מוכח דשרי אפי' באיסור כו' וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים לכך שוא"ת שרי כו' ועוד י"ל דכשעושים איסור על ידו לא מקרי שוא"ת והכא כדפי' בקונ' כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא עכ"ל אלמא דדוקא להך תירוצא שבועי"ל דזה מקרי מעשה וכפי שיטת הרמב"ם ז"ל הוי הך עדות לאפרושי מאיסורא א"א בתמידות קום ועשה אבל לאינך תירוצ' דזה הוי כשוא"ת וכמו שפסק הרא"ש והטור ז"ל בכה"ג אפי' עובר בתמידות א"צ להודיע מפני כ"ה דאם נימא דדבר תמידי אסור בכל ענין א"כ לא הוי להתוס' למימר ולחדש דזה מקרי קום ועשה אפי' דהוי שוא"ת מ"מ לעבור בתמידות מחויב להודיע א"ו שלשיטת הרא"ש ז"ל ולתירוץ א' של התוס' א"צ להפריש אם חבירו שוגג אפי' בתמידות וא"כ לפ"ז לשיטת הרא"ש ז"ל ודאי א"צ להודיע ואפילו לשיטת הרמב"ם שפסק אפי' שחבירו שוגג מחויב להודיע מ"מ י"ל שהכא אין חייב להודיע דהנה הרמב"ם ז"ל פסק בכהן ונזיר דוחה כ"ה ונתנו הנ"ב והתומים הטעם משום שהוא לאו שאינו שוה בכל והיינו שהוא קיל ומש"ה נדחה מפני כ"ה והנה נחזי אנן בנ"ד דהנה זה פשוט שאין על הבעל להאמינו ואדרבה י"א שמנדין לי' אם מאמינו שגרם לבטל תקנת רגמ"ה ז"ל והנה זה פשוט לכל מבין דכיון דס"ל להרמב"ם ז"ל ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא בודאי כל דבר שהוא ספק קיל יותר מלאו שאש"ב וכיון דלהר"ם ז"ל בלאו שאש"ב נדחה מפני כ"ה כ"ש דבר ספק אולי לא יועיל דבר כלל בודאי שכ"ה דוחה לספק זה שמא יאמין לו הבעל וזה דבר ברור לכל מבין וא"כ גם לדברי הרמב"ם ז"ל א"צ להודיע ואך עדיין י"ל שצריך להודיע כדי שהאשה לא תעשה איסור והיא עושה איסור במזיד אך בזה י"ל דסברה דמותרת והוי אומר מותר כמ"ש הנ"ב בעצמו אך די"ל דעליו החיוב להודיע לבעלה דאז תנקה מאיסור אם יאמין לה יגרשנה ואם לא יאמינה הוא מחמת הפקעת קדושין שהפקיעו חז"ל וא"כ ממ"נ תנצל מאיסור אך על הבועל המתודה אין חיוב כלל רק להודיע להאשה שהיא אסורה לבעלה ותגיד לבעלה אבל שיאמר המתודה להבעל בודאי א"צ כי אולי לא יאמין לו הבעל ואיך ידחה כ"ה מספיקא ואפי' לפ"ד הרא"ש ז"ל שנראה שאינו מחלק בין עשה ש"ב מ"מ בכה"ג דהדבר ספק גם הוא לא יפלוג לדחות כ"ה מספיקא ובדבר שא"צ להאמין עפ"י דין. והנה כ"ז שכתבתי הוא לפי מה שהעלו הגאונים התומים ונ"ב לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דכלאים שהבאתי לעיל דהם הבינו שכוונת דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש והא דדחי מת מצוה משום דכתיב והתעלמת הוא משום דכהן ונזיר קיל לאו ועשה דידהו דהוי שאש"ב ובאמת אין זה כוונתו כלל לפע"ד דהמעיין ומדקדק בדבריו דמתחלה כתב וז"ל ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מה הואיל ופרט הכתוב ולאחותו כו' עכ"ל ואם כפי הבנת הנ"ב והתומים ז"ל ברישא גבי ממון תפס לשון התירוץ בגמ' דשאני ממון ולא הביא כלל הקרא וגבי כהן תפס בלישני' דגלי קרא ולא פי' שום טעם ואי משום דבגמ' גופא אינו מבואר טעם לזה ונהי דהטעם הוא משום שאש"ב הרמב"ם אינו מביא רק מה שמפורש בש"ס עכ"פ גם ברישא הל"ל כלשון הגמ' דכתיב והתעלמת וממון שאני וגם קשה שלא הביא כלל הא דשוא"ת שאני גם קשה מ"ש מפי השמועה למדו לימא דגלי קרא לאחותו והתומי' מתרץ לשיטתו כדרכו בחריפות גדול ולכן נ"ל דזה כוונת הרמב"ם ז"ל דהנה מצינו שאין למדין הלכה מק"ו ומפרש בכללי הש"ס דמשום מדה הנדרשת בי"ג מדות לא ילפינן דזה נקרא תורה שבע"פ ולא ניתן לדרוש והנה הרמב"ם