דברי חיים חלק א רלט

ואין כוונתי שעתה מעידין הראשונים כן רק לפי דבריהם שהעידו מכבר מוכחשים האחרונים שאמרו לא לוה ומה חזי דציית להני צייתי להני וא"כ האחרונים משקרים ושוב ממילא אין נאמנים על הזמה ואי כיון דהראשונים נקראו בע"ד על המקום שהעידו שהי' שם הלוואה ואינם נאמנים לא נאמנים גם ע"ז שהעידו שלא ראו את הלוה עדים אחרונים כלל זה ליתא דהא פ"ד ונהי שאין נאמנים במה שהעידו שהי' הלוואה במקום פלוני כיון שהאחרונים אומרים ששקר מעידין הוויין בע"ד מ"מ במה שמעידין שאותן עדים האחרונים לא ראו שלא לוה ע"ז לאו בע"ד המה ונאמנים ומה חזית דציית לאלו ציית לאלו וכיון שאין האחרונים נאמנים ע"ז שלא לוה והוויין בזה עדות מוכחשת גם על עמנו הייתם פסולים ומש"ה שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דזה הוי הכחשה וכתב אח"ז וכן אם אמרו להם האיך אתם מעידים הלא הלוה הי' עמנו היינו שכיון שמעידים רק על גופן של עדים ואומרים ששקרנים המה שהלוה הי' עמהם באותו הזמן אבל על גוף הלוואה אינם מעידים כלל ה"א שגם בזה נאמין לאחרונים וע"ז אמר דהוי כמו שאומר שהלוה וזה אומר שלא הלוה דמאי חזי דציית להני ציית להני כיון שמכחישים בהלוואה ודו"ק. ועפ"ז לא קשה קושי' המפורשים כלל דהנה באם העידו על המוכר שהי' עמהם [בהך דפי' המשניות] או על הנרבע [דפלוני רבעני לרצונו דהקשה מזה על הרמב"ם דה"ל עשאאי"ל] שהי' עמהם וע"ז מהימני האחרונים שהי' עמהם דהוי הראשונים לענין זה בע"ד כנ"ל וא"כ אף שממילא מוכחש גוף העדות מ"מ האחרונים אומרים אמת דע"ז האמינו התורה ובשלמא ביש הכחשה חוץ להזמה ע"ז שפיר כתב הרמב"ם ז"ל כיון דעל הכחשה שלא לוה נאמנים הראשונים להכחיש בתראי שאומרין שראו שלא הלוה ולא הוי בע"ד לענין זה דפ"ד דהוא תרי דיבורי אבל הכא כיון שנאמנים האחרונים שאומרים שהי' עמהם ממילא לא נרבע ולא מכר ואין בזה פ"ד דהוא חד גוף ממש דלא פלגינן לכ"ע ושפיר הוי זוממין ודו"ק. ולא באתי להאריך לפרש לתרץ בכל מקום ומקום בפרטות כי המשכיל ידין מהכלל על הפרט בכל מקום בפ"ע

עוד נסתפקת אם צריכים העדים [לשלם על מה] שהעידו שזה מכר חפץ זה מחמת שהעדים לא הפסידו כלום בעדותם באמת אם לא הפסידו פטורים ואין יכולין לומר לדידי שווי' לי לחייבה אחריני כמבואר דבר זה בגזלן ממש שאינו משלם רק כפי שווי' הדבר לא כפי ששוה לדידי' וכ"ש כאן וזה ברור

ומה שהבאת להקשות על דברי (ה"מ) [המפורשים] דמאי העזה הוא הא כיון שהוא נשבע שיש בו חצי' א"כ הרי חבירו מכחישו וא"כ יכול הוא ג"כ להעיז [א"ה כוונת השואל להקשות על הנ"י שתי' בריש ב"מ קו' התו' ד"ב ד"ה וזה נוטל דלהכי א"נ חצי' שלי במגו דכולה שלי משום דלא הי' יכול להעיז לכפור הכל וע"ז הק' השואל מדברי הנ"י גופא בסוגי' דר"ח קמייתא שכ' דלהכי ה"א דהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים משום דבמודה במקצת אינו משיב אבידה דלא יוכל לכפור הכל ולכך נשבע משא"כ העדאת עדים שהוא באמת כפר בכל אימור דהאמת אתו דאל"ה לא הוי מצי לכפור והגם דהוחזק כפרן על