דברי חיים חלק א רלח

שהם ב"ד בוודאי מהני וכן משמע להדי' מדברי התוס' שם כדברי דלא פסלו רק משום דלא מינכר שהם ב"ד אבל היכא שנעשו ב"ד בפירוש סגי אף בשנים יעו"ש להדי' אבל מי יכול לדון עם שהתקיף ממנו ובטלה דעתי נגדם אבל בחידושי הרמב"ן משיג על דברי התו' הנ"ל וכתב בהדי' דלר"א סגי בקיום בשנים וגם לפי דברי הרא"ש ריש סנהדרין [סי' ג'] שפירש דברי שמואל דאיירי בקיבל עליו [לדון אותו כמו שנקרא דיינים מה"ת ע"ש] לא קשה כלל קושית התום' דב"ב ולא צריך לתרוצם אולם אף אם נימא כדברי הגאונים הנ"ל דגם לר"א צריך תלתא בקיום עדות מ"מ וודאי סגי בחד דגמיר כמו בדין דאלת"ה קשה טובא דהלא מבואר בסנהדרין דף ח' דחוששין ללעז דאיתא שם מוש"ר בכ"ג ור"מ סבר סגי בשלשה ופירש"י שם (אמוראי בתראי) [לאביי] דלכ"ע חוששין ללעז היינו שאם לא יהי' במוש"ר רק שלשה חיישינן שמא אח"כ יבואו עדים שזינתה ויצטרכו כ"ג ויוציאו לעז על ב"ד הראשונים לומר משום דלא ידעו לדון הוסיפו עליהם יעו"ש ברש"י ותוס' [בשם ר"ת] וא"כ אם איתא דלקבלת עדות בעינן דווקא תלתא דגמירי הי' צריך בכל דין אף בלי עדים שלשה דגמירי דלמא יבואו עדים ויצטרכו ג' גמירי ויהי' לעז על הראשונים (ובלא זה אין להקשות לפי דברי הגמ' דסנהדרין דחוששין ללעז א"כ אמאי יחיד מומחה כשר לדון ולא לק"ע כמבואר בח"מ לענין הודאה והודאה ועדות חדא מילתא הוא יעיין בק"ה דלפי דברינו דסגי בקבלת עדות ביחיד דגמיר ועוד שני הדיוטות עמו כמו גבי דין א"כ ליכא לעז על המומחה דמשום דלא ידע לדון הוסיפו עליו דהרי הוסיפו הדיוטות) אלא וודאי אותו ב"ד שראוים לדון ראוים נמי לק"ע אך אף אם נימא כדברי האו"ת דצריך דווקא ג' דגמירי מ"מ זה מיקריא גמירי ויעוין בת' בן לב בס"א מה שכתב בענין תלמיד עם רבו וגם במהרש"ל ביש"ש כתב בהדי' וז"ל לענין קיום שטרות דמנהג דמקיים הרב ביחידי וז"ל והמנהג נתפשט נראה שבא ממנהגינו שרגילין שהרב שרוצה לסדר ב"ד מושיב ג' בחורים והן מקבלין עדות והוא אצלם ומקיימין להודיע חתימתן שהוא אמת וגם משום שכתב הרי"ף בתשובה דבעי ג' מומחים כלומר שהם מומחין לזה שיודעים לחקור לקבל עדות כתיקון ע"כ הרב המסדר הב"ד מודיען חקירות ודרישות ומ"ה חותמים שמו על הב"ד וכו' הרי להדי' דכן המנהג מקדם בישראל לקבל עדות ע"י תלמידים ואף שכתב שם מהרש"ל אח"ז וז"ל גם במה שכתבתי שהרב המסדר וכו' יש לפקפק וכמה תקלות בא מזה שלפעמים הוא מסדר ב"ד בג' נערים רקים שבדוחק באו לבן י"ג ע"כ ראוי להושיב ג' יודעים באים בימים שאינם נחפזים אלא מתונים בדין ובהלכה והשומע ישמע והחדל יחדל עכ"ל נראה מדעתו דלכתחילה אין להושיב תלמידים נערים אבל מ"מ בדיעבד אף הוא מודה דכשר ואף אלכתחילה נמי אמר החדל יחדל ולא רצה לבטל המנהג אשר מקדם. היוצא לנו מכל הנ"ל דלמאן דפסק כר"א וודאי סגי בג' ואיכא ביניהו חד דגמיר והב"מ ז"ל כתב דהוי ספיקא דדינא אם הלכה כר"א וגם אף לפי מאי דפסקינן כרבא דעת הרא"ש ז"ל דכשר בחד