דברי חיים חלק א רמא

לגוביינא היינו שיהי' שלו מקרי הנאה אבל לא לר"א ודו"ק

ועפי"ז מתורץ קו' תו' הנ"ל והוא די"ל דמטעמא דהוי כקנין הוי להיות נאבד כל החוב אפילו אינו שוה המשכון משום דהוי כקנין ע"ת אך די"ל אנן סהדי והנה י"ל דגם ר"א ס"ל כר"י מש"ה הוי ש"ש אם שוה כנגד מעותיו משום פרוטה דר"י אך לכאורה לפי מה דכתבנו בזה הוי כמו שמוכר לו ע"ת עד שיחזירנה וכי משום שלוקח דבר ע"ת יפטר מליתן לעני ולכן באמת אין בזה משום פרוטה דר"י אך די"ל לפ"ז דלא שייך שוב לומר אדעתא דהכי לא קני דהא גם אם לא קנהו הוי ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ מש"ה חייב בגו"א לעולם משום קנין דהוי כשלו עד שיחזירנו דהי' כקנין ע"ת כמו בתזכה בגוף המשכון ורק לכאורה שייך לומר אנן סהדי דאדעתא דהכי לא קנהו וכו'. אך באמת לא שייך זה משום דגם אם לא קנהו הוי ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ מאי אנן סהדי איכא [כיון דאפי' תאמר דלא קנהו יתחייב לשלם מטעם ש"ש א"כ שוב אין כאן אומדנא ושפיר י"ל דקנהו] אך באם אינו שוה שיעור זוזי י"ל דבאמת גם לר"א ס"ל דהוי כמו שקנהו ורק דאנן סהדי שלא לקחו אם הי' יודע שיאבד ואי דהי' בלא"ה ש"ש משום פרוטה דר"י הא אילו לא קנהו לא הי' חייב עכ"פ רק בדמי שווי' אבל אם נימא שקנהו היינו שקנהו כנגד גוף החוב והיינו נגד כולו ומש"ה בטל המקח וממילא פטור ולא הוי רק ש"ח דהא באמת לא נפטר כלל מפרוטה דר"י דהא הי' עד הנה מקח אבל לרע"ק ס"ל כשמואל דהוי כמפרש שאם יאבד יפסד חובו ודו"ק בזה: עוד בסוגי' זו

ב' הגהת אשר"י כתב [שם בב"מ דף פ"א ע"ב] הא דשמואל לא שייך שלא בשעת הלואתו ותמהו עליו כל האחרונים למה לא אמרינן גם שלא בשעת הלואתו הא דשמואל ונ"ל לתרץ בהקדים לפרש דברי התו' שכ' [שם דף פ"א ע"ב ד"ה והא] דמש"ה אינו משמט ועבר בפסח על חמצו של נכרי שנתמשכן אצלו בשעת הלואה משום כיון דבשלא בשעת הלואתו קנהו לגמרי מקרי עכ"פ של אחיך בידך לענין שמיטה גם בשעת הלוחה וכן נמי הוי מצוי אצלו לענין חמץ דכתיב לא ימצא והדברים מרפסי אגרי ואין להם פתרון כלל דאטו משום דשלא בשעת הלואתו קנהו יהי' שלו גם בשעת הלואה לענין איזה מהדברים וכי ימנע הדבר להיות שלו הא בלא דרי"צ משכחת גווני שיהי' שלו ויעויין במלחמות שמדחה הסברא הזו בטוב טעם וגם הש"ך ז"ל [בסי' ע"ב סק"ט] החזיק בזה, וכדי דלא נשווי' רבותינו בעלי התוס' ח"ו כטועים נ"ל לומר דנכונים דבריהם דהנה באמת מן הסברא הי' לומר דמשכון יקנה להמלוה לשעבודו ובפרט למ"ד [דהיכא] דשעבדו בפירוש כ"ע ס"ל דשד"א [וכ"ש] למ"ד דכל שעבודין דאורייתא אך יש מקום לומר דמש"ה לא נקנה לפי מאי דמבואר בריטב"א קדושין [דף מ"ז ע"ב] גבי [השואל קורדם מחבירו] הא דתקני משיכה בשומרים דמדאוריתא לא מהני משיכה כיון דאינו נקנה לו גוף הדבר רק לתשמישו מקרי דבר שאין בו ממש וא"כ ה"נ דאינו מקנה לו גוף המשכון רק לשעבודו מקרי דבר שאין בו ממש ואין בו חלות קנין