דברי חיים חלק א רכד

העיר במקור חיים [סי' תמ"ח ס"ק ה'] אין ראי' כ"כ אבל בתשו' מבואר להדיא כן ומדברי רש"י גיטין ריש השולח גבי מתנה בטילה הוא דבריו קיימין ואין ב"ח גובה ממנו משמע דהודאה הוא מטעם חיוב דאל"כ אמאי לא יגבה הב"ח ממנו אך דלזה נ"ל דודאי כ"ע מודים דהודאה מטעם חיוב רק (גם) במקום שידעינן שבודאי אינו חייב [אז] הוא מטעם קנין ומש"ה בגיטין די"ל דהוא מטעם הודאה מכבר דמהני גם שהוא חב לאחריני כמבואר בחידושי הרשב"א שם ומש"ה אין ב"ח גובה אבל לעולם י"ל דגם במקום דאינו יכול להיות מטעם הודאה מכבר שנתחייב לו מהני עכ"פ מטעם קנין אך באמת בספר בני יעקב מוכיח בראיות ברורות דדעת כל הפוסקים דהודאה הוא רק שאנו מחזיקים שכן היא ובגוונא דלא שייך זה באמת לא מהני הודאה ועפי"ז נראה דנכונים דברי הב"ש [בסי' ל"ח ס"ק ל'] כתב גבי הרי את מקודשת לי אם יש לי ביד פ' מנה דלא מהני הודאת פ' כיון דאילו באמת אין לו אין בהודאתו ממש רק דאנן אמרינן לחובתו דנאמן ע"ע לחייב ליתנו לו אבל לענין קיום התנאי עדיין הספק במקומו דילמא אין לו בידו ונמצא בעת הקידושין לא הי' לו ודלא כספר הפלאה שהשיג עליו [בק"א]

היוצא לנו מכ"ז כיון דבתשו' רשב"א מבואר להדיא דהודאה אינו קנין וכן הרבה הראשונים כתבו כן בפירוש מביאם בספר בני יעקב הנ"ל ולא מצאנו לאחד מגדולי הראשונים שיאמר דהודאה היא קנין זולת התוס' ב"ק [הנ"ל] בוודאי אין לנטות מהדבר דהודאה הוא רק בגוונא שיכול להיות כן אבל בדבר שגלוי' לכל שאינו כן אין בהודאתו ממש וא"כ לפי"ז בנ"ד לכאורה אחרי שגלוי לכל שלא הי' מגיע מעולם מהגאון החסיד ז"ל לחתנו א"כ אין בהודאה ממש. אך באמת לפי דמבואר בתוס' ב"ב גבי אבעי' דש"מ שהודה [שם דף קמ"ט הנ"ל] מבואר גם שגלוי לכל שאינו כן מהני הודאה כמו גבי איסר גיורא שהי' גלוי לכל שהמעות אינו של רב מרי ורב מרי בעצמו ידע כן אעפ"כ אהני ההודאה וצ"ל כיון דעכ"פ יכול להיות הדבר באיזה אופן רחוק שיהי' מהני הודאתו כמבואר בספר בני יעקב דאפי' בדרך רחוק אמרינן דהוי הודאה דכן הי' כדבריו יעו"ש וכן ה"נ יוכל להיות שהקנה לו מעות ע"י אחר כמ"ש כן גבי הודאה דאיסר יעוין בדבריהם ובלא"ה כי אין לנו לזוז מפסק הש"ע [סי' מ'] המחייב עצמו בדבר שאינו חייב הגם שידוע לכל מ"מ מחייב מטעם הודאה והא כבר הוכחנו דאגרת כזה הוי הודאה וא"כ שפיר התחייבו יורשי הגאון המנוח ז"ל וא"ל דמה שכתב באגרת מה שמגיע לך אין כוונתו על הודאה רק על התנאים הראשונים כדרך לשון בני אדם שקורין לזה ג"כ לשון מגיע ז"א כלל דאנן בתר לשון הודאה אזלינן וכיון דלשונו הוי לשון הודאה נתחייב בו זולת אם נוכל לתלות בטעות וכבר הוכחנו דבאדם גדול כזה לא תלינן בטעות לכן הוי שפיר הודאה וא"ל דלמא פרע חדא דהוי תוך זמנו ואפי' לדברי הש"ך בסי' ע"ח [ס"ק י"ב] גבי קונטריסים מ"מ נ"ד לא דמי כלל [לזה] דהא שלח לחתנו תמיד לאחר זמן סך מסוים ולא שייך סברא דטרוד כמבואר לכל יושר מבין גם בלא"ה הלא גלוי וידוע לכל שלא פרעו וכן היורש בעצמו יודע זאת ולכן גם על מה שעבר הזמן אינו יכול לומר פרעתי ועכ"פ יקבל בח' שחושד להמקבל מתנה הנ"ל שנפרע אבל על מה שלא הגיע זמנו בוודאי חייב לשלם ולא מהני שום דבר. ומה שטוען שדרך הגאון המנוח ז"ל שלא לחייב א"ע רק שקיבל ע"ע שלא בדרך חיוב אם יעלו סכום הנדבות לחלק חמישי ממעות הניתן לו בעד קמיעות וש"ד בוודאי אין בדבריו אלו ממש כמבואר לכל מבין דלא אזלינן בהודאה וחיוב בתר אומדנא כמבואר בתשו' מהרי"ו ומביאו בח"מ בא"ע [סי' צ' סק"א ובב"ש] הל' קידושין [סי' נ"ב סק"י ובסי' צ' סק"ד ובסי' קי"ד ס"ק י"א] וכן פסקו כל האחרונים דבדרך הודאה לא מהני האומדנא דפוסק לבתו אשר היא אומדנא גדולה כמבואר בש"ס [כתובות מ"ז] יעוין בספר בית יעקב הל' כתובות להגאון מהר"י ז"ל [בעל חות דעת בסי' צ' באהע"ז] לכן נראה ברור דחייב לשלם. ומה שטען שלא דקדק היטב בכתב ידי הסופר ז"א כלל כיון שהדברים הנ"ל המבוארים בשאלה המה סמוכין תיכף להחתימה בודאי קרא היטב ובפרט שגלוי' לכל שהגאון המנוח הנ"ל אף שהי' זקן לא כהו עיניו והי' רואה למרחוק וקרא כתבים בלא בתי עינים שקורין בריל ממרחק וגם שפיר העד שדקדק היטב וגם עדות שבע"פ הנ"ל ראי' לזה הוי כהודאה בתר הודאה. היוצא מכ"ז דלפע"ד ברור שחייב היורש לשלם ממה שהניח אביו המנוח לנכדו הנ"ל: סימן ב

