דברי חיים חלק א רמג

וסברת טרדא אלים כ"כ עד שא"י לישבע דהוי כאנן סהדי שא"י ולא משום שאנן מחמירים עליו כדברי הר"נ ז"ל דבאמת יש לספק ביה אי הך סברא דטירדא סברא גדולה מדאור' או שאינו חשש כלל מדאור' לטירדא ורק דרבנן התקינו כן ולפי דברי רו"ש ע"כ לומר דמדאור' הוא סברא שטרוד והוי א"י א"פ ממש וא"כ לפ"ז לא קשה קו' הראשונים על הא דפסקינן כרו"ש דנאמן במיגו דל"ש והא בגמ' אתותבו רו"ש דא"כ ש"ש היכי משכחת לה ולפמ"ש א"ש דהנה הרמב"ן [א"ה אולי הוא בדברי הר"ן בסוגי' זו בשם רב שרירא גאון] מביא בשם הגאון דבאמת אין זה מיגו מעליא כמ"ש התוס' ורק הא דטרוד אינו רק מכח התקנה וכיון שיש לו מיגו דלא שייך התקנה שוב באמת אינו טרוד כלל דזולת התקנה לא אמרינן כלל שטרוד וכה"ג כתב התומים ז"ל וא"כ א"ש דלרב ושמואל צ"ל דמה"ת הי' אמרינן שטרוד וא"כ לא שייך סברא הנ"ל וצ"ל דאמרינן מיגו כה"ג וקשה א"כ ש"ש היכי משכחת אבל לדידן דאמרינן מתוך שפיר י"ל כנ"ל דהוי רק סברא דרבנן משום תקנה ושפיר אמרינן מיגו כה"ג ודוק וגם י"ל לרב ושמואל נמי למסקנא דלא הוי תקנתא לתקנתא כנ"ל דאין הסברא דטריד רק משום התקנה וא"ל דא"כ למה משלם דהא הוא טוען שפרע כקו' התוס' ז"ל ליתא דעדיין מחויב שבועה ותקנו תיכף לעקור השבועה ממנו על בעה"ב אבל בס"ד דהוי זה תקנה לתקנה א"כ די אם תקנו שבעה"ב טרוד והאיך יכלו שוב לעשות תקנה לתקנה לומר שישלם ולהכי הוי ס"ד דטעם טרוד היא מה"ת ושפיר הקשו ש"ש ה"מ. ועפ"ז א"ש דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דאם השכיר חשוד פטור בעה"ב משבועת התקנה והקשו עליו דהא עיקר השבועה רמי' על בעה"ב ורק דעקר מניה לטובת השכיר אבל היכי דהשכיר א"י לישבע מחויב הבעל בית בשבועה וכן מבואר בירושלמי הי' שניהם חשודים תלי' בפלוגתא [דר"מ ור"י] אלמא דעיקר שבועה מקומה אצל בעה"ב יעוין בש"ך ז"ל [סי' פ"ט ס"ק ג'] ולפמ"ש א"ש דהנה הרמב"ם ז"ל פסק גבי שבועה דרבנן כגון פוגם שטרו וכדומה דאם הוא חשוד אינו נוטל ומביאו המחבר [בסי' צ"ב ס"ט] והנה לפ"ז בודאי הדבר מסתבר מה התם שמדינא הוי לי' ליטול בלא שבועה וכיון שהטילו עליו שבועה שוב אם אינו ישבע אינו נוטל ופטור הלוה (משבועה) [בשבועה] מכ"ש גבי שכיר דמדינא גם בשבועה לא הוי לי' ליטול אם אינו נשבע דאינו נוטל וטעם הרמב"ם ז"ל פשוט משום דהוי משואיל"מ דגם בדרבנן אמרינן כן לענין ליטול דאם אינו נשבע כדרך שתקנו אינו נוטל ורק דא"כ קשה גבי שניהם חשודים אמאי ישלם הא הוי החשוד שעליו הי' מוטל לישבע שכנגדו לו כמו מחויב שבועה ליטול ואי"ל והוי להיות דינא שלא ליטול כלום אך דזה מתורץ בדברי התוס' ז"ל [ע"ש בתו' שבועות דמ"ז ד"ה מתוך הבן] שכתבו דמ"מ ל"ד שבועת התורה שהוא מוטל על המ"מ לשבועת התקנה שמוטל על התובע ומש"ה הוי זה שמחויב לישבע מה"ת משואיל"מ ולא השני שאינו מוטל עליו רק שבועת התקנה יע"ש וא"כ לפ"ז כאן בשכיר דגם שבועת בעה"ב נמי לא הי' רק מתקנה ממילא שוב אמרינן בשבועת השכיר