כלל אך לפי מאי דראינו דגילתה התורה שקונה משכון שלא בשעת הלואה א"כ הרי חזינן דיש קנין בכה"ג לכאורה יש למילף מינה גם לשעת הלואה ואין לומר דהוא גזה"כ דדווקא שלא בשעת הלואה דהא מילתא טעמא בעי מדוע לא נילף מינה גם לשעת הלואה וכאשר טען הש"ך ז"ל ובאמת ברשב"ם ב"ב [דף קע"ה ע"ב] כתב למאן דס"ל שעבודא לד"א ס"ל דוהשיב את העבוט איירי שלא בשעת הלואה ובתוס' שם [ד"ה דברי תורה] הקשו דמאי זה לענין שעבודא. אך לפענ"ד נראה דכוונתו על זה הדרך דהנה באמת יש מקום למילף מן שלא בשעת הלואה רק ואם נימא דשעבוד הוי דבר שאין בו ממש וא"כ יש בו ריעותא לענין קנין בשני צדדים חדא דאין יכול המקנה להקנות דבר שאין בו ממש ב' שאין נקנה במשיכה שאין דבר הנתפס וכמבואר ברמב"ן ז"ל מביאו הש"ך ז"ל סי' ס"ו לענין קנית השטר שהוא דבר שאין תפיסתו מוכחת עליו ואין משיכה או מסירה קונה רק באם שמקנה גוף דבר הנמשך והנמסר אבל בדבר שחוץ ממנו לא שייך מסירה או משיכה דהשעבוד לא נמסר ולא נתפס ביד. והנה לפי"ז נהי דגלי לן קרא שקונה משכון שלא בשעת הלואה א"כ נראה דבכה"ג שייך בו קנין אך נהי דגילתה התורה שהוא דבר הנתפס ויוכל התופסן לזכות בו בקנין אבל עדיין יש לומר דאין כח ביד המקנה להקנות דבר שאין בו ממש וגבי השבת עבוט דאיירי שלא בשעת הלואה והב"ד המה שמקנים השעבוד להמלוה והוא שפיר זוכה בו אבל לעולם י"ל דאין כח ביד (המלוה) [הלוה] להקנות לחצאין דבר שעבדו דהוא דבר שאין בו ממש ומשיה לא ילפינן מיני' לשעת הלואה אך כ"ז לענין שנימא דהוי כשלו זה לא ילפי בשעת הלואה משלא בשעת הלואה וכנ"ל אך לענין שמיטה וחמץ דא"צ רק להיות תופס השעבוד שפיר ילפינן כיון דשלא בשעת הלואה הוי שלו וקונה אותו ש"מ שהוא דבר הנתפס עכ"פ דאל"ה ע"י מה יזכה כיון שגילתה התורה דמהני תפיסה לדבר שאין בו ממש כה"ג שוב ממילא ידעינן שאינו משמט ועובר עליו בפסח דהוי מצוי בידו וזה סברת התו' ובאמת ראויין הדברים ונכונים המה. ולפי"ז יש להסביר דברי שמואל שאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי שהיא כהלכתא בלא טעם לכאורה ויעוין בפ"י ז"ל ולפי הנ"ל י"ל דסברת שמואל כך הוא דהנה כתב שם הריטב"א לימא דיהנה משיכה בשומרים מה"ת ואי דהוי דבר שאין בו ממש נימא שמקנה לו דבר לתשמישו כמו שאמרינן בית לדירתו ותירץ דא"כ יפטר מאונסין דהא שלו נאבד והוי כלוקח לזמן אך הכא בנ"ד במשכון דיש לו כנגדו להלוה שפיר י"ל דמקנה לו גוף הדבר לשעבדו בעד מעותיו ומש"ה אבדו מעותיו בנאבד המשכון וא"כ י"ל דזה טעמא דשמואל דס"ל דמלוה לוקח המשכון שיהי' לו החוב בעין ויוכל להקנותו ולכן קונה מהלוה גוף המשכון לשיעבודו וא"כ מוטל השעבוד על גוף המשכון והוי כאלו הוא בעין ויוכל למכרו ולעשות בו כל מה שירצה וא"כ צריך להקנות לו המשכון לגוף החוב ע"כ המעות המגיע להמלוה כדי שיהא כאלו הוא בעיני' ומש"ה ס"ל לשמואל דאם נאבד המשכון נאבד כל החוב גם בדלא שווי המשכון. אך באמת שם בריטב"א מסופק