דברי חיים חלק א רס

לו לא מסתבר שלא יאסור אלא רגע אחר עכ"ל אלמא דטעמא דכיון דאינו יכול לומר הפחות וע"כ כוונתו על איזה זמן א"כ הוי מספק לחומרא כמו גבי פירש איזה מנחה ושכח דהא ע"כ הכא כוונתו לזמן ואיזה זמן תתן לו ולכן אסור לעולם והוי ש"ש וכעין זה כ' מהרי"ק ז"ל וקיי"ל כוותי' בש"ע [ח"מ סי' מ"ב ס"ט] דהיכא דהדבר בטל לגמרי לא אמרי' יד בעהש"ט עה"ת דא"כ יבטל הענין לגמרי כמ"כ נמי הכא אם יאמר שלא נאסר רק לזמן מועט א"כ לעולם יהי' מותר דהא תיכף לאחר שכלתה דיבור הנדר י"ל שמותר וכבר כלה האיסור וזה דבר שא"א ומש"ה אסור לעולם אבל במקום שי"ל הפחית שבזמן דמיא לנזירות ואמרי' שלא כוון אלא על הפחות שבלשונות לכן בקיבל לזון די לשנה אחת או לזון פעם א' וכן בדירה לשעה דלשעה נמי מיקרי דירה ולכן אין מחייבין רק בפחות שבלשונות ולדעתי י"ל דגם הרשב"א ז"ל ס"ל כן בדבר שיוכל להיות לאימוד דעתו שנתכוין לפחות אמרי' שלפחות נתכוין ולא יכולין לחייבו יותר מהפחות שבאותו הדבר ורק דס"ל להרשב"א ז"ל דמזונות הוי כאומר כל פירות שבעולם דהא נמי אין לו שיעור ואם נימא דמשמע רק פחות יתבטל החיוב לגמרי דמשמע גם פחות שבמזונות ולהכי א"א לומר שלפחות נתכוין ומש"ה מחויב כ"ז שצריך אולם בתוס' [א"ה אולי צ"ל בחידושי] גיטין והר"נ [דע"ו ד"ה ולענין תנאי] שהביא [דברי הרשב"א ז"ל שם] משמע שמסופק בנתחייב סתמא אם לעולם משמע (זכי לו). והנה ראיתי זקני בשער אפרים ז"ל מתרץ דברי הרא"ש ז"ל מהא דיאסרו כ"פ שבעולם וז"ל בסי' קכ"ט וראיתי בר"ן שם בנדרים שכ' וז"ל [בדף כ"ח ע"א] היכי נדר כו' באומר יאסרו פירות עולם עלי ונהי דסתמא לעולם משמע כו' עד ומיהו נהי דהכא מסקינן דבלאו אונסא לעולם משמע כיון דסתמא קאמר אפילו אומר בלבו היום לא מהני ואפ"ה מי שגמר בלבו לידור מפת חטים והוציא פת סתם כו' עד הכא ה"ט מפני שמתכוון לומר לשון שיהי' לעולם ומש"ה כל היכי דליכא אונסא לעולם משמע כו' ע"ש וא"כ מוכח מהא דר"נ דדוקא התם לעולם משמע ולכן י"ל דעת הרא"ש בזה שסובר כסברת הר"נ עכ"ל השע"א וזה ליתא לפע"ד דהא אין הכוונה דוקא שם דמוכסין רוצה להוציא דבר שמשמע לעולם דהא גבי שינה וגבי יאסרו כ"פ שלוקה משום ש"ש נמי אמרי' כן ורק כוונת התוס' [והר"ן בנדרים שם] כדברי הר"נ ז"ל על הרי"ף שכ' בשבועות וז"ל בפ"ג לפיכך עיקרן של דברים דהתם בנדרים באומר יאסרו כ"פ שבעולם עלי דינא הוא דאע"ג דאמר בלבו היום שיהי' אסורים עליו לעולם אי לאו משום טעמא דאונסא דהתם גמר בלבו לומר לשון שיהי' משמעותו שיהי' הפירות אסורין עליו לעולם הלכך אע"ג דבלבו לא ניחא לי' אלא בהיום ה"ל דברים שבלב ואינם דברים אי לאו משום טעמא דאונסא אבל הכא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם לא גמר בלבו להוציא בשפתיו דבר שיהי' משמעותו להיות אסור בשאר מיני פירות הלכך כי אמר פת סתם לישנא הוא דאתקיל לי' דבלבו לא ניחא לי' למימר הכי ובנדרים הא בעי' שיהי' פיו