דברי חיים חלק א רמט

הרי לא זכה בו מעולם כיון שנכרי השני נמי יוכל לעשות מסחרו בביתו אשר לו שם ובשלמא אם לא פתח שום אדם שם חנות ואחר בא מחדש לפתוח אמרי' שכבר זכה ואסור לקפח מחייתו אבל בגווני ששני בתים בנויין ועומדין אין לזה זכות יותר מזה ורק דהראב"ן ז"ל ס"ל דגם ר"ה מודה דלא יסור ממנו הרגיל לבא אליו וכסברת הש"מ הנ"ל דמאי דיהיבא ליה משמיא יהיבא לי' ורק דאעפי"כ מפחית לי' חיותו דעד הנה הי' יחיד בדבר מסחרו [והי' מעלה השער] כנ"ל ואך [לפי מה] שכתבנו [יש חילוק] דבזה לא זכה כלל שלא נשתעבד לו נכסי חבירו דאדם עושה בתוך שלו ורק ר"ה ס"ל דבדבר אומנות אסור אפילו כה"ג ולזה דן הראב"ן בנ"ד נהי דלא זכה הראשון כבר מ"מ בפיסוק חיות באומנות מצי לעכב כר"ה וע"ז באמת השיבו לו גאוני דורו שאין הדין עמו אך בדינא דאבא"ס דמיירי בגווני דמתני' דעושה חנות בצד חנות ולזה השמיענו אבא"ס דבמבוי סתום כה"ג אסור שכבר זכה הראשון והשני הבא להוציא ממנו המורגלים מוחין בידו ודו"ק

היוצא לנו מכל מה שכתבנו דדברי האבא"ס אינו רק לדנים דיני מערופיא א"כ אסור להזיק בכה"ג שעושה חנות במבוי סתום ומקפח במסחר מחבירו גם המכירים ורגילים אצלו אבל לדידן שאין דנין דין מערופיא מחמת שנכסי העכו"ם כהפקר ושרי להוציא ממנו בידים גם שרגיל אצלו בודאי אפילו חנות במבוי סתום מותר ולכן לכ"ע בנ"ד לדידן דלא דנין דין מערופיא בודאי מותר

והנה המ"ב סי' כ"ז והש"י כתבו דלבטל לגמרי אפילו ר"ה בדר"י מודה דאסור והבית אפרים ז"ל חלק עליהם יעו"ש והוי עכ"פ ספיקא ואינו יכול למחות בידי הנגידים אך באמת דבנ"ד גם המ"ב והש"י ז"ל מודים דמותר דהנה כל פלפולם שם הוא באחד ששכר האוראנדי והשני משיג גבולו ע"ז דנו המ"ב והש"י ז"ל דמוחין בהשני שבא לבטל כח הראשון לגמרי אבל בנ"ד שהי' שני הנגידים עם יתר בני העיר שוין להסתחר עם האומנין והי' יכול כ"א למכור מה שימצא ובודאי מובן לכל ישר הולך שיוכל למכור עד שגם לא ישאיר מי שיקנה אצל יתר הסוחרים וא"כ למה יוכלו למחות במה שעשה עמהם כתבים שלא יקנו רק אצלם הלא הי' רשות גם להם לעשות כן ואי דהמה השחידו בדברים והוזלו המקח הא לרבנן דר"י מותר לעשות כן וכמו שאמרו בטעמא דמילתא אנא פלגינא אגוזי' פליג את שוסקי כן ה"נ יש מקום לנגידים לומר אנחנו כולנו כאחד בזכות מסחר עם האומנים וכל א' עושה תחבולות למכור ואם אנו עשינו תחבולה זו גם לכם הי' לעשות איזה תחבולה וכ"א עושה בשלו וז"ב לפע"ד

אך כ"ז הוא לדינא אך בודאי ע"ז נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומוטל על הדיין להוציא האמת לאמתו ולתקן תקנות כראוי ולמגדר מילתא וה' עמכם ואשר תעשו גם אני עמכם ואסור לשום אדם להתריס נגדיכם. ואין לומר דכאן מטעם זה יכולים הרבים לאסור משום שהם רבים דזה ודאי אינו דזה לא הוי פרנסת בני עיר ודמי לרחים דמבואר בתשו' ב"ח [סי' ס'] דיחיד ורבים שוים ביה. וגם לפי מה שאני זוכר את העסק מו"מ הנ"ל בהיותי שכן לאותו העיר וידעתי שאין זה בגדר רוב העיר רק איזה אנשים מעיר עוסקים במו"מ זה ולכן הרבים והיחידים שווים לדינא כי גם הרוב אינם רוב בני העיר: סימן כא שלום רב לידידיי הרבנים דייני צדק ב"ד רבא י"ש חריפים ובקיאים בד"צ הקבועים בק' ווישניצא