המקצת י"ל משום דהוא תובעו יותר מהמגיע לו לכך השטה בו קמ"ל הק"ו כיין דעכ"פ הוחזק כפרן ובחזקת מעיז הוא ע"ש והנה לפ"ז עדיין אינו מיושב קו' התו' הנ"ל דעדיין ליהמנו חצי' שלי במגו דהי' אומר כולה שלי ואי דלא יוכל להעיז ז"א כיון דכאן לא הוחזק כפרן על המקצת אדרבא נאמן עלי' בשבועה א"כ שפיר כיון דחבירו מכחישו ומעיז פניו נגדו לומר דכולה שלו אף הוא הי' יכול להעיז ולומר כ"ש ודו"ק עכ"ה] תמהני עלך דמאי דמיון הוא זה דכאן לדברי (ה"מ) [המפורשים] (דרח"ק) [לדרח"ק] דהתם לענין שלא נחזיק לי' ככפרן אמרינן סברא זו אבל הכא להאמינו במינו מאי מיגו הוא זה דלמא אין לו בזה הטלית אינו יכול להעיז לגמרי ואף שמאמינין לו בשבועה על החצי אבל מ"מ אין זה בירור גמור דהא וודאי אינו נאמן בשבועה לחוד ליטול דא"כ בלא"ה תקשי ישבע שחצי' שלו א"ו דאינו נאמן בשבועה ליטול והשבועה רק מתק"ח אבל ליטול אינו נאמן בשבועה כלל ורק דינם כממון המוטל בספק ושניהם מוחזקין וא"כ מאי מיגו איכא דלמא לית לי' בי' כלל ומש"ה ירא להעיז וזה ברור. גם מה שהבאת בשם מו"ח זלל"ה לא ידעתי הלא קו' זו ותירוץ זה מבואר שם. והנה בעיקר קו' התוס' [ד"ב ד"ה וזה נוטל הנ"ל] ישבתי לשיטת הרי"ף ז"ל דס"ל דאיירי דהמקח ביד המוכר ועיקר חילוקם הוא רק לענין מי שפרע כמבואר במלחמות ובתויו"ט והנה לכאורה קשה לפי דבריו למה חולקים הא אין החלוקה יכולה להיות אמת דהא המוכר יודע שלא לקחו אלא אחד ואי דשמא מכר אחד לחבירו הא עדיין אין מקחו מקח כלל דהוא עצמו לא קנהו רק לענין מי שפרע ומקחו של השני בטל מכל וכל וא"כ דמיא ממש להאי דשנים שהפקידו דדין הוא להיות מונח אך בכאן א"א להיות מונח דהיכא דהמקח נפסד לגמרי אינו במי שפרע והלכך אם יניחוהו ביד ב"ד עד שיבא אלי' יחזרו מדבריהם והמקח בטל לגמרי ורק דעכ"פ קשה שיניחו המעות עד שיבא אלי' אך דזה ליתא דהא בהמעות ליכא הכחשה כלל וא"כ בזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי א"כ אם יאמר כולה שלי והוא נתן כל המעות א"כ יהי' הכחשה במעות ויהי' מונח ודו"ק כי זה ברור: סימן יב

הנה נידון אשר נשאלתי בדבר המעשה שנשארו יתומים והבד"צ מינו אפטרופסים שנים והשלישי נצטרף עמהם ואין רשות ביד שום אפטחופוס לעשות דבר גדול וקטן בלתי ידיעת השלישי והוועקסל והמעות יהא מונח ביד השלישי רק שא' מאותן השנים יהי' עוסק לטובת היתומים בידיעת השלישי המצטרף עמהם. והנה לוו האפטרופסים בידיעת הב"ד לאיש א' סך מסוים על עיסקא כנהוג והניח הלוה ע"ז וועקסל וכתב בתורת קאמפערמיס והוועקסל מונח ת"י האפטרופוס השלישי המצטרף. והנה עתה נפטר האפטרופוס האחד אשר הי' העוסק בנכסי היתומים וגם הלוה מת ושבקו חיים לנו ולכל ישראל והוועקסל מונח ת"י האפטרופוס הג' המצטרף וא"י אם נפרע הוועקסל או לא כי מת פתאום האפטרופוס ורק שזה כמו שנה אמר הנפטר להאפטרופוס הג' הנ"ל שקיבל מעות מהלוה ולא נשאר חייב לו רק סך מועט והבטיח לשלם כולו ורק נסכם ביניהם שיחזור וילוונו מחדש והי' רוצה לכתוב וועקסל מחדש ואמר לו האפטרופס