ולבו שוין כמ"ש למעלה עכ"ל דהיינו התם פת חטים אין רצונו להוציא שתם אבל בפירות שבעולם רצונו להוציא סתם דמשמע לעולם וכן התוס' ז"ל נמי כוונו לזה. היוצא לנו מזה דלהרא"ש ז"ל ודאי בבית לדירה נתון לך רק על שעה משמע והרשב"א יוכל להיות שג"כ ס"ל כה"ג רק לספק כמ"ש בחי' לגיטין [הנ"ל] ועכ"פ מספיקא קרקע בחזקת בעלי' קיימא ואין להוציא ממנו דירה יותר משנה הגם שהבן דר בה מ"מ האב שהקרקע שלו הוא המוחזק כמ"ש מהראנ"ח ז"ל וגם כי זה פשוט מסוגיא דהשוכר בי"ב זהובים לשנה [ב"מ דקי"ב] ועיין בש"ך שם [סי' שי"ב] דלא כמו שעלה ע"ד מעכ"ת וא"כ בודאי אין להבן הבונה בדירה שבחר בו רק כפי המגיע לו עפ"י שומא באותה העיר כמבואר בש"ע גבי יורד ברשות ובנה כנלע"ד. יום ה' בשלח י"ב שבט תרח"י לפ"ק: סימן לו שוי"ר לכבוד ידידי מחו' ש"ב הרב הגדול החריף ובקי שרשרת היוחסין כש"ת מ' יחזקאל פרענקיל נ"י אבד"ק קלאסני יצ"ו

ראיתי השאלה והנה מה שלא השבתי לו עד עתה הוא מחמת כי הייתי טרוד בימים הקדושים אשר אז הובא לפני שאלתו שאלת חכם. ובאמת לאשר מעכ"ת הי' אתנו פה וסיפר לי שכבר נתפשר בין הצדדים ולזה אמרתי למה לי להטריח בחנם כי מוטרד אני מכל צד אולם כעת שמעתי שיש מערערים בד"ז אמרתי להודיעו אשר בעזהי"ת זכות אבותיו מסייעתו ויפה פסק ובהדי' מבואר כן בדברי הש"ע ח"מ סי' רל"ב ס"ג גבי מום במקח וז"ל המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפי' לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר עכ"ל וא"כ בנ"ד דלא השתמש בו עדיין יכול לחזור והנה הסמ"ע כ' שם ס"ק יו"ד וז"ל אבל אם נשתמש כו' וה"ה אם הי' דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולי' לנסות ולטעמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר כ"כ המ"מ שם עכ"ל וא"כ לפי"ז י"ל בנ"ד כיון שכבר אמרו לו כן שהברזל הזה אינו שוה שוב הו"ל לשאול לסוחרים אחרים אך באמת זו היא סברא יחידית כמבואר ברשד"מ [חלק ח"מ סי' שפ"ה] וחלקו עליו מהרשד"מ והפני משה יעו"ש בתשו' פני משה סי' נ"ה וגם המל"מ ז"ל [בפט"ו מה' מכירה ה' ג'] מסכים עמהם דלא מהני אפי' ראה המום וא"כ לא הוי דעה זו רק סברא יחידית ומש"ה כתב בנתיבות המשפט דהסמ"ע איירי בנשתמש בו דוקא כדי שלא יחלקו דעה זו מכל הפוסקים יעוין בדבריו בסי' רל"ב ובפרט בנ"ד שהטעו לשלישית דמיו דהוי כמוכר לו יפה בפירוש דלא מהני ראה ומחל לכ"ע וז"ל הפ"מ בתשו' סי' נ"ה שאלה ראובן שהודה בשטר איך נתחייב לשמעון לפרוע לו לזמן פ' סכום דמי סחורה אחת ממין פ' שקנה ממנו וכתוב בשטר ממין פ' נקי מכל דמי אונאה אחר עבור זמן מה שלחה למדינת הים בידיעת שמעון כי ע"מ כן לקחה ממנו לשלחה למדה"י ובמקום אשר נשתלחה שם הסחורה הנז' נמצא שהסחורה הנז' לא היתה ממין הנז' בשטר כ"א ממין אחר גרוע הרבה שהי' דומה למין שהוזכר בשטר לכל מראה עיני האנשים אך על האמת נמצאת ממין אחר גרוע הרבה מהמין המוזכר