דברי חיים חלק א רנה

דאטו מי שמסחר שלו בספרים אינו בכלל תיקון המדינה שנוהגין לתת שטח"ז ומסתמא כוונתו בשטר ח"ז מה שכ' חוץ מספרים היינו מה שלומד בהם ולא מאותם העומדים להרויח דלא יוגרע הוא מזולתו בזה אבל במלוה על ספרים נהי דלא קנאן ללמוד בהם ורק שהוחלטו בעד מה שהלוה לחבירו מ"מ נ"ל כיון שכבר הם בידו יחזיקם ולא ימכרם ומספיקא אין מפקיעין ירושה דאורייתא מן הבנים והחילוק מצד עצמו נכון דבדבר שמתחלתו נלקח למו"מ הוי כמו מעות מזומן אבל דבר שאינו עומד למו"מ רק שבא לידו מאיזה צד שיהי' יוכל להיות שיחזיקם לעצמו אינו בגדר מזומן והנה לפ"ז נפשוט שאלתינו אם בתחלת כתיבת התנאי' הי' התנאי דוקא סך אלף אדומי' רק שסיימו בכתבי התנאים שהמעות יהי' מקרקעות וספרים וכו' ודאי אם א' מהצדדים הבטיח במזומן אבל העולם יודעים שאין לו רק קרקעות וכדומה וימכרם לצורך הנדן מ"מ שש"ד משלם ממזומן דמה לנו ממה שבא המעות מ"מ עיקר הפיסוק הי' מעות מזומן וכמו כן בנ"ד אם הבטיחה היתומה והאפטרופס מעות מזומן אלף אדומים הגם שכתבו בהתנאים שזאת יוציאו מהספרים וכו' מ"מ הוי מזומן ממש ומחויבים לשלם שש"ד ממזומן ואם לא נתחייב מעולם בכתבי התנאים צד הכלה רק מה שיש לה בעין הן ספרים וכו' ורק שהאפטרופס הבטיח וחייב עצמו למוכרם קודם הנשואין נראה כיון שלא פרט סכום שיתן לו מזומן ורק שימכרם א"כ בודאי שאינו מחויב לשלם שש"ד רק כפי אשר ימכרו ולא כפי מה שנכתב בהתנאים עולים לערך אלף אדומים אך נראה דיותר מסתבר דכיון דלא חייב עצמו צד הכלה במזומן סך ידוע רק למכור הספרים וכו' דמזה לא יתנו שש"ד רק החצי מכפי שנישומו בעת כתיבת התנאים היינו החצי מאלף אדומים חדא דלפי החילוק שכתבנו לתרץ דברי החב"י עם דברי הרמ"א ז"ל דלא מקרי עומד למכור רק דבר שמתחילה לקחו בעלי' לסחורה אבל מה שנחלט המשכון הגם כי מסתמא לא יחזיקנו המלוה לעצמו מ"מ אינו עומד לסחורה שיוכל להיות שיחזיקנה לצורכו כיון שכבר המה תחת ידו וא"כ כמו כן בנ"ד כיון שהפסיקה אינו דוקא במזומנים ויוכל להיות שהחתן יחזיק לעצמו איזה ספרים והתכשיטים א"כ לא מקרי עומד למכור ולא הוי כמזומן ודינו כמו בספרים שהוחלטו במשכון הגם שסתם משכון הוי כאלו התנה עם הלוה באם לא ישלם ימכר מ"מ פסק הרמ"א ז"ל דדינו כספרים ממש ולא כמזומן כיון שאינו עומד לסחורה וכחילוק הנ"ל כמו' כן בנ"ד נמי כיון שאינו עומד לסחורה לא הוי כמזומן ומה שחייב עצמו האפטרופוס למכור אין חיובו מכריע להשוותו למזומן כיון שאינו עומד בעצמותו הדבר לסחורה וכנ"ל. וביותר נראה להסביר חילוקי זה דהנה מבואר בחב"י שם דהולכין בתר טעם התקנה ובשער אפרים מבאר בארוכה דהולכין אחר כוונת מתקני התקנה והנה הטעם לפע"ד מה שנותנין רק חצי מקרקעות וספרים ומרגליות לדעתי אין הטעם משום שהוא דבר שאינו עומד להשתכר דאטו בכיפי תלי להו כמה פעמים בבית יש לו הכנסה יותר ממעות ובפרט דידוע דבזמן