דברי חיים חלק א רלב

עדיין לא פסקתי הדין הרי לנגד זה [אם הי' הדיין אמר כן אז] יוכל הבעה"ד לומר לא קבלתי' כלל וגם בודאי מסתמא יאמר כן אחרי שרואה שהדיין חוזר בו ממה שזיכה אותו בתחלה ורצה לדונו מחדש הלא טוב לו לילך לפני ב"ד אחר שמוחזק ונאמן לדונו מחדש. ועפי"ז מיושב קושי' הריטב"א [שהקשה שם] אהא דפרכינן [שם] וניהדר ונדיינו דדילמא מיירי שסותר טענותיו הראשונות ומכחיש בזה את הדיין ולפמ"ש א"ש דאי נימא דלא איירי בשודא וא"כ אין נפקותא כלל בדין דתורה אחת לכולנו רק שרוצה לחזור ולטעון ע"ז שפיר יש לו מיגו דאי בעי אמר לא קבלתי אותך וילך לפני ב"ד אחר וג"כ יזכה בטענותיו החדשות שרוצה לטעון ודו"ק. וא"כ לפי דברינו הנ"ל י"ל דלא כהש"ך ז"ל רק דלעולם ביש בידם הפס"ד נאמן הדיין שכ' הפס"ד בשעה שעמדו לפניו במיגו דלא פסקתי עדיין וכדברי המקנה. והריטב"א ז"ל לא מיירי אלא באין עדים על הקבלה דאז לא הי' נאמן הדיין וכנ"ל וא"כ בנ"ד דאינו נאמן לומר לא קבלתי אתכם שהרי האמינם בחתימה החלקה שמסר לידם וא"כ נאמנים הדיינים במיגו דלא פסקנו עדיין. אך באמת דברי המקנה ז"ל נפלאו ממני להבינם דהאיך יאמר לא פסקתי עדיין הרי הפס"ד לפנינו ואי משום שהי' לו אז מיגו הא הוי מיגו למפרע וא"ל כמש"כ הש"ך ז"ל בסי' מ"ז [סק"ה] דאי אמר בשעת הראי' כך וכך יש לי עליו נאמן אז במיגו הכ"נ נאמן הדיין לומר שכ' הפס"ד מיד בשעה שעמדו לפניו דאי כתבו אח"כ מה לו לשקר ולכתוב כלל הלא תמיד יהי' נאמן לומר כך פסקתי אך זה ליתא דהא י"ל דאז הי' נראה לו כך וכמש"כ המקנה ז"ל בעצמו ועכשיו אומר שקר וא"כ לא שייך להאמינו מאז בשעה שכתב דהוי מיגו בדדמי וגם עתה אין להאמינו במיגו שהאמת אתו שנכתב בעוד שעמדו לפניו דעכשיו הו"ל מיגו למפרע. אך כדי לתרץ דבריו שלא יהיו תמוהים כ"כ י"ל דאיירי שהפס"ד ביד זה שמזכהו עתה דיש להאמינו במיגו שהי' מחזירו ליד הדיין וכעין זה כ' הראב"ד ז"ל גבי שליש [הובא בש"ך סי' נ"ו ס"ק כ'] וא"כ עכ"פ בנ"ד אין מקום למיגו זו לומר לא פסקתי עדיין שכבר הוחזק הפס"ד לפני כל וגם דהו"ל מינו בשנים וא"ל דנאמנים במיגו דאי בעי שתקו ולא נתנו הפס"ד דזה ליתא דלסברת הש"ך ז"ל [בסי' מ"ו ס"ק צ"ז ובסי' פ"ב בדיני מיגו אות י"ט] הטעם דאם רק אחד שתק נמי סגי א"כ בנ"ד אם אחד ישתוק לבדו והשני יאמר הפס"ד שוב לא יהי' השני נאמן לומר עדיין לא פסקנו וירצה לפסוק עתה דהאיך יוכל עתה להצטרף עם אותו שאמר שכבר פסקו ואפילו לסברת ה"ה דהטעם דאי בעי שתקו דבשתיקה בקל מסכימים לדעה אחת ג"כ לא שייך בנ"ד דבשתיקתם לחוד לא הי' זוכה לוי ועיקר המיגו הוא רק דעתה היו שותקים ולא היו נותנים הפס"ד ואח"כ היו אומרים כך דעתינו לפסוק והרי שמא חבירו לא יתרצה להחזיק בשקרו ומהדר לאמונתו לומר כמו שפסק בראשונה לכן מסכימים יותר לכתוב הפס"ד בשקר כדי שלא יוכלו לחזור בו שום אחד וא"כ כיון שאין להם שום מיגו דלא פסקנו שוב ממילא נאמן הבע"ד לומר לי זכית והפס"ד נכתב בשקר לאחר מיכן וכמש"כ הש"ך בשם הריטב"א