דברי חיים חלק א רמח

שיהי' משועבד שלא לבנות בו ורק שזכה בראי' ואסור שוב שכינו להזיקו בראי' אבל לבנות לחבירו בשלו רשאי [א"ה עיין בסמ"ע סי' קנ"ד ס"ק ל"ח בארוכה] והנה לפ"ז באחד העומד לו חנות בוודאי שזכה בהסוחרים וסחורות הבאים שמה כמבואר בח"מ [א"ה אולי כוונתו להרמ"א סס"י קנ"ה] דסחורה הבא לבית הוי כזוכה מהפקר ורק באמת עדיין לא זכה בדבר שעתיד להיות אבל עכ"פ לא גרע מעני המנקף בראש הזית בטירחא אעפ"י שלא זכה בו עדיין אסור ליקח ממנו ולכן בודאי בהטריח ועשה חנות והרגיל קונים כדברי רש"י ז"ל לעול ודאי שאסור לאחר להחזיק בה אך לעומת זה י"ל כיון שכן רשות לכל אדם לעשות חנות לא החזיק בקרקע של חבירו שימחה בידו מלעשות גם לו חנות ולכן גם לחבירו מותר לעשות בתוך שלו חנות. והנה בענין חנות או ריחיים נגד ריחיים יש שני עניני הזיקות להראשון א' שלוקח ממנו הרגילים אצלו והב' שגם אם לא יסירו הרגילים מלבוא אליו לא ימנע מהיזק שחבירו אורב עליו בצדו ומסתמא לא יוכל להעלות השער עתה כאשר היותו יחידי. והנה בהיזק הראשון שלוקח ממנו הרגילים אצלו שפיר יוכל למחות בו כיון שכבר זכה בו הראשון מהפקר אסור להשני להזיקו ולהסיר ממנו הרגילים אצלו כמו שאסור לו לראות בחצרו שמזיקו בראייתו. אך ההיזק השני באם לא יסורו ממנו הרגילים אצלו ורק שלא יוכל להעלות שער מסחרו כרצונו זה הוי היזק ממילא ודומה למאפיל עליו דרשאי כיון שלא זכה בשלו מידי ככה נמי רשאי הוא לעשות חנות כיון שאין מזיקו ומסיר ממנו דבר רק שנפחת החנות ממילא מחמת השני זה לא זכה כלל מהפקר להחזיק בקרקע חבירו וכמו שיוכל להאפיל נגד חלונו וזה ברור. וא"כ זה כוונת ר"ה דאסר להעמיד ריחיים נגד ריחיים משום שמקפח חיותו ופירש"י ז"ל שלוקח ממנו הרגילים וזה ודאי אסור להזיקו ואך התנא דברייתא סבר דזה אינו מקרי קפוח חיותו וכדפי' בש"מ דמה דיהיב' לי' משמיא לא יוכלו להשיג גבולו ואינו מסיר כלל ממנו הרגילים ואך עכ"פ ההיזק הוא ממילא מה שלא יוכל להעלות שער מסחרו כראוי וגוף החנות נפסד מכאשר הי' שוה כמפורש בתשו' הרא"ש אך זה אינו יכול לעכב ע"י דכ"א עושה בשלו וקרקע חבירו לא נשתעבד לו בזכותו מההפקר כלל ולזה מפורש בברייתא הטעם דכ"א עושה בשלו להסיר טעם המניעות מצד היזק הברור אבל לקיפוח חייתו לא הוצרך לבאר כי פשוט בעיני התנא דברייתא דזה לא מקרי קפוח חיות ולזה נמי א"ש דבר מתא אב"מ מצי לעכב דנהי דלא מקפח פרנסתו לר"ה בדר"י עכ"פ. לא יוכל להזיק לבני העיר אחרת בחנותם ומו"מ אשר להם שאם יבא עוד אחד יוגרע מחייתם ממילא וכנ"ל ולא שייך לומר כ"א עושה בתוך שלו שהרי אינו שלו כלל כי הוא מעיר אחרת וכן מפורש בהדיא במרדכי שאפילו לאדם בטל יוכל למחות לבר מתא אחריתי שיאמר אולי יבא מציאות לידו הגם שאינו מזיקו כלל ואינו מקפח פרנסתו יוכל למחות שלא יחסר לו מידי כיון שאינו יכול לומר בשלי אני עושה ומש"ה באם יהיב כרגא דמלכא לא יוכלו בני מתא לעכב עליו דגם הוא כמותם בכל דבר שבא ממילא אבל למבוי שבו בן אומנתו יוכל לעכב עליו משום שחבירו זכה כבר ולא יוכל להזיקו ולפחות חנותו ואי דיאמר אני עושה בשלי ולא הי' יכול הראשון לשעבד חלקו הא