דברי חיים חלק א רסא

יצלח לכלום בודאי הוי מום במקח גם שראה וידע מהמום כ"ז שלא נשתמש בו וכנ"ל ודמי לכסף ונמצא סיגים דסי' רל"ג שהסכים הש"ך והנ"מ והפ"מ דהמקח בטל (בנתאנה) יעיי"ש ועיין בנ"י [ב"ב פ"ג] ובב"י סי' רל"ג דמפרש רעות ונמצאו יפות היינו שהלוקח הגיד לו שבמקום הזה חטים הללו נקראו רעות ונמצא שקורין להם יפות הרי בהדיא שהלוקח והמוכר ידעו מה שמוכרים מ"מ כיון שהוא הטעה אותו הוי כשינוי חפץ וא"ל דהוי כמוכר לו סתמא דהמקח קיים גבי חטים שאני התם שלא נתאנה אבל אם נתאנה שהדבר אינו שוה אפי' שליש הוי כפי' לו בהדיא והוי מום במקח וז"ב ובפרט שלא יצלח למלאכה אשר סתם גום אייזין בודאי הוי מום במקח ומה שטען שמחל לו לאו טענה היא דאינו חוזר וטוען כאשר כתב מעכ"ת וגם כי מחילה טענה גרוע ואינו נאמן רק במיגו ובנ"ד אין שום מיגו וגם להשביעו אינו יכול כי נראין הדברים שלא כן הוא ובפרט שחוזר וטוען ולכן יפה פסק מר וכו' וכן הדין דין אמת. ד' וירא תרי"א לפ"ק צאנז. דברי ידידו ש"ב מחו' הק' חיים הלברשטאם: סימן לז החיים והשלום לכבוד ידידי ב"ג דרב המאה"ג החריף ובקי ושנון שרשרת דיוחסין כש"ת מ' יחזקאל פרענקיל נ"י אבד"ק קלאסני יצ"ו

מכתבך הגיעני והנני להשיבך מה שכתבת אם יכול לחזור בו הלוקח כיון דכל כוונתו הי' לקנות לאנות לפי דברי המוכר וא"כ אם לא מצא אדם שיוכל לאנותו בטל המקח הנה לפ"ד דבר פשוט אם לקח רק שרצה לאנות את הקונה שקנהו ממנו ועשה עמו שלוס צעטיל ואח"כ לא רצה הקונה לקנותו בודאי יכול לחזיר ודבר זה מבואר באריכות בב"א [סי' ל'] ובנה"מ [סי' ר"ל]. ומה שנסתפקת אם יכול לחזור בעל העיסקא שנתן לו המעות רק על מקח זה והוא לא ידע שיש מום במקח והמוכר ידע מזה שהמעות הוא של בעל העיסקא ונתנו רק לעיסקא זו שדעתו שירוויח ולא ידע ממום ולוקח הראשון אין לו מעות אם כן הוא כדבריך לא ידעתי מאי מקום ספק ואין כאן מקום לפלפל דודאי טעות גמור הוא וחוזר כי אין אומדנא דמוכח גדול מזה דאם הי' יודע בעל העיסקא נותן המעות שהמקח אינו שוה חציו בודאי לא הי' נותן המעות ועדיף מהא דמבואר בש"ע [קפ"ב ס"ב ג'] בנתאנה השליח וידע הקונה [שהוא שליח] ויעוין באה"ע [סי' צ"א ס"ד ובח"מ סק"ו ועיין בב"ש סי' צ' סקל"ח] ובב"מ גבי אשה שהכניסה לבעל ואותו המעות או שבא מכחו בעין ושם מבואר היטב בשם ראשונים ובעה"ת דבכה"ג אומדנא דמוכח שהמקח בטל ובתשו' מבי"ט בצמר שמובא בש"ך [סי'] ל"ט [ס"ק מ"ט] לא הי' עדיין נחלט המעות ביד הלוקח כמבואר שם