הג' שסגי בהוועקסל הישן כה דברו ביניהם האפטרו' הנפטר והג' הנ"ל וגם הלוה אמר באיזה פעם לאפטרופוס הג' הנ"ל שחזר ולוה המעות מהאפטרופוס השני אבל מעולם לא דברו מזה פא"פ הלוה ואפטרופוס שלשתם יחד ומה שהי' אחר המעשה הנ"ל לפי דבריהם לא נודע לשום אדם וגם לא לאפטרופוס הג' ורק אלמנת הלוה טוענת שאולי פרע בעלה להאפטרופוס הנ"ל והיורשי' אינם יודעים והמה קטנים וגדולים יחד זה תורף השאלה כי דברי האשה והעד אינו מעלה ומוריד לדינא וליכא רק פטומי מילי. והנה לפע"ד דזה פשוט דאין נאמן לומר פרעתי נגד שטר ואפי' אם נימא דהקאמפערמיס לא הוי שטר מעלי' מ"מ לא גרע (מח"י) [מוועקסיל] שהסכימו האחרונים ומובא בתומים [סי' ס"ט ס"ק ה'] דאינו נאמן לומר פרעתי משום דשטר כזה שיכול לגבות בדיניהם אין מניחין אם פרע יעו"ש ולכן הדבר ברור דא"צ לומר פרעתי וכן המנהג וא"ל הרי הודה האפטרו' בפני מי שהשטר מונח בידו שנפרע מ"מ גם אם נימא הודאה בפע"א מהני מ"מ לא מגרע הודאה זה כח השטר כי מבואר בח"מ סי' צ"ג וס"ס ע"א דאין הודאת השותף מהני לחוב להשני ולכן היכי שהמעות כולו של א' מהם א"נ לחוב כלל כמבואר שם (ר"צ) בש"ך ואחרונים ובנתיבות סי' ע"א והנה הכא דידוע לכל שהמעות של היתומים ורק לפנים נכתב השטר בשמו בודאי אינו נאמן לחוב בהודאתו כמו שא"י למחול כמבואר בתשו' רמ"א ז"ל ואינו בע"ד כלל רק כמו סרסור ואינו דבריו בזה רק כמו עד וכמבואר בסי' [ל"ז סעי' ח'] דאפטרופס הוא כעד וא"כ אם אמר חוץ לב"ד בפני א' אין בדבריו ממש והשטר בתוקפו וא"ל דהוי כשליש בשעה ששלישותו יוצא מת"י דנאמן דז"א דהתם הטעם דהימניה כמבואר בש"ס [גיטין דף ס"ד ע"א] וכל הפוסקים או משום מיגו אבל הכא ל"ל מיגו עכשיו דאין השטר ת"י והכל יודעין ששטר המונח ת"י אפטרו' הג' המצטרף שייך להיתומים ומאי מיגו אית לי' מה הי' יכול לעשות וגם מעולם לא הימנוהו כיון שלא נתן לו מעות ולא וועקסל והב"ד הי' בעת שהלוה להלוה ולא הרשהו לעשות דבר בלתי ידיעת השלישי וגם הוועקסיל לא מסרהו לו ומאי הימנוהו וא"כ אינו רק בתורת עדות ושלא בפני ב"ד אין דבריו כלים וא"כ השטר בתוקפו וא"נ לומר פרעתי וא"ל כיון דהוי עיסקא יהא נאמן לומר פרעתי במיגו דנאנסו דז"א דהא לפי מנהגינו אינו נאמן לטעון על הקרן נאנסו בלא עדים ואם נימא דהוא עצמו א"נ מ"מ ליתמי נטעון כן ז"א דכיון דהוא א"נ שוב גם ליתמי אין טענינן וכן מבואר בהדיא בש"ע סי' ק"ח וז"ל או שהאמין לבעל העיסקא אם יאמר שלא החזיר אין טוענים להם וכו'. וכ' התומים וז"ל כבר כתבתי לעיל סי' ע"א דמזה מבורר דדעת המחבר אפי' בסתם נאמנות לא מהני מיגו יעו"ש ויל"ד מה בכך דנתן נאמנות היינו נגד לוה גופי' אבל לא ליורשיו וכן מבואר לעיל סי' ע"א ס' טו"ב דאף עפ"י דנתן לו נאמנות סתם מ"מ במת הלוה חייב המלוה לישבע ליורשיו וטענינן דלמא פרע (המלוה) [הלוה] וצ"ל לענין שבועה טעני' אף דהימני' מ"מ דלמא פרע ולכך צריך שבועה אבל להפסיד הממין כיון דאלו הי' חי לא מצי לטעון אף ליתמי לא טעני' כן כיון דהוא גופי' לא מצי טעין והרי בשבועה איכא