לא הוי לזה הבא שום חלק בעיר הזאת ובודאי דהשני לא יכול לירד למבואו ולהפחית דמי חיותו ואומנותו אך לאחר שיהי' כבני העיר תורת בני העיר עליו ככל יתר בני עיר הגם שבא לאח"כ דבשלמא כשתחלת ביאתו לאותו מבוי יוכל למחות בו משום שכבר זכה בהחנות שהעמידו וזכה מן ההפקר והאיך יוכל הבא מחדש להשיג גבולו אבל לאחר שכבר הוא מבני העיר שוב מותר לעשות לו חנות במבוי דבני אומנתו ולא יוכל לעכב עליו ולומר שכבר זכה מההפקר דז"א דלא זכה בחלקו שהוא מבני העיר ובני העיר כולם [יש להם] חזקה שיוכלו לעשות חנות בכל מקום כרצונם וכ"א עושה בשלו וזה ברור

ועפי"ז א"ש דגם ר"י יוכל לסבור דלא כר"ה וקפוח פרנסה גם לר"י י"ל דלאו מילתא הוא וכסברת הש"מ דלכ"א יהבי' לי' מן שמיא ורק במרגיל בהדיא התינוקות אצלו ע"י חילוק קליות זה הוי כמזיק ממש ומש"ה לק"מ קו' התוס' [שם ד"ה תנאי] שהקשו למה לא אמר דס"ל כר' יודא דזה ליתא דר"י אוסר רק להרגיל התינוקות המורגלים אצל שארי החנונים אבל בהעמדת חנות או רחים נגד חנות ורחים אינו מקפח כלל פרנסתו וכנ"ל ומש"ה הצריכו בגמ' ב"מ [ד"ס] לומר טעם זה דאנא פלגינא דאי לא"ה הוי אסור גם לרבנן משום שלוקח בזה הרגילים אצלם [אף דלא קיי"ל כר"ה רק כר"ה ברי' דר"י דקפוח פרנסה לאו מילתא הוא דשאני הכא דמרגיל בהדיא התינוקות כנ"ל עכ"ה] ודו"ק בזה. וכן ראיתי להבית אפרים שכתב לתרץ קו' התוס' כזה. וכתה נבוא לדברי הרמ"א דהנה לפמ"ש במי שהחזיק בחנות וכדומה זכה במו"מ זה ולא יוכל אדם ליקח ממנו דבר ולהסיר הרגילים אצלו זה אליבא דכ"ע ורק ר"ה ס"ל דבחנות נגד חנות מקפח חיותו שמסיר ממנו הרגילים כפירש"י ז"ל (ור"י) [לר"ה] בדר"י ס"ל דליכא בזה קיפוח חיות דכ"א מה דיהיבא לי' משמי'. והנה לפ"ז במעשה דאבי אסף שראובן הי' לו חנות במבוי סתום אצל סתימתו ושמעון רצה לדור אצל הפתוח דאז בודאי מסיר ממנו אפי' הרגילים שבאים המה אליו טרם בוא להשני והוי מזיק ממש בודאי אפילו אליבא דכ"ע אסור ואך שיש מקום לומר כיון דר"ה בדר"י סתמא אמר למילתי' משמע דבכל גווני מותר להעמיד דכללא נתן דבר מבוי דידי' אינו יכול לעכב וה"ה בר מבוי אחרינא לפי דלא נפשט האבעי' מ"מ בזה הלכה כר"ה ומש"ה הביא הרמ"א ז"ל בתשו' [הנ"ל] ראי' לזכות הגאון זקני מהר"מ ז"ל שלא יוכל הא"י להזיקו דהוי מזיק ממש ובזה הלכה כר"ה. אך באמת לפי אותן שאין דנין דין מערופיא וכתב הרמ"א ז"ל [בס"ס קנ"ו הנ"ל] הטעם דנכסי עכו"ם כהפקר לענין לארווחי בהו במסחר וא"כ שרי לשחודי ולאפוקי מהרגיל אצל חבירו בודאי גם במבוי סתום כעובדא דאבא"ס ז"ל נמי מותר שהרי מותר להוציא בידים ומש"ה לא הביא רמ"א ז"ל בש"ע את דברי אבא"ס כיון שלא נפסק הדין בגוף דמערופיא והכל לפי מנהגו לפיכך השמיט דברי האבא"ס דלא תלי' רק במנהג אולם בתשובתו שרצה להציל את הגאון מהר"ם זצ"ל מהיזק ברי שפיר הביא דברי האבא"ס דזה הוי היזק ברור ולפע"ד שזה נכון מאד