דגמיר וגם הרמ"ה ז"ל לא פליג עליו בהדי' כמבואר בתשו' מהרי"ט ובש"ך [ס"ג סק"ב] ואף אחר כל החומרות ולומר דסבירי לן כהרמ"ה סגי בנידון דידן דישב הרב עם תלמידיו לומדי תורה ובוודאי בקי בהו הרב שהמה יודעים דיני חקירות אין לפקפק בגביות עדות הזה לפסלו בדיעבד ולפי דעתי כנ"ל אף לכתחילה כשר לגבות עדות הרב עם תלמידיו וכן המנהג בכל תפוצות ישראל דלא לבעי דווקא ג' דגמירי בקבלת עדות ועיין בתשו' מהרש"ל משמע בהדי' כמו שכתבתי הכ"ד הק' חיים הלברשטאם: סימן יא לכבוד אהו' גיסי ידידי הרבני החריף ובקי המושלם במערות כשו"ת מו"ה יחיאל מאיר נ"י

מכתבו הגיעני לנכון זה לא כביר וראיתי שמעכ"ת מתלונן עלי על שלא הודעתיו משלומינו עד הנה. יאמין לי ידידי שמיום פרידתו מאתי לא נחתי מעט קט כי לאחר שבועות באתי לביתי ונחלתי בחולי הקדחת הש"י ואחר ששבתי מעט לאיתני נסעתי לק' רישא לצורך אנשי ק' ונתעכבתי שמה הרבה ואחר ביאתי משם לביתי תיכף בא אלי מכתב מכבוד גיסי הרב החריף מ' יהושיע העשיל נ"י ליסע אתו לק' לייפניק ונתעכבתי ימים רבים בנסיעה זו ואחר ביאתי לביתי רבו עלי טרדות אנשי ק' עד מאד גלל כן לא יכולתי לקיים הבטחתי אשר הבטחתי למעכ"ת והנה עתה אשר עוררני מעכ"ת נתתי אל לבי לעיין בדבריו ולקחתי מיעד לזה ולטייל אתו ארוכות וקצרות. אך. גם לזה אין הזמן מספיק לפלפל הרבה לכן אבוא כעת בקצרה ואי"ה אם יכתוב לי עוד מתשו' חידושיו אראה לדבר אתו הרבה כפי אשר יחנני ד' והנה מעכ"ת הקשה על הרמב"ם בפירוש משניות ריש בבא מציעא שכתב ולא יכול להוציא בעדותו אם לא שיצרף עמו אחר והקשה מעכ"ת הלא הוי עדות שאאי"ל דהא יהי' הכחשה דאם המוכר הי' עמו אז לא הי' כלל מכירה והנה באמת י"ל בדרכים רבים שי"ל כגון שמכרו לו באם שיתן מעות לפלוני והמוכר אמר שנתן מעות לפלוני וא"כ נהי שהזימום מ"מ המעשה יוכל להיות אמת שנתן מעות לפלוני וקנה החפץ וגם י"ל במכר לו ועל תנאי זה קיבל ממנו המעות ומשני קיבל לאח"כ בלא תנאי והוא אמר שלא קיים התנאי והעדים מזימים אותו על זה שאמר שהוא לא קיים התנאי (וכגון שהתנאי הי' בשוא"ת) וכיוצא בזה משכחת הרבה אופנים אך מחמת שמפני קושי' זו נבוכו האחרונים הרבה כי קשה על דברי הרמב"ם דהל"ע מכמה מקומות כמבואר בתומים סי' ל"ח לכן יש לומר טעם אחר בדברי הרמב"ם ז"ל אשר עי"ז יפלו כל הקושיות דהנה דברי הרמב"ם ז"ל מיני' ובי' תמוהים הם דז"ל שם בפי"ח מה"ע הכחשה בעדות עצמה וכו' עד כיצד עדים שבאו ואמרו ראינו שזה הרג וכו' ואחר שנבדקו באו שנים אחרים ואומרים ביום זה היינו עמכם ועם אלו וראינו שזה לא הרג ה"ז הכחשה וכן אם אמר להם האיך אתם מעידים כך [וכו'] ה"ז עדות מוכחשת שזה הי' כמו שאמר לא הרג זה את זה ולכאורה דברים אלו תמוהים דהא עיקר דין הכחשה הוא זה שאין אומר על גוף העדים דבר רק על הלוה וזה ילפינן מקרא עד שתסרה גופן של עדים שיאמרו על גופן של עדים וא"כ מה דאומרים שהיינו עמכם ועמו לא הוי הזמה מכ"ש באומרים