דברי חיים חלק א רמ

מ"ד דאפי' נתן לו נאמנות בפי' מ"מ מחויב לישבע נגד יתומי' אבל הממון לא הפקיע ולכך באמת שבועה צריך אבל לא מפסיד הממון וגם אפי' לסבר' המובא בט"ז סי' ס"ט בכה"ג אין טוענין יעי"ש בהדי' וא"ל דטעני' ליתמי נאנסו וכסברת הש"ך ז"ל סי' ק"ח ז"א חדא דבמלתא דידעי בבירור שאינו לא טעני' ליתמי לכ"ע והכא בעל העסקא הי' עמנו בעיר וידענו שלא הי' לו שום אונס למה נזיל בתר איפכא לטעון דבר שאינו. ותו כיון דתיקון דעיסקא כך הוא שכ"ז שלא יברר בעדים לא יהא מהימן הוי כמו שמתחייב עצמו בדבר זה שכ"ז שלא יהי' אונס בעדים שיהי' חייב וכל תנאי שבממון קיים ומתנה ש"ח להיות [חייב] בגו"א וא"כ גם [אם] אמת שנאנסו כ"ז דליכא עדים חייב מטעם שנתחייב עצמו וא"כ ממילא גם היורשים חייבים וכן מבואר בהדי' בנתיבות סי' ס"ט וא"כ בודאי חייבים היורשי' לשלם. עוד נ"ל דכאן אפי' הי' ברור ששילם להאפטרו' הב' חייב הלוה לשלם דלפי מכתב הב"ד אשר לא הי' אפטרו' רק לשקוד לטובת היתומי' אבל לא הי' בידו לעשות דבר בלא אפטרו' הג' המצטרף וגם שום דבר לא הי' ת"י וא"כ גם שהשטר נכתב ע"ש וע"ש האפטרו' השני מ"מ ידוע לכל שאין המעות שלו ואינו נפטר הלוה מהיתומים במה ששילם לו לזה שלא הי' ממונה אפטרו' לקבל המעות וליתן וועקסל וכמבואר דבר זה בש"ך ס"ס ע"א ובנתיבות הגם ששם מיירי דהשטר נכתב על מי שמוציאו מ"מ בנ"ד דידוע דהמעות אינו שלו מה שנכתב השטר ע"ז אינו כלום כמבואר בגמ' ב"ק [דק"ב ובח"מ סי' מ'] וכל הפוסקים וא"ל דהלוה לא ידע מזה וסבור דרשות לו לקחת המעות דז"א דנהי דאינו נקרא בזה פושע מ"מ לא נפטר מחיובו בפרעון לאיש כזה אשר לא נמנה מפי ב"ד אפטרו' על נאמנות וכ"כ בהדי' האחרוני' בסי' ע"ב דלא נפטר רק במסר לאשתו הנו"נ דוקא והאפטרו' הנ"ל לא נמנה להיות נו"נ בתורת נאמנות רק להיות שוקד לטובת היתומים וא"ל נהי דלא הימני' הב"ד על הוועקסל מ"מ בודאי לא ימלט אם יהי' עוסק במו"מ שלא יקבל מעות לשעה או ליום וא"כ פטור הלוה דז"א דמבואר בסי' ע"ב דגם בהחזיר לאשתו דהוי כמו שרגיל להפקיד אצלו מ"מ לא נפטר מחיובו רק בחזרה ליד הלוה ממש או למי ששלחו ומאמינו כמו אשה נו"נ ולא כן כאן שלפי המבואר במכתב הב"ד שלא נתמנה רק לשקוד לטובת היתומים כמו סרסור אבל לא לנו"נ ולכן לפ"ד ברור שלא נפטר הלוה מחיובו בפרעון שפרע לו ולא לקח הוועקסיל מהשני אך לפי דברי הרב מוהר"פ נראה שהי' אפטרו' ממש א"כ יש מקום צ"ע בזה אבל עכ"פ [זה ברור] מה שכתבתי ראשונה כיון שלא הי' לו מיגו על הוועקסל מעולם אינו נאמן רק מתורת עדות ודבריו שלא בפני ב"ד אינם כלום ולכן חייבים היורשים מהלוה לשלם היינו הגדולים חלקם ובמינוי אפטרופוס כמבואר בש"ע ואולם מיתומי' קטני' ודאי שא"ג זולת אם בהקאמפערמיס מבואר איזה תנאי בזה אזי צריך להחמיץ הדבר. ומה שכ' הרב מוהר"פ שיש חשש שטר מוקדם מחמת שלא נתבאר בפני טענות צד השני נגד השטר וגם לא ידעתי שיעור וקצב החיוב לזה סמכתי בזה על הבד"צ שיעשו בזו כתורה. הנה זאת היא דעתי הקלושה אולם לאשר שהדברים תלוי' בדקדוקי כמה סוגיות חמורות ויש לפלפל ארוכות אין לשער והפנאי אין עמדי לזה ידידיי אל תעשו דבר בלתי תבחנו הדבר היטב ולעיין במקומות שציינתי ואם תסכימו עמי תעשו מעשה כדברי הגם שלע"ד הדברים פשוטי' מ"מ ד"מ מקצוע גדול בתורה ולית מאן דיכול למידן כמבואר בירושלמי לזה לא אחליט דעתי רק אחר הסכמות לומדי תורה בד"צ