קדמונים מתקני התקנה הי' מעות הנדן מונח ביד שליש כמה שנים והזוג הי' ניזונים בבית אביהם והריוח הי' מועט וההכנסה ממקרקעות עולה יותר מריוח המעות לכן לדעתי אין הטעם משום זה רק הטעם הוא דמבואר [בב"מ דף נ"ו] דאין אונאה לקרקעות ור"י ס"ל במשנה דגם לספרים ומרגליות אין אונאה הגם דלא קיי"ל כר"י מ"מ אבותינו סמכו להא דר"י דהוא דבר שאין שומתו ידוע ודרך לשומם יותר מכדי דמיהן עכ"פ עד החצי דהא ביטול מקח יש להן דאין אדם טועה בכפל ולהכי סמכו אבותינו הקדמוני, ז"ל בתקנותיהם דוקא ספרים וקרקעות ומרגליות טובות אבל מכסף וזהב ותכשיטים השוהו למזומן וזה ברור בעיני. וז"ל החקי דרך [בחוקי משפט לא מצאתי זה רק בעט"צ העתיק מתקנת דד' ארצות בסוף הספר נמצא לשון זה] סי' נ' מבואר בפינקס ארצות שכר שדכנות מכל מאה זהו' מזומנים או תכשיטים וכסף וזהב יתנו מהסך מאיזה צד יותר גדול שני זהו' טו"ג מכל מאה ומספרים ומרגליות חובות כתבים קרקעות יתנו החצי כו' וא"כ לפ"ז באם שאין צד הכלה התחייב עצמו ליתן רק שום אלף אדומים בקרקעות וספרים וכו' ודאי דאין ליתן שש"ד רק החצי ואם התחייבו צד הכלה להכניס הדברים בעינם וימכרם קודם הנשואין יעלו הסך מה שיעלו בכה"ג יגבה השש"ד כפי אשר ימכר החפיצים ומה שהקרקעות נמכרו כבר לאחות הכלה הנה א"כ הוי כמו חוב וס"ש א"צ ליתן מהם רק החצי ועכ"פ לא יותר מכאשר ימכר הקרקע בליציטאציע כן נ"ל אך מ"מ טוב לפשר בזה כמבואר בחב"י כי לא מפני שאינו מדמים נעשה מעשה כנ"ל: סימן לא

שאלה אחד מכר פלאטץ אחורי ביתו לבנותו והתנה בפונקטין שעשה בכתב דייטש דער שאנק איז דעם קייפער שארפסטין פאר באטין ואח"כ מתו המוכר והקונה ובאו אחרים תחתיהם אנשים שקנו מן הקונה ויורשי המוכר והי' הקונה מן הקונה מחפש טענות לעצמו ורצה לומר שהשיור הזה למוכר לא הי' רק לעצמו ולא ליורשיו

תשובה הנה באמת לא מצינו שיוכל לשייר איזה כח במקח אשר מכרו המוכר זולת איזה דבר שיש בו ממש ובא לעולם ובעל מנת שהמעשר שלו [בב"ב דס"ג] אמרינן דשייר קרקע משום דבעין יפה שייר לעצמו אבל בגוני דנ"ד דפסק המוכר עם הלוקח שלא יהי' לו שענק בביתו לא ידעתי במה יחול דבר זה הלא לא שייר המוכר שום דבר לעצמו ואם נימא שיהי' מטעם חיוב שחייב עצמו הקונה שלא יהי' שענק בביתו לא מצינו חיוב על דבר שלא לעשות וע"כ לומר שהוא מטעם תנאי שהוי כהתנה המוכר שע"מ זה מכר לו הפלאטץ שלא ימזוג ואם ימזוג יתבטל המכר אך לפי מה דמשמע בב"ב דלא מהני בכה"ג ולא אמרינן דתנאה הוי דז"ל הש"ס (ב"ב ס"ג א') ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלו מ"ר שלו ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו ואם א"ל כל זמן שהשדה זו בידך מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום אמאי אין אדם מקנה דשלב"ל כיון דא"ל ע"מ שמע"ר שלו שיורי שיירי' למקום מעשר עכ"ל ומפרש שם הרא"ש וז"ל וא"ת נהי דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אדם מתנה על דשלב"ל שאם אומר אדם לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שתתן לי סאה חטין מהיוצא מן השדה שנה שנה ודאי תנאו קיים ואם קיים תנאו כל שנה מכרו קיים ואם לא קיים מכרו בטל וי"ל דהאי תנא סבר דע"מ שיור הוי ולא תנאה דאי סבר דתנאה הוא ה"ל למיתני אם נתן לו מע"ר בכל שנה קנה ואם לאו לא קנה אלא מדקתני מע"ר שלו ש"מ דס"ל דשיורא הוי ולהכי פריך שפיר האיך משייר דשלב"ל וטעם דהוי שיור ולא תנאה דבתנאי לא מצי לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי עכ"ל אלמא להרא"ש ז"ל הוא משום דא"א לומר תנאי דהוי מתנה עמש"ב וכמ"ש הרא"ש ז"ל בחולין קל"ד דלא כהמחנה אפרים ז"ל [ה' מוכר דשלב"ל סי' ה'] שנדחק בזה ועכ"פ למ"ד דס"ל ע"מ תנאי והכי קיי"ל בחולין קל"ד לדידי' ס"ל דלא משנינן משמעות הלשון אם הוא בלשון תנאי לא אמרינן דהוי שיור אפי' אם נימא דתנאי הוא ובטל התנאי מ"מ לא משנינן הלשון מכוונתו כמו כן לפ"ז היכא דאמר בלשון שיור שלא יהא שענק בבית הנמכר לך אין כוונתו רק על שיור ולא על תנאי כיון שלא נאמר כלל בלשון תנאי רק בל"א דיא שענק איז פאר באטין צום קייפר הלשון זה אין כוונתו שיבוטל המקח אם יעבור רק בלשון שלא מכר לו השענק ושייר הזכות זה לעצמו שלא יהא שם שענק וזה הוא דבר שאין בו ממש ולא שייך בו שיור ולא אמרינן דהוי תנאי וביותר לפ"ד הרמב"ן ז"ל בב"ב בחי' שם שכ' וז"ל ויש לפרש דמעיקרא נמי קים לן דהא לאו תנאה הוא אלא שיורא היא שכיון שבמה שמכר שייר אינו דומה לאומר ע"מ שתתן לי כך וכך מעשר בכל שנה דהתם ודאי המכר מתבטל אם לא נתן אבל כאן שאומר לו ע"מ שמע"ר שלי ר"ל שהוא משיירו לעצמו ולא מוכרו ואינו כתולה ממכרו במעשר הילכך אעפ"י שלא נתן אין המכר מתבטל לכך כו' ורבינו הגאון ז"ל כתב בס' המקח לא שנא שיתנה על הלוקח בלשון חוץ או ששייר בלשון על מנת הכל שיורא כדאמרי' מקום מעשר שיורי שייר ומדמי לה נמי כההיא דגרסי' בחולין קל"ד גבי ע"מ שהמתנות שלי דמר סבר ע"מ כחוץ דמי ומ"ס ע"מ לאו כחוץ דמי חוץ שיורא ע"מ לאו שיורא וזו ראי' לפירושי דהתם אפי' למ"ד לאו שיורא היא אין ממכרו בטל דהא תני' ע"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה ובדדמי להא איתמר דע"מ חוץ הוי בנזירות פ"ב עכ"ל ודבריו צריכין ביאור וכבר נתקשה בהם במח"א [הנ"ל] ולפע"ד כוונתו פשוט דס"ל להרמב"ן ז"ל לכ"ע שיור הוי (כע"מ) [בע"מ] כמו שבחולין גם למ"ד דס"ל נותנה לכל כהן שירצה דנהי דלהך מ"ד לא הוי כאלו לא מכר לו המתנות ומש"ה אין המתנות של המוכר אך גם תנאי לא הוי שנימא דאם לא קיים התנאי בטל המכר דהא גם להך מ"ד א"צ לקיים התנאי ומשום מתנה עמש"ב לא ס"ל להרמב"ן ז"ל [דס"ל] דהוי כע"מ שלא תשמטנו [ב] שביעית במכות דף ג' ב'] ורק מש"ה ס"ל להרמב"ן ז"ל דא"צ לקיים התנאי משום דכיון דהתנאי הי' בעיקר הדבר