כי עקרהו מבעה"ב ותקנו עליו דאם הוא חשוד ואי"ל מפסיד כדין משואיל"מ וכמו שאמרינן בפוגם אך כל זה למאן דאית לי' סברא זו דמתוך אבל מאן דלית להו כלל מתוך לא ליטול ולא להפסיד היינו ת"ק דמתני' לדידי' שפיר גבי שכיר [חשוד נשאר] (בשבוע') [השבועה] אצל בעה"ב ומש"ה שפיר קאמר הירושלמי [דבשניהם חשודי'] דתלי' בפלוגתא אי חזרה שבועה למקומה היינו למאן דס"ל מתוך פטור לגמרי מתוך שאי"ל יפסיד אבל למאן דלית לי' כלל מתוך רק יחלוקו בודאי גם גבי שכיר כן הוא ודו"ק כי זה ברור

שם בתוס' ד"ה לא קצצתי וכו' וקשה דהכא הרי שהה ועבר וכו' ונלע"ד ליישב עפמ"ש ליישב קו' התוס' בב"ב [דף מ"ו ע"א ד"ה אלא] שמקשים כיון דליכא עדים א"כ נאמן במיגו לרו"ש וישבתי דהנה הטור בח"מ [בסי' קל"ג] כתב דאם ראהו בידו ואומר משכון הוא בידי על כך וכך אינו נאמן כיון דבשעה שבא לפני הב"ד שוב אין לו מיגו אין להאמינו כיון שעתה ראהו בידו וכתב הש"ך [בסי' ע"ב ס"ק צ"א] (דלוקח) [דלקוח] נאמן כיון דלא הודה לו תיכף וא"כ יש לו מיגו אבל באומר כך וכך מגיע לו עליו הרי שהוא (כלל) [של] חבירו והוי לי' תיכף עדים וראה ומה שאומר שמגיע לו הוא תלי' בשעת פסק דין ואז שוב אין לו מיגו יע"ש וא"כ לפ"ז לק"מ די"ל דאיירי דתיכף בשעת ראי' [נפל ביניהם המחלוקת דזה] אמר כך וכך קצצתי לו [והשכיר אומר כו"כ] וא"כ במיגו דלהד"ם [או לקוח] אינו נאמן [השכיר] כדברי הטור אבל מ"מ נאמן משום דבעה"ב טרוד בפועלי' כדין כל שכיר ואי דיש לבעה"ב מיגו וא"כ וודאי זוכר זה ליתא דהא איכא נמי ראי' להשכיר דבעה"ב עדיין טרוד והוא אומר אמת דיש לו ג"כ מיגו ואי דהוי מיגו למפרע הא לפי דברי הש"ך ז"ל הוא דווקא היכי דצריך להאמינו במיגו א"כ ליכא מיגו בשעת פסק בית דין אבל כאן נאמן כמו כל שכיר בזמנו ורק דהי' ה"א דבעה"ב וודאי אומר אמת דאי רצה הי' אומר לא שכרתיך נגד זה יש ראי' להשכיר דלא כן הוא דהא יש לו ג"כ מיגו [בשעת ראי'] וסליק מיגו נגד מיגו והעמידו על הדין דנאמן השכיר דבעה"ב טרוד ומיושב קו' התוס' בב"ב [ר"ל דמיגו למפרע שייך רק אם עיקר הנאמנות הוא משום המיגו אבל הכא עיקר הנאמנות הוא משום דבעה"ב טרוד רק ביש לו מיגו אין לנו להחזיקו לטועה ומשקר עיין תוס' מ"ה ד"ה מתוך א"כ כאן דעכ"פ אין להחזיק גם השכיר למשקר דהרי בשעת שנפל המחלוקת הי' לו מיגו וא"כ סליק מיגו כנגד מיגו] וא"כ ממילא ל"ק קו' התוס' הכא דהא שהה ועבר דהנה לכאורה עדיין קשה על דברי הנ"ל דהא מיגו דהשכיר ה"ל מיגו להוציא דלא אמרינן אך הלא בברי ושמא אמרינן מיגו להוציא והכא הרי הבעה"ב טרוד ושפיר יש להשכיר מיגו כנ"ל אך כל זה תוך זמנו אבל לאחר זמנו דשוב זוכר בעה"ב ורק דצריך הטעם דאין שכיר משהא שכרו משום דלא ברור כל כך הסברא כמש"כ התוס' [דף מ"ה שם בד"ה כי ובד"ה וכי] מ"מ שוב לא הוי לי' מיגו דל"ש ואמרינן שפיר דזוכר וא"כ הוי לי' ממילא מיגו דהשכיר מיגו להוציא נגד ברי וברי ולא אמרינן לי' ומש"ה בעה"ב נאמן מטעם מיגו דמהני לי' המיגו