מחמת שהי' קצת שינוי בהמעשה לפי דבריך לזה העתקתי דברי אלה ומתוכו יוכל לראות תוכן המעשה לפי דבריהם אמנם גם לפי אשר העריך מעכ"ת הדין פשוט כאשר כתבתי רק אם נודע בבירור שכבר נפרע פעם אחת עפ"י עדים כשרים לפי דתה"ק אזי יצטרך לשלוח לי העסק מהקאמפערמיס ואז נוכל להשכיל אם מקרי שטר שנמחל שעבודו ואם יש בו חשש מוקדם אך לע"ע לפי שהעתקתי תורף המעשה לפי דברי בד"צ שבקהלתכם א"צ לכל זה והדין דין אמת כאשר כתבתי והי' שלום כו': סימן יג

א' התו' בב"מ [דף פ"ב ע"א] ד"ה נימא הקשו על רש"י דגריס לימא בדלא שווין שיעור זוזי קמיפלגי אבל בדשווין שיעור זוזי כ"ע ל"פ דהוי ש"ש והקשו בתו' דאמאי לכולי עלמא הוי שומר שכר בשווה שיעור זוזי בוודאי או מטעמא דרב יוסף או מדרי"צ וא"כ עכ"פ כנגד מעותיו הוי להיות ש"ש גם לר"א [אפי' בדלא שוי] ויש לתרץ בהקדים לתרץ דברי רש"י ז"ל שפירש בס"ד [דף פ"א ע"ב] דאמרינן לימא מתניתין דלא כר"א דתנן וכו' ופירש"י ז"ל דס"ל לר"א דלזכר דברים לחוד נקטי' ורע"ק ש"ל דשקלי' לגוביינא וקשה היכי דשקלי' לגוביינא הוי ש"ש ס"ס לע"ע אינו שלו ורק שקלהו לגבות ממנו ומאי הנאה מטי לי' דנהוי בהו ש"ש ואי משום דתפיס אזוזי זה אינו דהא כתבו התוס' [בדף פ' ע"ב ד"ה דקא תפיס] דמשום זה לא הוי הנאה דהא הלוה לו מעות בעין וטוב הי' לו שלא להלוות ולא לתפוס אחובי' ולאו הנאה מחשב זה כלל וגם הא רש"י ז"ל לא כתב בההוא הנאה דתפס אחובי' ורק כתב סתמא דשקלי' לגוביינא וזה וודאי קשה דלמה יחשב בשביל זה ש"ש והאחרונים העירו בזה ונלע"ד דהנה קי"ל [בא"ה סי' כ"ט] באם אומר התקדשי לי במנה ונתן לה משכון דמנה אין כאן משכון אין כאן וכתב הרא"ש ז"ל [בפ"ק דקדושין] דאם אומר זכה בגוף המשכון ולא תחזירנו לי עד שאתן לך מעותיך שמקודשת משום דהוי כמו שנותן לה גוף המשכון ורק אם יתן לה המנה תחזיר לו ותקנה לו המשכון אבל לע"ע קנוי לה משכון ומש"ה מקודשת כן העלו האחרונים בדבריו יעויין באבני מילואים [סי' כ"ט סעי' ו' ס"ק י"א] וא"כ י"ל ה"נ דרע"ק ס"ל באם נותן לו משכון בשעת הלוואה דמקנה לו המשכון עד שיחזיר לו המעות יחזור ויקנה אותו לו להלוה הגם שרשות ביד המלוה לכופו להחזיר לו מעותיו מ"מ הוי כתנאי באם שירצה יחזיר לו משכונו אבל כל זמן שלא יחזיר לו המשכון הוא כקנוי בעד מעותיו שמלוה לו ורק שרשות ביד המלוה להחזיר לו משכונו ולתבוע מעותיו וגם ביד הלוה רשות שיחזיר המעות ויחזור ויקנה משכונו ויעויין במחנה אפרים דלשיטת רש"י ז"ל בכה"ג מיקרי קנין וא"כ לפי"ז כיון דמקרי קנין מש"ה אם נאבד אבדו מעותיו משום דכל כמה דלא