דברי חיים חלק א רכג

א"כ לפי מה שכתבנו דבאמת הוי הודאה אם ימטא לידו לבסוף כגון אם ילוה או ימחול הוי הודאה למפרע א"כ במחילה כיון שמוחל לבסוף ממילא מהני הודאתו למפרע וע"כ לא הוצרכו לסברת הרא"ש אליבא דהרי"ף דמשום שמחלק בין מכר להלואה הוכרח לחלק בין מחילה להלואה הוא אליבא דאביי (דס"ד) [דס"ל] דלא כשמואל אבל לפי מאי דקי"ל כשמואל בלא"ה לא צריך בשובר מטא לידי' משום דהוי הודאה למפרע ודו"ק ב"ה אשר הנחני בדרך אמת בסוגי' זו כי האיר ד' עיני ומצאתי בפ"י [א"ה אולי הוא בפני יהושיע חלק ה' ס"ס ל"ט] בחידושיו על הטור ח"מ ג"כ סברא זו דנחשב הודאה למפרע וכמעט כל הענין מבואר שם רק באיזה דברים אשר בארתי בסברא בהרחבת הענין יותר. היוצא לנו מכ"ז דאין להיכיח משם דרש"י ס"ל שיכול לחייב עצמו בשטר בעדים דהתם הוא מטעם הודאה הגם דלכאורה רש"י לא ס"ל כהרי"ף לחלק בין מכר להלואה א"כ ע"כ טעמו לאו משום הודאה אך באמת בפ"י שם האריך לבאר דגם דעת רש"י כהרי"ף גם כי בלא"ה יש ליישב ולומר דגם במכר עבחז"ל גם אי נימא הטעם משום הודאה וקל להבין וא"כ בנ"ד עכ"פ הוי הודאה לכ"ע יכול לחייב עצמו גם לרש"י. אך זה נשאר לנו לבאר לשיטת התוס' [שם בפ' הנושא] דס"ל דסוגי' איירי במחייב א"ע והטעם משום מקנה לו בהאי שטרא כמבואר בדבריהם שהקשו לשיטת רש"י דאיירי בהודאה מאי ראי' מייתי [בגיטין דף כ"א] מהא דערב לאחר חיתום שטרות [דאקנויא אקניתא נהלי' דאל"כ] והא בעי ספר מקנה ומאי קושי' הא איירי בהודאה ומשמע דלשיטת ר"ת ז"ל דלענין חיוב איירי אתי שפיר קו' הגמ' והא בעי ספר מקנה ש"מ דבמחייב עצמו בעי ספר מקנה וא"כ באגרת כנידן דידן דכתוב בתוכו שאר ענינים ולא נכתב לשם הקנאה ולא נתכוון המקנה להקנות ולא הקונה לקנות א"כ יש להתיישב ולומר כיון דידעינן שלא הי' חייב מעולם א"כ בזה השטר לא קנאוהו (אף) [אך] לפי מה שהוכחנו דהוי משום הודאה כ"ע מודים דלא בעי ספר מקנה אולם בגוף הדבר שמבואר בתוס' הנ"ל דבעי ספר מקנה א"כ קשה בחייב אני לך מנה הוי רק שטר ראי' א"כ במאי יתחייב ויעוין בש"ך סי' ס"ו [ס"ק מ"ו] דשטרי דידן שטר ראי' הם ורק משום דטורף ממשעבדי הוי שטר קנין א"כ בחייב אני לך מנה דאינו טורף ממשעבדי במה מחייב א"ע וכן מבואר באסיפת זקנים דחייב אני לך מנה הוי רק שטר ראי' יעוין בסי' קצ"א במכרתי ונתתי דהוי שטר קנין הוא משום דמוזכר שם קנין וגם בזה פליג הטור יעו"ש ואפשר שמטעם זה נזהר רש"י מלפרש דאיירי במחייב עצמו עכשיו דא"כ במה יקנה הא השטר הוא שטר ראי' ומיושב בזה מה שהקשה עליו דמאי פריך הגמ' מהנושא את האשה