ובענין המקוה שכתבת פלוגתת ב"י ורמב"ם אתפלא הלא זו משנה ברורה [פ"ז דמקואות מ"ב] נתן סאה ונטל סאה [וביבמות דף פ"ב מפרש דמיירי] ברובו ומפ' תוס' וכל רבני צרפת דאיירי לענין משקין אבל שאובין כשר אפי' ביותר מרוב והרמב"ם והראב"ד ז"ל מפרשי' לי' לענין שאובין וז"ל הראב"ד בס' בעל הנפש בשער המים ומיהו אתחזיא לן דאכתי איכא למימר דשאני הכשירא דמעין מהכשירא דמקוה ומסתברא לחומרא דשאני הכשירא דמקוה כדבעי' למימר קמן דכיון דמיא קא חסרי ואזלי כי חסרי ארבעים סאה משהו קא מהני בהו מחצה דשאובין למיפסלינהו והוו כנטל סאה ונתן סאה דבעי' דנשתייר רובא דכשרים אבל גבי מעיין שרבה עליו מים שאובין שאובין קא חסרי מעיין לא קא חסר הלכך מקוה שיש בו מ"ס מכוונות ונפלו בו מ"ם מים שאובין כי חסרי מידי מיד נפסל דהא אימעיט לי' מקוה טהרה אבל אי איהו מ"א סאה ונפלו בו מ"א שאובין כשר עד דחסרי ב' סאין עכ"ל אלמא דלדידי' פסול משום שהשאובים משלימים דהמים יוצאים בשוה ולא כמו שדמית דלהראב"ד יוצא המים הראשונים ומש"ה רצית לומר במשנה דהמקוה שני' כשירה ולא הראשונה והלא תראה הראב"ד ז"ל גופא ס"ל דלא כן הוא ורק דהמים יוצאים בשוה ורק לענין ג' לוגין שנפלו תלינן להקל וכ"כ בהדי' לקמן וגם הש"ע [יו"ד סי' ר"א סכ"ד] מביא חילוק זה והרמב"ן ז"ל כתב בהדי' בב"ב דף ס"ה בד"ה צנור וז"ל ואי קשי' הא דאמרן דמקוה שיש בו מ"ס שלמות תו לא מפסל לעולם בשאיבה והא תנן במס' מקוואות פ"ז מקוה שיש בו מ"ם נתן סאה ונטל סאה כשר וא"ר יוחנן עלה במס' יבמות עד רובו כשר מכאן ואילך פסול ואמאי כיון דהוו בי' ארבעים סאה שלמות כשרים היכי מפסיל תו משום שאובה לא תקשי ודהתם כיון שנטל ממנו רובו פסול מפני מראית העין דכיון דנטל ממים כשרים נטל ושאובין נתן ומיהו עד רובו תלינן לקולא ולא חיישי' ורש"י ז"ל מפרש לה ביין כלומר שנפל שם יין ולא שינו את מראיו דמפסל ברוב ושאני פסול יין מפסול מים שאובין וכן הוא ודאי לפי סדר המשנה עכ"ל וממילא נפל כל קו' דדוקא בנטל רובו גזרו משום שיראו שיש רוב שאובין אבל בפחות לא גזרו וכן במעין לא גזרו דמעין מטהר בכ"ש ולא שייך גזירה ולא ידעתי מי הגיד לך טעם הגזירה שעי"ז רצית לחלק כיון דרואין מרזבות וזה דבר שאינו ורק הטעם שרוב שאובים יאמרו שאובי' כשרי' ומה שהבאת מד"מ לא ידעתי הלא דברי הד"מ הוא משנה שלימה במקוואות פ"א מ"ז דמעין כשר אפי' רוב שאובים ומה שרצית לומר במשנה דהפי' הוא דאחרונה כשרה וראשונה פסולה מלבד דכבר הודעתיך דדעת הראב"ד גופא אינו כדבריך. אך במשנה גופא א"א לומר כן דהתנא נותן עצה לתקן מקוה ויאמר דנפסול מקוה שהי' כשר באמת בלא שום תיקון ויפסלנה ועי"ז יכשיר אחרת ע"י ביטול או הדחת המים דזה דבר שאינו מתקבל. ומה שרצית לומר דהרמב"ם רק לכתחלה פוסל יעוין ביבמות בפלוגתא דר"י ור"ל שם בפ' הערל [דף פ"ב] דלפי פי' הרמב"ם דמשנה איירי בשאובין וא"כ הרי דביותר מרוב פסול ולכן הדבר ברור דלהרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ז"ל מקוה זו פסולה ולהרמב"ם יוכל להיות דהטעם משום מראית עין כדברי הרמב"ן ז"ל אבל להראב"ד לפי הנראה מפשט דבריו משמע שהוא מדאורייתא אך מש"ס יבמות הנ"ל נראה להדי' שהוא דרבנן ואך עכ"פ שאינו מפני מראית עין רק פסול ממש כמו שיראה המעיין בדבריו. והנה לדינא רובא דרובא מכשירים וכן פסקו הב"י ורמ"א ז"ל בש"ע אך הש"ך הביא בשם הרשב"ץ ז"ל להחמיר ובאמת נכון להחמיר דהאיך שייך לטבול נשים במקוה שפסולה בודאי לדעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ז"ל ובודאי מקוה זו פסולה ורק שיעשו נקב בהמקוה ולחברו ע"י קנה להבאר שבו נאספים המים שלדעתי יש עכ"פ ארבעים סאה מי גשמים בבור ובהכי סגי כמבואר במשנה [פ"ו] מטהרין התחתון מהעליון והגם שיש פוסקים דצריך להיות החיבור תמיד כמבואר בש"ע [עיין ש"ך יו"ד סי' ר"א ס"ק קי"ב] ע"ז יש לסמוך בכה"ג להקל עכ"פ בכל פעם שיראו שניטל הרוב יכשירו כנ"ל. א' וישב תרי"א לפ"ק צאנז: סימן לח