נידון אשר נשאלתי בא' שנתפשר עם חבירו בעד טו"ת שביניהם ליתן סך חמשה מאות ר"כ או חלק שמינית ריוח מעסק הידוע עפ"י שיבורר הריוח והחשבון ע"י הנבררים פ' ופ' וכתבו בזה"ל הברירה ביד פ' ליתן חמשה מאות ר"כ או חלק ריוח כנ"ל בעד הטו"ת וכשיתן החשבון מחלק הנ"ל אזי לא יצטרך ליתן החמשה מאות ר"כ ובפירוש הותנה באם לא יציע פ' הנותן החשבון בזמן פ' אזי יותן דעקרעט על חמשה מאות ר"כ להצד שכנגדו והנה א' מהנבררים שבק לן חיי ולכן [טען] הנותן לומר שהוא פטור מהכל כי דעתו הי' רק ליתן חשבון מחלק שמינית וכיון שנאנס בזה שמת [אחד] מהנבררים א"כ אדעתא דהכי לא נתחייב וגם משבועה פטור כי כן הותנה בתחלה להיות פטור משבועה הגם שלא דיבר הטוען עם הנטען פא"פ אך דיבר כן בפני המתווכי' השלום שעיקר שלא יהי' ביניהם שום שבועה [ויהי' נאמן] בדיבורו הקל [וכעת] אומר שהי' היזק מהעסק כי גניבות הרבה הי' לו זה תוכן טענות הנתחייב הנ"ל והנטען טוען כיון שכן קבלת ע"ע ליתן ה' מאות ר"כ רק באם שתברר שתהי' פטור וכעת אם אין רצונך לברר בעדים ובפני ב"ד יתן החמשה מאות ר"כ ויתר טענות שביניהם אשר אין מהצורך כ"כ לגוף הענין