בשטר ויש לה שם אחר בפ"ע ואינו שוה לשליש ולרביע ממין הסחורה המדוברת ביניהם יורנו המורה אם מקח זה בטל ויכול ראובן לומר לו הרי שלך לפניך או לא תשובה כו' ולא עוד אלא אפי' סברא א' שהביא הה"מ עלה דההוא דכ' הרמב"ם בפט"ו מהל' מכירה בנמצא מום במקח דחוזר לעולם שכתב עלה הה"מ שיש מי שכ' שאם הי' הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר עכ"ל. אמינא דאף לפי סברא זאת אפשר דע"כ לא אמרה אלא לגבי מום דכיון שהוא מהמין שמכר לו אף שנמצא בו מום אפשר שמחל כיון דלא הקפיד לנסותו אבל בשחמתית ונמצא לבינה שהם שני מינים חלוקים לגמרי בכי הא לא אמרי' דמדלא הקפיד לנסותו דמחל ובכי הא אית לן למימר דליכא מאן דפליג אסברת הר"ן שהובא במרדכי הנז' ומה גם דעוד איכא טעמא אחרינא כו' עד ונרגש מדברי הה"מ הנז' והוצרך לומר שהוא סברא יחידית כו' עד ולא מיבעי' בנ"ד שהוא ב' מינים מחולקים לגמרי אלא אפי' שהי' במונח שהכל מין א' הוא מ"מ כיון שמה שמכר לו אינו שוה לשליש ולרביע מהערך שמכר לו א"כ מסתמא כי קנה ממנו יפה קנה שהדמים מודיעים וכדאמרי' בגמ' בר"פ שור שנגח את הפרה ונחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא והוכיחו מכאן המפרשי' דהדמים מודיעים היכי שאין מכחישים את עיקר הלשון וא"כ בנ"ד שבא בשאלה שקנאו יותר הרבה על חד תלת מדמי שווי' ודאי שהוא בחשבו שהוא יפה והרי הוא כאלו הזכירו לו בפי' יפה ונמצא גרוע שגם בזה חוזר לעולם אפי' בדליכא אונאה בדמי' וכדאי' ג"כ במתני' בפ' הספינה וההוא דאבי אסף דכסף סיגים שהביא מרן בס"ס רל"ד דמשמע מינה דמוכר יפות ונמצא רע דאינו חוזר כבר תרגמה מרן בב"י דבלא אונאה איירי ופי' דברי מרן שבב"י אלו נתבארו היטב בדברי הרשד"מ ס"ס שפ"ה יעו"ש עכ"ל ולכן הדין אמת (שהדין) [שהמקח] חוזר ומה גם שהוי כשתי מינין דזה יש לו שם לווי שוועביל אייזין ודמי ממש להך דשו"ת פ"מ הנ"ל ולכן כ"ז שלא נשתמש בו הגם דהובלו למרחוק זה לא הוי שימוש כמבואר בתשו' פ"מ דהתם נמי הובלו למדה"י והאי עובדא דמי לתשו' פ"מ לעובדא דשם ועכ"פ כ"ע מודים בכה"ג דהמקח חוזר ה"ה הרב מהרשד"ם ופ"מ והמל"מ והנתיבות לכן החולק ע"ז כחולק על תורת מרע"ה וה' יתן שלום

והנה לכאורה י"ל בנ"ד כיון דהקונה ידע שהוא מסוואסאויץ וא"כ לא הוי רק מקח טעות [מחמת אונאה] ולא מום וא"כ הדרנא לדינא דאם שהה בכדי שיראה לתגר דהוי מחילה ולכן גם כאן כיון שנודע לו עכ"פ שיש סברא דברזל שוועביל אינו שוה הו"ל לשאול במקומות אחרים הגם שלא הי' בידו מ"מ זה דומה ממש כמו הגיע מקחו לידו דיכול לשאול עליו לסוחרים ובפרט שכבר הי' לו ידיעה שיש מקום לספק כמו שאמרו לו קצת סוחרים אך באמת דזה דמי ממש למום במקח כיון דהוא לא ידע שיש חילוק בין ברזל לברזל וסתמא לקח ונתן דמי ברזל יפה הוי כפירש לו יפה וכמ"ש בתשו' פ"מ ומה נ"מ שידע שהוא ברזל שוועביל הלא לא ידע שיש חילוק ולדידי' הכל שוה ועתה שנתוודע לו שהוא אינו