מכתבם הגיעני והנה בעניני האוראנדעס מבואר בשו"ת רש"ל ומ"ב ז"ל שעפ"י הדין אין שום איסור בזה ובפרט להוציא משוכר השני אולם ברור הדבר שחסור להשיג גבול מהאוראנדי ומוציאין מהשוכר השני מחמת התקנה כמו שמבואר בתשו' מהר"ם לובלין סי' ס"ב וז"ל מ"מ מאחר שכבר נתפשט מנהג זה במדינות אלו שכל מי שהוא מוחזק באיזו אוראנדא אסור לשום בר ישראל לשוכרה להשיג בה גבול המחזיק בה א"כ ש"מ דכל חזקת אוראנדי חשבינן להו כממונו גמור של המחזיק ולכך אין אנו צריכין להאריך בזה כו' עד ומצד התקנה דמדינתינו דברתי כו' והשיב דכמדומה לו דלפי התקנה כל מי שישכור אותה יצטרך ליתן במחירי' איזה סך להמחזיק הראשון כו' ובפרט שלפי הנשמע המחזיק הראשון עודנו מהדר לחזור לחזקתו הראשונה והלך בהשתדלות זה ומי יודע איך יפול דבר עכ"ל. אך לפי הנראה שאין כאן תקנה כוללת בשוה לכל ישראל בזה ומנהגים חלוקים כמו שמבואר בכנסת הגדולה הרבה חילוקים בעיירות שונות ממדינת ספרד שחלוקים במנהגם וגם בב"ח ז"ל מבואר התקנה דמדינת ליטא ואולם אנשי מדינתו הי' להם תקנות אחרות עפ"י מנהיגי דארבעה ארצות כידוע לכל ואין אנו גרורים בתר מדינת ליטא בתקנותיהם ובאמת התקנה שתקנו הד' ארצות במדינת פולין לא נודע לנו ולא שמענום וכפי הנראה ממהרש"ל ומ"ב ז"ל גדולי מדינת פולין שלא הי' שום תיקון ע"ז במדינת פולין אך נראה מדברי המהר"מ לובלין שנתפשט איזה מנהג אך לא כתב שנעשה מפי הרבנים ואיפכא נראה מלשונו שלא ניתקן בקביעות על כל המדינה גזירה כוללת ולכן כל מקום וגליל לפי מנהגו ולזה מחמת שראיתי שאין כל המקומות שוים בעניני חזקה לכן מעודי אני נוהג תמיד לחקור בגליל ההוא איך נהגו מקודם ולא ללמוד ממקום למקום ובפרט מבעל כנסת הגדולה או מאיזה תשו' אחרונים כי כ"א דיבר לפי מקומו ובאמת כן ראוי ונכון כי אפי' בספק תקנה אין מוציאין מיד המוחזק כמבואר בכמה מקומות ולכן לא דנתי מעולם רק מה שברור לי שנהגו במקום ההוא מאז ומקדם כי מסתמא כן נתייסד המנהג עפ"י חכמי הגליל ההוא שהי' אז ובבואי להגליל הזה שאלתי להבד"צ ז"ל שהי' אז האיך מנהגם ואמרו לי שמנהגם מאז אם יהי' לאיש שום חזקה על איזה זמן שיהי' אסור להשיג גבולו ומוציאין מהשוכר השני ורק אם הפסיק י"ב חודש שוב אין איסור לשוכרו זולת אם הי' עדיין מרדף אחריו ומצפה לחזור למקומו לפי ראות הבד"צ וכן נהגתי גם אני בגליל שלנו אבל אם נשאלתי בכיוצא בזה מגליל אחר השבתי לעשות כמנהגם מאז