בסברא זו אם דמי הקנאת הגוף לתשמישו לקרקע לדירה דהתם התשמיש יוצא מגוף הקרקע וקונה גופו לתשמיש שיוצא מהגוף דגוף הקרקע ראוי לצמוח ממנו פירות מגופו וא"כ כשמקנה לו הגוף לפירותיו הוא דבר שיש התלות זה בזה אבל כלי לתשמישו שהתשמיש אינו נצמח מעצם הכלי אין התלות גוף הכלי לתשמישו והעלה לבסוף דיש מקום לומר דהוי כגוף לפירותיו יעו"ש ונ"ל דטעמי' כיון דאי אפשר לשעבוד להיות אם לא יקנה לו הגוף הוי שעבוד עם הגוף דבר אחד והוי כמקנה לו שהגוף יהי' שלו אם לא ישלם לו אך כ"ז בשעת הלואה דלא יוכל להקנות השעבוד לחוד א"כ הוי כמקנה לו הגוף לשעבודו אבל שלא בשעת הלואה דיובל להקנות לו השעבוד דגלי קרא כדרי"צ ורק דרי"צ לא הוי רק כפי שווי' מאי יהני במאי שמקנה לו לשעבודו נגד כולו הא שעבוד הוי דבר שאין בו ממש ואי שמקנה לו גוף המשכון לשעבודו אכתי מאי התלות הגוף לענין השעבוד ואי שאינו יכול להקנותו הא שלא בשעת הלואתו השעבוד לחודי' נקנה להמלוה א"כ אין שום התלות לגוף הדבר עם השעבוד ומש"ה לא מהני הא דשמואל אפילו אם פירש וא"ש דברי הג"א ז"ל: ועפ"ז יש לתרץ קושית הקצות ז"ל [בסי' ע"ב ס"ק ב'] על הר"י בן מג"ש ז"ל שהר"י ז"ל כתב דשלא בשעת הלוואה לא שייך קנין [אלא ע"י ב"ד] דבמה יקנה הא משיכה לא מהני לחצי דבר והקשה הקצות ז"ל דא"כ אמאי מקודשת האשה אפילו במשכון שלא בשע"ה דס"ס במאי קנתה האשה להמשכון. ולפי דברינו א"ש דהנה הר"י ז"ל למד סברתו מדברי הגמ' דמנה אין כאן משכון אין כאן ואין מבואר האיך נלמד דין זה משם אך די"ל דגם הוא ז"ל ירד לסברתינו דהמשכון הוי לשעבודו כאלו דבר שאין בו ממש ורק שמקנה משום דהוי כמקנה גוף לתשמישו וכנ"ל אך ע"ז עדיין לא מהני דהא הגוף עדיין באמת גבי הלוה דהא אינו מקנה לו לחלוטין רק לשעבוד ובמה יקנה ולזה מתרץ דבאמת אינו קונה רק עפ"י ב"ד או בשעת הלואתו שקונהו בדמים אבל משיכה לא מהני דאכתי אגיד גבי הממשכן וא"כ לפי"ז כ"ז לענין מלוה שפיר אמרינן שאין קונה מהלוה כיון שצריך להקנות לו גוף הדבר והוא אגיד גבי הלוה אבל אם המלוה קנהו שלא בשעת הלואה מהלוה עפ"י ב"ד כדינו ואח"כ מקדש בו האשה היא שפיר קנהו דגבי המקדש לא אגיד כלל ודו"ק. וכיון שלפי דברינו כל הקנין הוא רק ע"י המעות בשעת הלואה או ע"פ ב"ד א"כ לא קשה מה שמקשים התוס' [דף פ"ב ע"א ד"ה נימא] לוקמי ככ"ע המתניתין ובדשווי' דכ"ע אית להו דשמואל דזה ליתא דהא במתניתין תנא פירות ופירות אין עושין חליפין ובגוף קו' הקצות המעיין ברשב"א וריטב"א יראה שעיקר הטעם דהואיל והגיע לה הנאה מקודשת יעו"ש בדבריהם: עוד באותה סוגי'

ג' התוס' [דף פ"ב ע"ב ד"ה אימור] מקשים דיהי' שם בחמץ ש"ש מטעמא דשמואל ותירצו דאינו חייב לבער רק כשחייב באונסין והנה לדידן דק"ל דחייב לבער באחריות גו"א קמה קו' התוס' ונ"ל דלק"מ דהנה הר"ב כתב [בסוף הגהות מרדכי דב"מ] דאם החזיר המשכון דפטור משום דלא תפיס לי' אזוזי יעו"ש במרדכי והנה באמת בפסח דאסור בהנאה ושוב לא תפיס לי'