ז"ל וא"כ כיון שנאמן לומר לא כך הי' הפס"ד נאמן שוב במיגו ג"כ לומר לא קבלתי אתכם לפשר רק לד"ת. אך לזה יש לכאורה לומר דהוי מיגו לנגד נאמנות אך לפי מה דנראה בסי' (מ"ו) [נ"ו ס"ק כ'] בש"ך ז"ל גבי שליש דאם אומר לו שלא כדת עשית באין השלישות יוצא מת"י אינו נאמן הכ"נ לא האמינם רק על מה שיאמרו בשעה שעמדו לפניהם אבל על לאחר מיכן לא האמינם כלל ואף שמכחישים על מה שעשו בשעה שעדיין הי' להם נאמנות נמי נאמן במיגו כמו גבי שליש הנ"ל אף שראיתי בס' שב יעקב [סי' ה'] שהשיג על הש"ך ז"ל ופסק דא"נ במיגו לימר שלא כדין עשית כיון שכבר נתן לו נאמנות אז ומה שעשה בעודו בנאמנותו מסתמא כדין עשה ואינו נאמן להכחישו אף במיגו יעו"ש מ"מ נלע"ד דסברת הש"ך ז"ל עולה יפה וכן משמע להדיא מהראב"ד והרשב"א ז"ל [בחי' רשב"א בגיטין דף ס"ד] גבי גט יוצא מתחת ידה דלא האמינו רק מטעם מיגו אבל לא מטעם נאמנות גם מדברי הריטב"א ז"ל גבי פס"ד מוכח דלא כשב יעקב שכתב דאף שהפס"ד בידו א"נ הדיין לומר שנכתב בעוד שעמדו לפניו אלמא דכל שאינו אומר בשעת נאמנותו אף שאומר שעשה כדין בעודו בנאמנותו א"נ אם לא היכא דאית לי' מיגו וכדברי הראב"ד ז"ל או שתפיסתו מוכח עליו וכדברי הרשב"א ז"ל בסוגיא דשליש וזולת זה אינו נאמן וא"כ כיון שבנ"ד נאמן הבע"ד לומר לא קבלתי אתכם ולכ"ע נאמן עכ"פ לומר לא כך פסקתם (וא"כ) [ואך אעפי"כ] פטור ראובן הדיין ואין בטענות שמעון ממש שתובע מדינא דגרמי דמאיזה טעם יהי' חייב אם לומר שחתמו שקר על הפס"ד וכדין עדים שחתמו שקר שחייבים הא ליתא שכבר כתבו האחרונים לחלק בין שליש שהחזיר השטר למלוה דפטור [בסי' נ"ה ועיין שם בסמ"ע ס"ק ה'] לבין עדים שחתמו שקר משום דעדים בשעת מעשה הם עושים ההיזק אבל בשליש שהחזיר השטר שכבר נכתב ועומד לא מקרי גרם ההיזק רק מחמת שיגבה בו המלוה והיזק זה עדיין לא נעשה וא"כ בנ"ד נמי כיון דבאמת הפס"ד רק חספא בעלמא הוא בדיני ישראל רק עיקר הגרם היא מה שילך עמו בערכאות וזה ההיזק אינו נעשה מיד גם הוא מבואר בסי' שפ"ח דאם אומר לאחד לך מסור פטור ולדעת הש"ך ז"ל שם דגם במוחזק למסור נמי פטור וא"כ הכ"נ בנ"ד כיון דע"פ דיני ישראל הוא פטור מתביעות הפס"ד זה שהרי יכול לטעון לא כך פסקתם והוא חספא בעלמא וא"כ אף אם אמרו לו הדיינים בפי' לך ותבע אותו בערכאות פטורים דאולי [לא] ילך דדברי רב וכו' והוי ממש כדין הנ"ל בלך ומסור דפטור וא"כ שוב חייב שמעון לשלם לראובן המנה וגם הא בערכאות ג"כ עדיין אין להזיקו ברור דעד עתה עדיין לא פסקו הערכאות הדין עם מי ואם הי' איש משפט בדיניהם לא היו יכולין הערכאות לנגשו כלל ולכן לא ברי הזיקא בזה שהלך בערכאות ול"ד למסור דמקלי קלי'. ועוד נראה בעיני דאף אי נימא דא"נ שמעון לבטל הפס"ד ונמצא שהדיינים גרמו לו היזק בפסקם זה וחייבים מדד"ג מ"מ י"ל דיש לפוטרם כאן ול"ד לעדים שחתמו שטר [בשקר] כי הנה לכאורה קשה לי גבי שליש שעשה שלא כדין מבואר בש"ך סי' נ"ו שחייבים לשלם לכאורה לפי מה דמבואר בגיטין [דף