ובנידון שהי' שענקר אצל הפריץ נלע"ד כיון שלא יצא מהמקום לא אבד חזקתו דמצפה עדיין שיחזור למקומו וכן נראה מדברי מהר"ם ז"ל הנ"ל והנה בגלילותיכם לפי דבריכם נראה דמנהג החזקה הוא בג' שנים ונסתפקתם מחמת שלא הי' שלמים הנה בעיני בודאי בעינן שלמים ממש דלא פליג וכל ספק תקנה להקל כנ"ל. אך באמת לפי מה דמבואר בתשו' ב"ח סי' ס"ב דעיקר הוא השכירות האיך הי' אם הי' לו שטר על ג' שנים או ששכרו בע"פ על ג' שנים גם שלא החזיק בו עדיין הוי חזקה שלו א"כ ה"נ כיון שמסתמא שכרו על ג' שנים שלמים בשביל שיצא בתוך הזמן לא אבד חזקתו כל זמן שלא הפסיק ג' שנים שלמים לפי מנהג מקומכם אשר כתבתם. אך בנידון הפסק דבד"צ שלנו נראה שלא לבטלו בשום ענין כי בדבר שאינו מצד הדין ורק מצד החזקה כנ"ל ולפי ראות הבד"צ מסתמא נעשה הפסק כפי הראוי וכפי הנראה אז לדעתינו מה שאין כעת עתה לחקור כי נשכח הדבר כמעט ממני ובכיוצא בזה אם בא לפני פסק כזה בדבר התלוי בראות [עיני] הדיינים ובהוכחות ובאומדנת הדעת אינני חוקר ומדייק אחריו רק הוא בתוקפו כי מסתמא נעשה כדין ואם כעת נראה שלא כן הוא מ"מ אולי הי' איזה אומדנא או ראיי' או איזה צורך לפסוק כן וב"ד בתר ב"ד לא דייקי בדבר שתלוי רק בתקנה ובראיית עיני הדיין והי' זה שלום כנפש חפץ שלומם וטובתם יום ב' מ"ו למב"י תרי"א לפ"ק צאנז הק' חיים הלברשטאם: סימן כב להדיינים יראי ה' הרבנים מובהקים החריפים ובקיאים ה' עריהם יגן בד"צ דק' גארליץ יע"א

בנידון אשר נשאלתי ממעלתכם נלפע"ד שהדין עם ר' נחום וטענות ר' נתן הירש אין בו ממש כאשר פסקתם ומחמת טרדותי לא אאריך ובפרט כי הדבר פשוט למאד ראשונה מה שטען ר' נתן הירש ומובא בדבריכם שהפסיד ר' נחום חזקתו מחמת שיצא מהעיר זה אינו כמבואר ברמ"א ז"ל בח"מ סי' קנ"ו דכל שלא גילה דעתו שאין בדעתו לחזור לא איבד חזקתו אפי' בשהה י"ב חודש ומה שטוען ר' נתן הירש שאמר לו ר' נחום שאין לו מעות במה לשוכרו גם בזה לא איבד זכותו חדא כמו שאמרתם דדילמא לא רצה לגלות לו מצפוני לבבו ואדרבה דילמא בכוון העלים ממנו וכמו דקיי"ל סי' קע"ה [סכ"ט] גבי מצרן אפי' אמר לי' זבין צריך ליקני' ופירש"י ז"ל [בב"מ דף ק"ח ע"א] הטעם משום די"ל דמשטה הייתי בי' דאמרתי אם ארצה לקנותו ממנו הי' מעלה עלי בדמים ע"כ ת"ד ה"נ י"ל שמשטה הי' בו שלא ידע מה שבלבו כדי שישהא הדבר וביני ביני ישכרנו הוא ותו דאפי' אם האמת כן שלא הי' לו מעות אז בשביל זה לא איבד הגררי כפי התקנה שלא ישכרנו שום אדם מישראל עד ג' שנים דדילמא בתוך כך יהי' לו מעות וכן מבואר במהרי"ק ז"ל סי' (קצ"ו) [קל"ב] וז"ל נלפע"ד שאף אם איחר ראובן ללכת אל המקום אשר הכין לו משום דדחיק לעלמא והוי עייל ונפיק אזוזי שמשום כן לא איבד זכותו דמאחר שהוחזק בחזקת הישוב להיות שלו פשיטא שאין לנו להוציאו ולומר שמחל או שנתייאש ממנו כ"א