דברי חיים חלק א רמב

אחובו לא שייך דשמואל הגם דאמרינן אוקמי' רחמנא ברשותי' לענין בל יראה הנ"מ בדבר שהוא באמת שלו ורק מכח איסורו באנו לומר שלא יעבור ע"ז אמרינן בא הכתוב ועשאה כאלו הוא ברשותו אבל אם באמת אינו שלו ורק דאמרינן הואיל ותפסי' אחובי' הוו כאלו הוא שלו אם שוב אינו תופסו לא אוקמי' רחמנא ברשותו בע"כ לעבור עליו וכיוצא בסברא זו כתב הנ"ב ז"ל כמה פעמים וא"כ לפי"ז לא קשה קושי' התו' ז"ל ורק באמת הר"י ז"ל לשיטתו שחולק שם עם ר"ב במרדכי [ועיין במרדכי סוף האומנין ובהגהות הנ"ל] וסובר שגם אפילו אם החזיר הדבר הוי ש"ש מטעם דשמואל אבל לדידן דקי"ל בזה כר"ב הגם שבש"ע ח"מ [סי' ע"ב סעי' ג'] פסקינן בהחזיר המשכון כדברי הר"י ז"ל הא העלה הש"ך דפיסקא דידן הוא משום דפסקינן כדר"י בלא טעמא דשמואל אבל בדשמואל שפיר י"ל כסברת ר"ב ז"ל ודו"ק: סימן

יד

[שבועות דף מ"ה] התוס' בד"ה וניתב לי' [וכו'] וי"ל דהוי לי' כא"י אם פרעתיך עד סוף הדיבור נראה לכאורה מדבריהם דס"ל דמחמת טירדא הוי א"י ממש ולכאורה זה תמוה דא"כ מדינא הוי להיות השכיר נוטל בלא שבועה ואי דנימא דהתקנה הי' משום להפיס דעתו של בעה"ב שצריך דווקא לישבע וכמו שכתבו בדיבור שאח"ז וז"ל (דל"ד לא"י) [הכא וודאי שהוא עומד וצוח] וכו' דזה וודאי היפוך ממה שמבואר בהסוגיא דעיקר התקנה הי' לטובת השכיר ולא לגרוע זכותו והיותר נראה דלפי מה שמבואר בר"ן שכתב דא"ל כלל דהוי א"י א"פ דבשלמא דהתם מודה בעצמו שנתחייב וספק לו אם פרעו לא נפטר מחזקת חיוב אבל הכא הוא טוען שבוודאי פרע ורק אנן אמרינן ששכח מחמת טירדא בוודאי אין להפקיע בזה ממון וע"ש בדבריו ולהסביר הדבר יותר דהנה לפי מאי דקיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף מחזקת ממון והא דא"י אם פרעתיך חייב היא משום שהי' עליו חזקת חיוב לא נפקע מחזקתו אבל באם הוא טוען בברי שכבר נפקע מחיובו ורק אנו חוששין שמא שכח בוודאי אין להוציא בזה ממון מחזקתו דהא ברי ושמא לאו ברי עדיף ואין לומר שהי' עליו חזקת חיוב הא לפי דבריו נפקע חיובו וודאי אין סברא לומר שבשכיר יהי' לעולם עומד בחזקת חיוב ובשלמא התם דהלוה מסופק אם פרע גם בלא טענת המלוה לא יצא מחזקת חיוב אשר הי' עליו ואפי' אם גם המלוה טוען שמא חייב עכ"פ לצאת י"ש (והא דפטור מדיני אדם דאיתרע החזקה הואיל וגם המלוה מסופק) אבל בשכיר וודאי אם לא טען הפועל לא נפרעתי לא הי' שום חשש על הבעלים גם שהוא טרוד וא"כ בוודאי אין כאן שייך לומר כלל חזקת חיוב ורק מחמת שהשכיר טוען שלא נפרע חיישי' שמא הבעה"ב שכח מחמת טירדא והוי כשמא וודאי הי' מהדין לומר ברי ושמא לאו ברי עדיף להוציא ממון מחזקתו וזה ברור למאוד. ונ"ל דגם התוס' ז"ל מודים לזה ורק כיון שכתבו בסמוך [שם ע"ב ד"ה מתוך שי"ל לא שכרתי'] גבי מה דנאמן במגו דלא שכרתיך דמאי מגו הוא הא אנן אמרינן ששכח וכתבו דבעה"ב מסופק מחמת טירדא ומה שטוען שפרע משקר מש"ה נאמן במגו ובאמת דבר זה קשה למאוד א"כ אמאי לא