הא במתניתין לא איירי בדרך הודאה ולפי מה שכתבנו לק"מ דהא במתניתין איירי שכותב לה שמחיוב עצמו עכשיו הוי שטר קנין כמבואר בש"ך סי' ס"ו [שם] ולא קשה נמי מה שהקשה על רש"י דילמא מתניתין איירי דאמר אתם עידי דז"א דהא לר"ל דהאי שטר לא מידי היא כיון דלא חתם שמו אתם עידי לחודא לא מהני דהוי חיוב חדש ובמאי משעבד נפשי' אבל לר"י באם כותב הריני מחייב עצמי הוי שטר שפיר הוי שטר מקנה אבל בחייב אני לך מנה דהוי שטר ראי' לא מהני לחייב עצמו לכך מפרש רש"י דאיירי לענין הודאה. וליישב שיטת ר"ת צ"ל דס"ל דגם שטר שאינו גובה בו ממשעבדי מקרי שטר קנין כמ"ש הקצות בסי' ס"ו ועפי"ז יתישב דברי רמ"א ז"ל סוף סי' נ"ה דפסק בהמשליש שטרו דגובה הב"ח ולא ממשעבדי גבי מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו אם לא יבוא ליום פ' יחזיר לו שטרו והקשה הש"ך ז"ל דאמאי יקנסו שלא יגבה ממשעבדי הא הלוה לא יניח לגבות ממשעבדי [כל החוב] ועד כאן לא קאמר הרא"ש ז"ל דאינו גובה ממשעבדי רק לתירוצא קמא ס"ל דגובה כולו מב"ח דנקנה במסירה לחוד אבל לתירוצא בתרא דכוותי' קי"ל דאותיות בעי כתיבה ומסירה א"כ אינו גובה מב"ח רק מחצה לא שייך קנס יעו"ש שהניח בצ"ע ועפ"י דברינו א"ש דהנה קשה על דברי הרא"ש בנדרים [דף כ"ז ע"ב] שהקשה דאמאי יגבה מב"ח [בלא כומ"ס] וקשה עליו דאמאי לא יגבה הלא כשמוסר לו השטר גובה בו כמו כל כתב יד ונהי דנמחל שעבודו אבל מב"ח שפיר גובה ומאי שיטי' דכתיבה ומסירה בשטר שלו ע"ע וכבר העיר בזה התומים. אך באמת אתי שפיר כיון דבאמת הוא מחייב עצמו במה שאינו חייב א"כ במאי יתחייב ואי משום דקני' מני' הא הקנין לא הוה רק לסלק האסמכתא כמבואר בהכ"מ דלא כהתומים שהקשה דיתחייב מכח הקנין וזה ליתא כמבואר בכ"מ פי"א מהל' מכירה גם בלא"ה הקנין אינו רק להחזיר לו שטרו וא"כ במה יתחייב וצ"ל מכח השטר וקשה הא בעינן שטר מקנה שיהא של הנותן והכא השטר לא נפרע רק מקצתו ועדיין כ"ז שלא נפרע כל חובו הוא נקנה להמלוה כמבואר בסי' נ"ז דאין צריך להחזיר השטר כ"ז שלא נפרע כולו והואיל והוא שטר מקנה ונקנה להמלוה בתחלת הלוואה עד שיפרעו לו כל חובו א"כ במאי שוב עתה מקנהו לו הלוה מחדש חיובו של עכשיו שמחייב עצמו באם לא יבא (דא"ל דהמלוה מקנהו לו דא"כ יהא נמחל שעבודו על חצי השני שלא נפרע ולא יגבה ממשעבדי ולמה לו זה) וא"כ כיון דליכא במה להקנות שפיר הקשה הרא"ש ז"ל במאי קנה לגבות מב"ח החצי שנפרע וע"ז הוצרך לתרץ דקנהו במסירה [ולמאי דקי"ל דבעי כתיבה ומסירה הוצרך לתרץ שכן הותנה מתחלה שיהי' המעות מתנה והשטר