מחזיר לו משכונו קנין הוא לו בעד הלוואתו ושלו נאבד וזה כוונת רש"י דשקלי' לגוביינא היינו בעד מעותיו לקחו לקנין עד שיחזירנו אך לכאורה קשה דא"כ אפילו נאבד באונס הוי להיות נאבד מעותיו אך די"ל דז"א דהנה התו' מקשים בב"ק [דף ק"י ע"ב ד"ה דאדעתיה] דבכל מקח שנאבד מיד הלוקח נימא אנן סהדי דאדעתא דהכי לא לקח ותירצו דתלוי בדעת שניהם יעו"ש והעלו האחרונים דבדבר שלא נגמר עדיין ורשות בידו להחזיר אם ירצה באיזה תנאי אם איתרע אונס אמרינן אדעתא דהכי לא קני אפילו בתלוי בדעת שניהם [א"ה ועיין במשנה למלך פ"ו מה' זכיה ומתנה שהאריך בזה] יעויין בנ"ב בח' יו"ד [סי' ס"ט] וא"כ ה"נ דהא לא נגמר הקנין ורשות בידו להחזיר מקנינו ורק בחזרת המשכון אם איתרע בי' אונס שפיר אמרינן אנן סהדי דאדעתא דהכי לא לקח גם שתלוי בדעת שניהם ומש"ה אם נאבד באונס חוזר המקח ולא הוי רק ש"ח וגובה מעותיו אך דעדיין תקשה א"כ גם אם נגנב נימא אדעתא דהכי לא קני' ויהא פטור המלוה ויגבה חובו אך די"ל דמ"מ גם אם נתבטל המקח חייב בגניבה ואבידה כש"ש לפי מאי דמבואר בש"ע [ח"מ סי' קפ"ו ס"א וע"ש בסמ"ע] גבי אם לקח כלי לקנות בדבר שקצבתו ידוע אם החזירו דמקרי ש"ש בההוא הנאה שרצה לקנותו וכן מבואר גבי מתנה ע"מ להחזיר וכו' וא"כ מש"ה בגו"א חייב משום ההוא הנאה שרצה לקנותו עד שיחזירנו לידו אבל באונס פטור הגם שלקחו עד שיחזירנו לו מ"מ אנן סהדי אלו הי' יודע שיאבד לא לקחו ועפי"ז א"ש מה שס"ל לר"א שפטור משום דס"ל דלא לקחו רק לזכרון דברים ולא מיקרי לוקח כלל ויתורץ לפי"ז קו' התוס' [דפ"א ע"ב ד"ה ד"ה] שהקשו דלרש"י ז"ל שכתב דנקטי' לזכרון דברים א"כ אמאי אינו משמט דהא אמרינן בב"מ דהיכי דנקטי' לזכרון דברים משמט וא"כ אמאי אינו משמט לר"א אפילו בשוה שיעור זוזו הא רש"י ז"ל כתב דנקטי' לזכרון דברים ובב"מ אמרינן דלכ"ע אינו משמט בשוה ש"ז ולפמ"ש א"ש דהנה המהרי"ו ז"ל כתב דאפילו אם לקחו שלא לשם משכון מ"מ דינו כמשכון יעויין באה"ע סי' כ"ח [סעי' ט"ו בהג"ה וע"ש בב"ש ס"ק מ'] ולכאורה קשה על דבריו מהא דאמרינן בב"מ דאם אינו שוה ש"ז משמע דנקטי' לזכרון דברים וקשי' לפי דברי מהרי"ו ז"ל אפי' אם לא לקחו למשכון מ"מ דינו כמשכון וי"ל דדברי מהרי"ו אינם אמורים רק באם שוה ש"ז אבל באם אינו שוה ש"ז לא הוי למשכון רק לזכרון דברים וא"כ לפי"ז י"ל כמו כן לדידן לענינינו דנהי דפליג ר"א ארע"ק וס"ל דנקטי' לזכרון דברים מ"מ הא הוי ממילא משכון כדברי מהרי"ו ואך דנהי דהוי משכון מ"מ פטור אם נאבד דהא אנן סהדי אילו הי' יודע שנאבד לא הי' לקחו והיינו שהי' מפרש שיפטר ורק לרע"ק נהי שבטל המקח מעיקרו מטעם דאנן סהדי מ"מ הוי ש"ש בההוא הנאה שרצה ללקחו אך לר"א דבאמת לא נקטי' רק לזכרון דברים ורק דאנן אמרינן ממילא דהוי למשכון וכלוקח דמי עד שיחזיר לו מעותיו מ"מ כיון שנאבד אנן סהדי שלא אדעתא דהכי לקחו והנאה שהי' עד הנה שלו ג"כ אינו דאינ' נחשבת אצלו כלל כיון דלא לקחו רק לזכרון דברים ורק לרע"ק דס"ל דשקלי'