נאמן בשבוע' דוודאי לא ישבע מספק וכאשר בעצמם הקשו כן [שם בד"ה כי מטא] ותירוצם שם קשה למאוד במה שתירצו שלא יתן לב להזכיר אכתי קשה וכי ישבע מספק וכי צריך לזכור דבר הלא גם עתה אין אצלו רק ספק ולכן נ"ל לומר דכוונתם דבאמת יש כאן שני חששות אחד דמחמת טירדא נשכח ממנו ונדמה בלבו שפרע זה חשש אחד שוב יש לחוש דילמא מחמת טירדא הוא מסופק ורק שמשקר וטוען ברי גם שבלבו יודע שאין ברור הדבר שפרע מ"מ טוען כן במזיד וא"כ א"ש מה שכתבו דבאמת אנן חיישינן מחמת טירדא מסופק דכן דרך העולם ורק דא"כ הוא שהוא מסופק בלבו א"כ חייב משום א"י א"פ דיש חזקת חיוב ורק דע"ז לכאורה הי' ליתן השבועה לבעה"ב דבוודאי מספק לא ישבע ויודה שהוא מסופק אך דזה ליתא דעדיין לא יצאנו מהחשש השני דילמא נדמה בלבו באמת שפרע וא"כ ח"ו ישבע לשוא ומטעם זה לחוד לא הי' יכולין לחייב הבעה"ב דא"כ הוא שנדמה לו באמת פטור הגם דחיישינן שמחמת טירדא הוא מ"מ הוי רק שמא ובברי ושמא אין מוציאין ממון מחזקה וכנ"ל ורק שאנן חיישינן שמא הוא בעצמו מסופק א"כ איכא חזקת חיוב וחייב לשלם ורק דע"ז הי' מקום לתקן בשבועה דמספק לא ישבע ורק דאנן חיישינן פן באמת נדמה בלבו כן ויבוא ח"ו לידי ש"ש ולכן עקרהו ונתנו השבועה לפועל (וא"ל דיתקנו כן שישבע שנראה לו כן ז"א דבוודאי לא מצינו שבועה כזה דחיישינן להערמה וק"ל) ומש"ה כשיש לו מגו דאזלא הך חששא דמשקר וא"כ ליכא למיחוש רק דלמא באמת נדמה לו שפרע א"כ פטור דברי ושמא לאו ברי עדיף מש"ה מהימן במגו ועפי"ז הרווחנו לתרץ מה שהקשו התוס' [א"ה אולי כוונתו לדף מ"ו שם ע"א ד"ה לא] דבב"ב אמרינן במחולקים בקציצה דנאמן בעה"ב אח"ז ולר"י צריך דוקא (מ"מ) [הודאה במקצת] וא"כ בוודאי שמודה שאותו הדינר לא פרע וא"כ לא שייך כאן חזקה דאין בעה"ב עובר בב"ת ואין שמ"ש ואמאי נאמן ולפמש"כ א"ש דהנה בוודאי י"ל הא דבעה"ב רמי אנפשי' לאח"ז כדי שלא יעבור על ב"ת הוא לאותו החשש דהוא מסופק וטוען במזיד שקר לאח"ז רמי אנפשי' ולהוציא נפשי' מחשש איסור ב"ת וכמו שאמרינן ספק מלוה ישינה יש לו עליו ומשום השבועה יפרוש ה"נ תוך זמנו משקר מחמת שהוא מסופק מתוך הטירדא טוען ברי עד שיזכור אבל לאח"ז כדי שלא יעבור מספק בוודאי אינו משקר מספק אבל באמת עדיין החששא במקומה עומדת דילמא נדמה לו באמת שפרע ורק שכתבנו דמשום זה לחוד פטור באמת כיון דאין כאן חזקת חיוב ברי ושמא לאו ברי עדיף להוציא ממון מחזקה כנ"ל בשם הר"ן ז"ל. אך באמת לפי מה דמבואר בריטב"א דלאח"ז לא שייך חזקת ממון משום שכבר תקנו תוך זמנו שיטול השכיר אין לבעה"ב כלל חזקת ממון יע"ש וא"כ כיון דליכא חזקת ממון בוודאי ברי ושמא ברי עדיף והוי להשכיר להיות נאמן דגם לאח"ז חוששין שמא נדמה לו שפרע בבירור מחמת טירדא וחזקת ממון ליכא וא"כ ברי עדיף ומש"ה הוצרך הגמ' להטעם שחזקה אין שכיר משהא שכרו וא"כ לפי"ז בקציצה א"ש בלא"ה דשם שפיר אית לי' לבעה"ב חזקת ממון דהא מחולקים אם נתחייב לו מש"ה לאח"ז נאמן הבעה"ב