עם הסברא דאין עובר על ב"ת (דעיקר הקו' הוא מהא דאין משהא שכרו כמבואר בתוס' ב"ב [ד"ה נתנה לו]) להחזיקו בטענות וודאי ושוב ליכא מיגו להשכיר דהוי ברי (ושמא) [וברי והוי מיגו להוציאן ועפ"ז מיושב ממילא מה שהקשו עוד בב"ב [שם בד"ה אי דאיכא עדים] דלמה לי' להתנא לומר נתנה לו לימא דראהו בידו ולפמ"ש א"ש דבראהו בידו דהוי לי' מיגו להחזיק א"כ יש להשכיר מיגו [בשעת שנפל המחלוקת] דלא יראהו וא"כ גם לאח"ז אינו נאמן דחזקה דאין שכיר משהא לא שייך כאן שכבר השהא ודו"ק: סימן טו לכבוד ידידי הרב הגדול המפורסם מו"ה ישראל הילל נ"י

מכתבו הגיעני ואשר ביקש ממני לחוות דעתי בענין שכתב לי הנה בעת היותי אצל אדמ"ו הקדוש נ"י לא הי' הפנאי מספיק עמדי לעיין בדבריו. אולם בבואי לביתי עיינתי בדבריו ואשר נסתפק מע"כ בטענות לוי שטען שכבר יצא י"ח במקצת חפיצים שהחזיר שמעון ששוין הארבעים ריינש שנתן ראובן באמת דבר זה מבואר בתשו' הרא"ש כלל ס"ט מביאו (הב"ש) [הב"י בחו"מ] סוף סי' קכ"ו וז"ל ראובן קנה משמעון תבואה בסך ידוע ועשה שמעון שט"ח על ראובן וקודם שקנו מידו אמר לשמעון מי יתן לו תבואה זו אמר לי' שמעון יהודא יתננה לך ובאותו מעמד קיבל יהודא ע"ע לתת לראובן התבואה וכו' עד ועוד טען אפי' יתחייב לתת לראובן שום דבר אינו חייב לתת לו אלא מעות כפי מה שהי' שוה התבואה בשעה שקיבל עליו ולא כשער של עכשיו והשיב כיון שראובן לא רצה לשעבד עצמו להתחייב באלו המעות עד שיהודא אמר ליתן לו דמיהם דהיינו התבואה הוי לי' תן לו ואני נותן לך דהוי קבלן וכו'. עד וכן נמי אם הי' לשמעון באותה שעה תבואה ברשותו הסכום אותו תבואה שנתחייב לראובן אפי' לא יצא השער או אפי' קנה ממנו התבואה בפחות משער שבשוק חייב ליתן לו תבואה אבל אם לא יצא שער מפורסם וגם לא הי' תבואה לשמעון אין חייבים לא שמעון ולא (ראובן) [יהודא] רק המעות שנתחייב ראובן לשמעון עכ"ל הרי להדי' דמחייב ערב בכל המקח אף במה ששוה יותר מכפי שנתן הלה על פיו ומבואר בח"מ סי' ר"ה סעיף ג' פשרה דינו כמכר ע"כ בנידון דידן הוי כאלו לקח ראובן באלו המעות ארבעים רייניש את החפיצים ואף ששווים יותר מ"מ מתחייב לוי הערב להעמיד לו מקחו או דמיו כמו שמבואר בתשו' הנ"ל וזה נ"ל ברור. אמנם מטעם אחר אני מסופק בדין זה דהנה כתב הטור בסי' קל"א וז"ל כתב הרמב"ם ראובן שמכר שדה לשמעון ובא לוי וקיבל עליו אחריות המכירה אפי' בשעת המכירה לא נשתעבד ומביא הב"י טעמו של הרה"מ וז"ל הנראה בדעת רבינו שערבות כיוצא בזה אינו כשאר ערבות שהוא ע"ד שהמעות יגבה מהלוה או מהערב אבל ערבות דמכר שנותנין המעות ע"ד להשתקע נותנין ואין אחריות על הדמים רק על הקרקע אם יטרפוה ממנו תדע לך דוודאי אם הוקרה או הוזלה וטורפה ב"ח דמוכר מגבה ללוקח כפי מה שהוא שוה בשעת שטרף לא כפי הדמים שקנה ולפיכך אין הערבות על המעות אלא על הקרקע והיא על תנאי אם יוציאנהו מידו ואינו כערב דהלוואה שהערב מוציא המעות מת"י וכאן הלוקח מחזיק בקרקע ואין לומר כאן