ס"ד] הטעם דשליש נאמן משום דהמני' וכן הסכימו כל הפוסקים דהטעם הוא דאף אם אמת שלא כדברי השליש מ"מ הא המני' מתחלה דאם יעשה כן ויחזור לחבירו מוחל הוא לחבירו או נותן לו במתנה באופן המועיל וא"כ מה גרם לו זה השליש הא הוא בעצמו נותנו לחבירו אך באמת י"ל דההיזק הוא כיון שלא נתן הוא לחבירו רק עפ"י אמירתו ואם אי' אומר האמת לא נתנו כלל וא"כ גרם לו ההיזק בשקרו שעי"ז מוכרח הוא לתתו לחבירו ושפיר מיקרי גרמי דגורם לו בדיבורו ובמעשיו ליתן לחבירו בחנם. ולפ"ז שפיר מיושבים היטב דברי הרמ"א ז"ל בח"מ שבסי' (נ"ו) [נ"ה] מביא תשובת הרשב"א ששליש שהחזיר שטר פרוע למלוה שלא כדין פטור ובסי' שפ"ח הביא תשובת הרשב"א דאם מסר שטר פרוע לעכו"ם חייב לשלם והקשו כל האחרונים דכיון דשליש שהחזיר שטר פרוע פטור מטעם דאין ההיזק נעשה מיד רק בשעת גביית המלוה א"כ ה"נ במסר שטר פרוע לעכו"ם אין ההיזק נעשה מיד רק בשעה שיגבה אותו ולפ"ד א"ש דבשלמא בשליש י"ל אם יחזור שטר פרוע למלוה הוי היזק מיד כמו בעדים שחתמו שקר וכמ"ש באו"ת רק דעכ"פ פטור השליש דהא בשעה שהשליש בידו המני' דאם יחזרו למלוה יהא בתוקפו והאיך יכול לעשות זה הלא יהי' שטר שנמחל שיעבודו וכנ"ל ע"כ דכוונתו דאם יחזירנה השליש להמלוה יהי' המעות ראשונה מתנה והשטר ישאר בתוקפו דכן אמרינן בשליש דכיון דהאמינו כוונתו שמה שיאמר יהי' באופן המועיל כמבואר בסוג' וא"כ מש"ה שפיר פטור השליש דעל מה שהחזיר השטר פטור דהא באמת השטר הוא בתוקפו עתה ואינו פרוע כלל ואין לחייבו כנ"ל כיון דאם הי' אומר השליש אמת אז יהי' השטר באמת בטל מ"מ לא מקרי זה גרמי רק מניעת ריוח דבאמת עתה הוא השטר טוב רק שהשליש גרם לו שלא יהי' נמחל זה גרמא בעלמא היא שאינו רק מניעת ריוח ואף שזה הוא גרמי שגרם לו שיתהוו המעות הראשונות מתנה ולולי דיבורו היו המעות שלו וזה היזק ממש הוא דז"א דמ"מ פטור דמבואר בסי' שפ"ו שצריך שיהי' נעשה ההיזק באותו דבר ואם אינו נעשה ממש באותו הדבר לא מקרי גרמי כלל אף שנפסד ע"י ממון חבירו וא"כ ה"נ כיון שלענין מה שהחזיר השטר הוא פטור דהא באמת השטר בתוקפו לענין מה שגרם לו שיעשה המעות מתנה הרי בגוף המעות לא נעשה כלל מעשה מש"ה פטור אבל בסי' שפ"ח דמיירי באדם שאינו שליש שפיר דומה לעדים שחתמו שקר שההיזק נעשה ע"י מסירת השטר כמו ע"י חתימת העדים וכסברת האו"ת ולפ"ז בנ"ד פטורים הדיינים דהא לו יהי' כדבריו שהתנה בפירוש לדין תורה מ"מ כיון שהאמינם ומסר לידם החתימה חלקה לכתוב עליו מה שירצו ג"כ גמר בדעתו שמה שיעשו יהי' באופן המועיל. איברא דלאחר העיון הא ליתא דבשלמא בשליש שהחזיר שטר פרוע בשעת חזרה לא עביד מידי וכנ"ל דאין לחייבו מטעם שאם הי' אומר אמת הי' השטר בטל באמת דהא מ"מ זה שמסר לידו השטר בע"כ שכן קיבל עליו תיכף בעת מסירת השטר לידו שאם יעבור ויחזור השטר הוא נותן מעתה במתנה מעות ראשונות תיכף בעת מסירת השטר ליד השליש שאלולי זה א"א שישאר השטר בתוקפו דאין באפשרי שהשטר פרוע יהי' כשר אח"כ באם הי' חל