דבשלמא בזמנו י"ל כמ"ש התוס' [שם דף מ"ד ד"ה אפי' קצץ] הטעם דהוי משואיל"מ ובאמת שהרמב"ן ז"ל כתב דלא שייך לומר כן כיון דהוא רוצה לישבע ורק שאנן מספקינן עליו לומר ששכח בשביל זה יהא משלם והר"ן ז"ל דחה דבריו משום דס"ס אינו נשבע משלם ונלענ"ד פשר הדבר כך דבזמנו שאנו מסופקים דדילמא באמת יודע בלבו שהוא מסופק ורק שמשקר במזיד לומר כך קצצנו מחמת השבועה בוודאי יודה אם מסופק אם לאו ורק שאין לנו להשביעו דדילמא באמת נדמה לו שכך קצץ ויבא לידי ש"ש ח"ו וי"ל בזה שפיר סברת הר"ן ז"ל נהי דהוא רוצה לישבע מ"מ כל כמה דאינו נשבע אמרינן שלא רמי אנפשי' עדיין ומשקרי וא"כ כל כמה שלא נשבע מחויב לשלם אבל לאח"ז דנותן לנפשו כדי שלא יעבור בב"ת ורק כל החשש הוא דילמא באמת נדמה לו כך שפרע ואין מוסרים לו שבועה ע"ז שפיר סברת הרמב"ן ז"ל דבשביל זה לא מקרי אינו יכול לישבע כיון דהוא רוצה לישבע ורק (שאין) [שאנן] מונעים אותו משבועה בוודאי אין ליתן עליו דין משואיל"מ וקל הדבר להבין דבשלמא בתוך זמנו דאנו אומרים מחמת הטירדא מסופק ורק כשימסרו לו השבועה יפרוש מספיקא בוודאי אם מונעין ממנו השבועה מחמת דילמא נדמה לו שפרע וכנ"ל שפיר מקרי משואיל"מ כיון דאנן אמרינן דאינו יכול לישבע מחמת טירדא מסופק ואם היינו מניחין אותו לישבע מעצמו הי' פורש דלא הי' נשבע מספק אבל בלאחר זמנו דאז אין ספק בלבו ורק שיוכל להיות שנדמה בעינו שכך קצץ וא"כ לפי דבריו מוכן הוא לישבע ורק שאנו אין מניחין אותו בוודאי לא מקרי משום הא משואיל"מ ומש"ה פטור בלאח"ז משא"כ תוך זמנו דאמרינן מסתמא בעה"ב טרוד והדבר מסופק אצלו ואם יבוא להשבע לא ישבע א"כ כל כמה דלא נשבע מקרי משואיל"מ דהמניעה מהשבועה אינו מצידנו רק מחמת דבאמת מסופק דכל בעה"ב מסופק בזה דטרוד בפועליו ואיל"מ ומש"ה [במחולקים בקציצה לאח"ז] לא צריך שם להטעם דאין שכיר משהא שכרו מש"ה בעה"ב נאמן וזה שהקשה דהא עבר עב"ת באותו הדינר ז"א קשה כמבואר בראשונים דהי' רוצה ליתן לו והשכיר לא רצה לקבלו עד שיתן לו כפי תביעתו ועיקר קו' היא משום דלא שייך א"ש משהא שכרו וע"ז שפיר י"ל כנ"ל ודוק. היוצא לנו מכל זה דעיקר טעמא הוא משום דחיישינן שמא מחמת טרדתו והוא מסופק משקר וע"ז הי' יכולין ליתן לו שבועה דבוודאי לא ישבע מספק ורק דחיישינן שמא באמת נדמה לו שפרע ולא יוכל לשבע והנה לכאורה קשה ע"ז דא"כ יפטור בלא כלום דהא בדרבנן אין אומרים משואיל"מ וזה א"ל משום כדי חייו תקנו דלפי הנראה מדברי התוס' [דמ"ט ד"ה לכל מגלגלין] דס"ל דלבסוף הדרי' בי' מהא טעמא לגמרי וצ"ל דבאמת מצינו גם בדרבנן משואיל"מ כמו גבי מת לוה בחיי מלוה [בשבועות דף מ"ז] דכתבו הראשונים דהשבועה חמורה אמרינן בי' מתוך [ע' תו' ב"מ דצ"ז ע"ב דאמרי' ביתומים כה"ג בשבועה דרבנן משואיל"מ] יעויין בהר"נ... דשביעות הבעה"ב חמירא להו נגד השכיר ותקנו מתוך שאיל"מ אך דלרב ושמואל [שם בשבועות] דלא ס"ל משואיל"מ קשה למה תקנו השבועה על (בעה"ב) [שכיר] וצ"ל דלדידהו