ועפ"י מה שכתבתי סרה תלונת הרב הגאון בבית אפרים שכ' בתשו' סי' כ"ו והביא שם דברי הראב"ן שכ' וז"ל הנה נא הואלתי לדבר אליכם לתת שאלתי שתשיבוני באר היטב על דברי על עסק ראובן ושמעון הדרים בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחר בין העכו"ם ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה ויצא שמעון ממבוי זה שהי' דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער של בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון וטוענו ראובן קא פסקת לחיותי כי כל אותן שהיו רגילים לבא אצלי ע"ע באים אצלך ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרים זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנו וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאים ב"א משני צדדים פעמים עוברים לפני פתח הבית של זה ופעמים לפני פתח זה כו' מהחיצונים הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך ועתה רבותי היכי נדייני להאי דינא אי כר"ה דאמר בר מבואה אב"מ מעכב כו' וכ"ש אבר מבואה אחריתי וסוגי' דשמעתא כוותי' אזלא מדאמרי' א"ל ר"ש לרבא לימא ר"ה דאמר כר' יודא וא"ל רבא אפ"ת כרבנן כו' ומדמהדר רבא לאוקמי לר"ה כרבנן ש"מ דעיקר הוא וברייתא נמי כר"ה דייקא דקתני א' מב"מ שביקש לעשות רופא כו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיות לא כ"ש ואע"ג דתניא תיובתא עושה אדם חנות כו' הא מוקמינן לה כרבנן ור"ה כרשב"ג ועיקר הוא דאמר ר"י כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו כו' וברייתא נמי קרי משנה חיצונה ואמרי' נמי שנו חכמים בלשון משנה ונדון אחר ר"ה או דילמא כיון דר"ה בדר"י פליג עליו ואומר דבר מתא כו' מעכב מלעשותו אומנות בעירו הואיל ואינו שכנו בעירו ואי שייך בכרגא דהכא הוי כשכינו בעירו ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו אבל לא אצלו במבוי וב"מ אב"מ דנפשי' לא מצי מעכב וכל מילתא כת"ק דר"ש אזלא ובעי ר"ה בדר"י אב"מ דעלמא מאי כלומר הא דאמר ת"ק ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ועלתה בתיקו ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותי' דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון או דילמא כיון דפסיק לחיותא כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא ואת"ל דממונא הוא ולקולא מי אמרי' כיון דר"ה סבר דפלוגתא דרבנן ורשב"ג על ב' שכנים במבוי וקאמר איהו כרשב"ג ולדברי ר"ה בדר"י מספקא לי' או אפילו שכנו שבעיר קאמרי רבנן כר"ה דיינינן דפשיטא לי' דבשכינו שבעיר ל"פ דודאי מעכב ואמרי' הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לי' חנות וימעט חיותו מכלל דאם לא קוראהו לא יסמוך והיינו כר"ה ודיינינן כוותי' עכ"ל הראב"ן וכתב עליו הבית אפרים שם וז"ל ועין רואה תשור כי לא ירד הראב"ן לחילוקם אלו שכ' הרמ"א ואגודת אזוב משום שהמבוי סתום אלא כל עיקר ספק שלו שהי' מסופק אם יש לדון בזה כר"ה עכ"ל. ולפמ"ש דברי אבא"ס והראב"ן אינם בבחי' אחת כי דברי האבא"ס הטעם שכ' שיכול לעכב מחמת שחבירו מקפח פרנסתו בדבר שכבר זכה בו ואסור להבא מחדש ליקח ממנו מחייתו שזכה מההפקר וכמו מי שזכה באויר חלונו שאסור להזיקו אך במעשה דהראב"ן ז"ל לא שייך כלל לומר שזכה בו כבר זה היושב בצד המבוי דז"א כיון שיש לנכרי שם בית וחנות