הנה מקודם [נראה] שלא הי' כאן רק קנין אתן שכ"כ בכתב הפשר שהברירה ביד פ' ליתן ואח"כ כ' כ"ז קבלו [כו' א"כ הוה] קנין אתן ולא מהני לדידן להוציא ממון. אמנם באמת נראה מתוך לשון הכתב שהמתווכי' הבוררים עשו זה הפשר ורק שהצדדים חתמו ג"כ לחזק הענין א"כ בכה"ג ודאי מהני פסק של הבוררים מה שאמרו תן לפ' וכו' והם קבלו בקנין לקיים הפסק של הבוררים ובכה"ג ודאי מהני הקנין דהרי היכי שמוכח שלאו קנין דברים הוא כגון במעכשיו וכיוצא מהני קנין אתן כמבואר בש"ע סי' רמ"ה וא"כ בודאי ה"נ מהני גם זה פשוט דפשרה הוי כמו מכר ובמכר כגון שמכר דבר לחבירו וחייב עצמו בקנין ליתן לו דבר פ' ודאי קנה דלא הוי קנין אתן כי זה הוא תשלומי מקחו וא"כ לא הוי זה קנין דברים כלל הגם דמבואר במהרי"ו סי' קמ"ג דשדוכין דמי למקח ואפ"ה כתב קנין אתן לא מהני [ועיין בב"ש סי' נ"א ס"ק יו"ד] המעיין שם יראה דל"כ דהוי כמקח רק לענין שהי' לו לפרש וכו' אבל בודאי אין הדבר הסכום המחייב עצמו תמורת השידוך אבל בכאן בפשרה דזה הוא חילוף מה שמוחל לו טענתו אשר עליו ודאי לא שייך קנין אתן. שנית יש לעוין האיך יכול לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם בשלמא שאר שותפין כתב הראב"ד הטעם אגב דצייתי אהדדי גמרי ומקני [עיין בחו"מ סי' קע"ו ס"ג וסי' ר"ט ס"ח] אבל בכאן שאינו רק כמחייב עצמו במתנה או תשלומי דמי הפשרה בדבר שלב"ל דודאי דלא מהני. והנה ראיתי ברמ"א [בחו"מ סי' קע"ו ס"ג] שכ' דאם קיבל למחצית שכר עיסקא וחייב עצמו בכל הריוח שבא לידו דהוי דשלב"ל אך שכ' שם דמהני הקנין ולכאורה תמוה מאד הא בדשלב"ל לא מהני קנין ושם במרדכי במקור הדין נראה דלאו מטעם דשלב"ל בא עליו דאולי הוא ס"ל דיכול לחייב עצמו בכה"ג ורק משום שהוא אסמכתא וכתב דל"מ רק אם קבל בקנין. הן אמת שדבריו תמוהים דהא לאסמכתא ל"מ קנין לדידן וגם מאי אסמכתא הוא זה הא אינו סומך על שום דבר ולפע"ד דכוונת המרדכי דהוי פטומי מילי לאסמוכי בעלמא אמר לי' שיתן לו כל מה שירויח ולכן אם קיבל בקנין מהני דנראה דלא פטומי מילי הוא רק לאמת מקיים קנינו אבל הרמ"א דאיירי לענין דשלב"ל שהביא מקודם דיעות חלוקות אם מהני בשותפי' וכ' עליו לבסוף אבל (בא' עוסק דהוי) [מי שנותן לחבירו מחצית שכר עיסקא ומתנה שיתן לו כל הרווחים שיגיעו לו כו' אינו אלא] כמתנה בעלמא ול"מ לכ"ע בדשלב"ל א"כ למה יהני קנין ואפשר לומר כוונתו קנין המועיל כגון קנין הגוף שמשעבד גופו לזה וא"כ בנ"ד שחייב עצמו ליתן ריוח בדשלב"ל בודאי ל"מ קנין. אך באמת כבר כתבתי שהוא פשר מהבוררים שפסקו כן ליתן בעד הטו"ת שביניהם יתן פ' סך ה' מאות ר"כ או שיוכל לפטור עצמו בחלק הריוח דודאי לא הוי כנותן דשלב"ל דאדרבה בזה התנאי פטור מהחיוב ה' מאות ר"כ דזה ודאי מהני ופשוט. וגם אם נאמר שאין זה דברי הבוררים רק שהם חייבו עצמם בעד הטו"ת שהי' לו לפ' עליו שיתן חמשה מאות ר"כ או הדשלב"ל בודאי נתחייב וכמבואר בקצות ובנתיבות [סי' קע"ו] ובמחנה אפרים דמחייב בעד איזה מקרה בדשלב"ל כגון שפוסק לו פירות דקל בעד מקחו שמחוייב ליתן לו דמי שווי' וה"נ ודו"ק

עתה נבא לבאר טענות פ' שטוען שהוא פטור מחמת שמת א' מהנבררים שסמכו עליו בחשבון. הנה לפי מה שהצענו לעיל שהי' זה פשר דהוא כמכר שנתחייב בעד תביעות פ' ליתן סך ה' מאות ר"כ או שיברר בחשבון עפ"י הנבררים ריוח חלק שמינית הנה גם שעתה אנוס בזה מ"מ לא נפטר מה' מאות ר"ל כי מה לו לזה לאונסו כ"ז שאינו מברר החשבון החיוב של ה' מאור