שאלה שכיב מרע אחד בזמן המגפה ר"ל שהי' החולערי' בקיץ העבר אשר הבין שלא יחי' עוד אחרי נפלו למשכב ותקיף לי' עלמא ושאלו אותו אנשים העומדים אצלו לבקרו מה יצוה לביתו ואמר בלשון קצרה בלשון לעז אללע קינדר זאלין גלייך זיין ופלוני אחי יהי' לאפטרופוס והאיש הנ"ל הניח אחריו בנים ובנות מה משפט הבנות בעזבון אביהן כי הניח אחריו שלשה בנים ושלשה בנות

הנה מ"ש כ"ת דמחמת שאמר בלשון לעז קינדר משמעות גם הבנות שיקחו ביחד והוי לשון מתנה באמת כן הוא לפי פשוטי משמעות דברי הש"ס ב"ב (קמ"ג ב') ההוא דאמר להו נכסי לבניי הוה לי' ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בניי א"ד לא קרו אינשי לברא בניי ולמושכה לברתא במתנה קאתי אמ' אביי ת"ש ובני דן חשים א"ל רבא דלמא כדתני דבי חזקי' שהיו מרובים כחושים של קנה אא"ר ובני פלוא אליאב עכל"ה והרי"ף ז"ל הביא הירושלמי וז"ל ירושלמי פ' שני דייני גזירות מי ששלח ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני בנותיו בכלל ואם אמר בשעת מיתה אלו לבני אין בנותיו בכלל עכ"ל והנה החילוק בין בריא ששלח לבין שכ"מ הוא דבאמת בני משמע לפי פשוטו בנים רק בדבר שאינו ראוי רק לבנות ע"כ דכלל בלשונו גם הבנות אבל בשכ"מ שא"צ להבנות משום שהם יקחו עישור נכסי הדרינן לפשט הלשון דבני משמע בנים וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשו' [כלל פ"ה סי' ג' ע"ש ולדבריהם י"ל דכשאמר בלשון לע"ז קינדיר המשמעות הל' הוא בין זכרים בין נקיבות שפיר גם נקיבות בכלל עכ"ה] אך בנ"י ז"ל [שם] כתב וז"ל שם טעמא דמלתא משום דבחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבות על בעליהן אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא עכ"ל א"כ משמע מיני' דלעולם בני משמע בין בנים בין בנות ורק בשכ"מ בתורת ירושה מסתמא אינו מעביר נחלה דהוא דבר שאין רוח חכמים נוחה הימנו ומש"ה אמרינן לבנים דוקא וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשו' בפי' האחרון ולדברי הנ"י והפירוש אחרון שבתשו' הרא"ש אפילו באם אמר יתמי נמי כוונתו על הבנים כדי שלא יהא מעבורי אחסנתא וא"כ לדידהו בנ"ד [אף שאמר בל' לעז קינדיר] נמי אמרינן שכוונתו על הבנים כדי שלא יהא מעבורי אחסנתא ולא קשה דאם כוונתו על הבנים למ"ל למימר כלל בלא"ה שוים ז"א די"ל שיש לו דייתיקי אחרינא מכבר ורצה בזה הדיבור לבטל הדייתיקי הראשונה כמבואר במפרשים ומע"כ לא דק היטב