ז"ל כייל לנו כל דבר שאינו מפורש בתורה אפילו אסמכינהו אקרא נקרא דברי סופרים והרמב"ן ז"ל בשורש מנין המצות השיג עליו בזה גופא דמ"מ יהי' מדרבנן לפ"ד הרמב"ם. אך באמת אין כאן השגה דמה לנו בזה שנקרא בקריאת השם דרבנן אך מ"מ כתב הרמב"ם ז"ל גופא דדינו לכל דבר כמו תורה שבכתב רק שנקרא תורה שבע"פ עכ"פ כיון שנקרא תושבע"פ (אנן) [אין] למדין ממנו ולזה שפיר כתב דכתיב ולאחותו ומפי השמועה למדו והיינו כיון דאינו רק מפי השמועה הוי דרבנן ושבע"פ ולא ילפי' מיני' ואך לכאורה קשה הרי הגמ' פריך דלילף מיני' ש"מ דהוי מהתורה ממש אך זה ל"ק דהרמב"ם גופא כייל כלל דדבר שהוא מהלכה למשה ולא נאמר בפירוש רק באסמכתא זה תלי' בדעת חכמים מפרשי התורה אם המה במשנה ותלמוד אמרו שהוא מדאורייתא הוא דאורייתא ואם אין מבואר בדבריהם שהוא דאורייתא הוי רק דרבנן כלומר שלא נקרא תורה שבכתב אבל דינו כדין תורה ממש וסברתו נכון בזה דכיון שהוא תושבע"פ עלינו לקבל מה שיאמרו מקבלים הראשונים המעתיקים והנה באמת בגמ' ל"א דלילוף רק מפסח וכבר הקשו לרש"י ותוס' ז"ל דלמה לא הקשה הגמ' מכ"ג אך לשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דזה הוא מפי השמועה ואין למדין אך גבי פסח ע"כ הוא מה"ת לזה פריך הגמ' דניליף מיני' ומתרץ שוא"ת [שאני] ולזה לא הי' צריך הרמב"ם להביא כלל זה דכבר כתב שאין כ"ה דוחה שום ל"ת שמפורש בתורה משמע בהדיא שאינו עובר בקום ועשה לבטל כבוד התורה ח"ו מה שגזרה שלא לעשות משום כ"ה אבל שוא"ת בודאי נדחה ולזה מדוקדקים מאד דברי הרמב"ם ז"ל וא"כ לפענ"ד נראה שגם הרמב"ם ס"ל דאין כ"ה דוחה ל"ת אפילו שיש בו שאלה ובהדיא כתב דאין כ"ה דוחה שום ל"ת מפורש בתורה ולא הוציא מהכלל דבר שאש"ב א"ו דס"ל דשום ל"ת אינו נדחה מפני כ"ה וא"כ לפ"ז לפי פסק הרמב"ם שפסק דגבי כלאים אפילו אם המוצא אינו עושה מעשה רק האדם נמי מקרי קום ועשה ואינו נדחה מפני כ"ה וא"כ בנ"ד לדברי הרמב"ם ז"ל ודאי מחויב להודיע כדי שלא יכשלו בקום ועשה

אולם י"ל נהי דהוכחנו דהרמב"ם ס"ל דאינו נדחה שום ל"ת אפילו אינו שוה בכל מפני כ"ה מ"מ בספק כמו בנ"ד שספק אם יאמנו דבריו גם הרמב"ם ז"ל מודה מסברא מבחוץ דכה"ג א"צ להודיע כן נלע"ד. ויותר נלע"ד דהכא בודאי להרמב"ם ז"ל א"צ להודיע דהנה כתב דדוקא ל"ת המפורש בתורה אינו נדחה משמע הא שאינו מפורש הגם שהוא מפי משמועה בל"ת מ"מ נדחה כיון שאינו מפורש בתורה לא שייך בי' אין עצה וחכמה לנגד השם כיון דהמצוה אינו מבואר בפירוש והוציא הרמב"ם ז"ל זה מגמ' ברכות הנ"ל דאיתא שם וז"ל תרגמא בלאו דלא תסור כו' כל מילי דרבנן אסמכינהו אל"ת והנה לפי שס"ל להרמב"ם ז"ל שמצות דרבנן המה כמו תורה ממש קשה לכאורה למה הותרו מפני כ"ה וכאשר הקשה עליו הרמב"ן ז"ל ותירוץ המגלה סתרים דחוק אולם לפענ"ד פשוט הכוונה שכיון שאינו מפורש בתורה זה הדבר לא מיקרי חילול השם דמה שעושה נגד החכמים חכמים אחלו ומחלו על כבודם ולכן מותר לעשות נגד דברי החכמים הגם שדינם ד"ת כיון שאינו מפורש בתורה ולא צריך למ"ש מגלת סתרים דהתנו כך ולא גזרו נגד כ"ה ולפ"ד נדחה המצוה כלל והי"ל לפי דבריו אם עבר וקרא המגילה ודחה מת מצוה לאח"כ לאחר קבורתו מחויב פ"א לקרות כיון שקראה בעת שהי' פטור דהא נגד כ"ה לא תקנו וגם אחר השמעה ממנו לא יצא י"ח וכן נוכל למצוא דוגמא כיוצא בשארי דרבנן ובאמת לפע"ד המצוה או העבירה המה כאשר הי' ורק שכ"ה דוחה את המצוה שאינה מפורשת בתורה ואי שעושה נגד רצון החכמים זה אחלו לכבודם אבל המצוה במקומה