זה לבדו שהי' עם הלוה שהוי הכחשה כיון שאין מעידים על גופן של עדים כלל ותו יש לדקדק מה זה שכתב האיך אתם מעידים ליתני סתמא וכן אם אמרו הלוה או המלוה הי' עמנו ה"ז עדות מוכחשת לכן נ"ל דסברת הרמב"ם ז"ל כן הוא דהנה הטור בח"מ [כתב בסי' ל"ח] מה בין הכחשה להזמה הזמה הוי בגופן של עדים והרי כמו שהעיד על שנים שחללו שבת אבל בהכחשה שאין מעידין על גופן מאי חזית דציית להני ציית להני וכתבו התויו"ט ולח"מ ז"ל [בפ' הנ"ל] דהטור ז"ל ס"ל דהזמה לא חידוש הוא וזה תימה דהוא נגד הש"ם ב"ק [דף ע"ב ע"ב] ויעוין בתומים ובמהרי"ט חלק א"ה [סי' ל"ז] והנה דבאמת אין דמיון עדי הזמה למעידים שחילל שבת דהתם שפיר העדים נאמנים ואי דהם אומרים שהעדים שקר העידו הם אינם נאמנים על גופם דהמה בעלי דבר אבל הכא בעדות שהעידו דזה לוה לפלוני מנה דהאמינם התורה דלאו בעלי דברים הם בזה ואין אדם חוטא ולא לו וא"כ כשבאו שנים אחרים ומעידים שהעדים היו עמהם ולא ראו ההלואה מה חזית דציית להני ציית להני דהא לדברי העדים שאמרו שזה הלוה לזה ביום פלוני העדים האחרונים שקרנים המה ואי דהמה בע"ד הא בשעת עדותן שהעידו על פלוני שלוה לאו בע"ד המה ומה להם בזה [והיו] נאמנים אז בעדותן וא"כ כיון שהראשונים נאמנים ממילא מי שיעיד שלא כן הי' הוא עדות שקר ומה חזית דציית להני ציית להני אבל בעדות שהעידו שזה חילל שבת הבעלים אינם נאמנים דהמה בע"ד וא"כ שפיר העדים נאמנים וא"כ מה זה שכתב הטור ז"ל דדמי להעידו עליהם שחילל שבת לכן י"ל דכוונת הטור ז"ל הוא כן דאמת הזמה חידוש הוא וחזינן נמי דהתורה גילתה דדין הזמה הוא דוקא אם יוסר גופן של עדות כמבואר במכות [דף ה' ע"א] וא"כ ש"מ דהתורה חידשה לנו בהזמה שנאמין לאחרונים ויהיו הראשונים כמו שהעידו עליהם שחיללו שבת כיון שמעידים עכ"פ על גופן ולא דקדקו על עיקר העדות אם לוה אם לאו אך שמהסברא הי' שלא להאמינם דלפי הראשונים האחרונים פסולים המה ובע"ד לא מקרי כנ"ל מ"מ חידשה תורה בזה שיהי' כאילו מעידים על גופם שחיללו שבת ולא יהי' הראשונים נאמנים אבל בהעידו על הלוואה שזה לא לוה שפיר נשאר הסברא במקומה מה חזית דציית להני ציית להני דהני עדים כמו הני וכוונת הטור מבוארת בלא פקפוק כלל. ועתה עפ"ז מיושבין ממילא דברי הרמב"ם ז"ל ביש הכחשה עם הזמה א"כ אין נאמנים האחרונים כיון דלדברי הראשונים פסולים האחרונים מה חזי דציית וכו' ואי דהמה בע"ד דהתורה שווי' כבע"ד זה ליתא נהי דהתורה שווי' כבע"ד היינו במה שהעידו עליהם שהי' במקום פלוני ועדותם שקר והראשונים אומרים שהאחרונים אומרים שקר שהי' באותו פעם וראו הלוואה ע"ז האמינו התורה לאחרונים ולא לראשונים ועשאה את הראשונים כבע"ד אבל מה שהעידו בתראי שראו שלא לוה ע"ז מכחישים אותם הראשונים ואומרים שלא ראו זה כלל דהא הם מעידים שלוה וע"ז לא עשאה התורה את הראשונים כבע"ד וא"כ כיון שהם משקרים ממילא אינם נאמנים במה שהעידו עליהם עמנו הייתם ואין לומר שנוגעין בעדותם