יהי' כמקדם] אך לשיטת הרמב"ם דבאומר חייב אני לך מנה בשטר חייב גם באינו מוסר לו השטר כלל א"כ מכ"ש כשמוסר לו השטר רק שאינו שלו דהוי כחייב אני לך מנה בשטר א"כ שפיר חייב לשיטת הרמב"ם אך הרא"ש ז"ל לשיטתו דס"ל דבאומר חייב אני לך מנה בשטר פטור רק שמוסר לו שטר וכשיטת התוס' ז"ל א"כ שפיר הקשה במאי משעבד א"ע הא ליכא ספר מקנה ומש"ה הוצרך לתרץ (דנקנה בכתיבה ומסירה) [כנ"ל] אך לדידן שקי"ל בזה כהרמב"ם ז"ל דחייב אני לך מנה בשטר דחייב ולא בעי ספר כלל א"כ שפיר חייב בחצי השני וגובה מב"ח כולו ושייך חששא לענין משעבדי מש"ה שפיר פסק רמ"א דאינו גובה כלל ממשעבדי ודו"ק. היוצא לנו מכ"ז דלכל השיטות בהודה דרך הודאה דגובה מב"ח דיכול לחייב א"ע דבר שאינו חייב דרך הודאה הן אמת שמדברי התו' כתובות [ק"ב ד"ה אליבא] משמע דמש"ה נקנה בשטר חיוב חדש הואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומקני א"כ י"ל במקום דליכא הך סברא כגוונא דנ"ד לא נקנה חיוב חדש אך כבר אמרתי דבדרך הודאה שפיר קונה ובפרט לפי מאי דקי"ל בסי' מ' לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבאתם עידי לחוד יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב אך לכאורה לפי מאי דמבואר בתוס' [שם] דלא מקרי הודאה רק בגוונא שיכול לחייב עצמו מחדש. דהקשו שם בסוגיא לרש"י דאיירי בהודאה מכבר מאי הקשה הגמ' בגיטין מערב הא בעי ספר מקנה הלא איירי בהודאה מכבר ותירצו בשם מור"ם דלא הוי הודאה רק בשטר שיכול לחייב עצמו א"כ בנ"ד די"ל דלא הוי ספר מקנה גם מטעם הודאה לא מהני אך באמת זה ליתא דשאני התם דהנייר אינו שלו ולא יוכל להקנות בהקנאה לא הוי נמי הודאה אבל בגוונא דנ"ד שהנייר של המודה ורק שאינו מקנהו שפיר מהני אם הוא דרך הודאה כיון שהוא בדרך שיכול להקנותו דרך חיוב אם יקנה לו הנייר וראי' ברורה לחילוק זה מדברי התוס' עצמם שכתבו אח"ז (בד"ה) דבתרתי איירי שמחייב עצמו לאחר מתן מעות וא"ת דאינו יכול לחייב עצמו לאחר מ"מ יתחייב מטעם הודאה [ע"ש] וקשה אם אינו יכול לחייב א"ע גם הודאה לא הוי א"ו כיון דשאני הכא דאינו יכול לחייב עצמו משום דלאחר מ"מ הוי אסמכתא אבל בעלמא יכול לחייב א"ע א"כ שפיר הוי הודאה דהי' קודם מ"מ א"כ בנ"ד נמי כיון דיוכל לחייב עצמו בזה השטר נהי דלא הקנהו לו מהני מטעם הודאה. ואך בגוף דיני הודאה היכא דידעינן שאינו חייב צריך להתיישב בדבר כי הנה לכאורה אם נימא טעמא דהודאה בע"ד כמאה עדים דמי א"כ בדבר הגלוי לכל דאפי' עדים אינם נאמנים [כמבואר בתו' יבמות פ"ח ע"א ד"ה אתא גבר'] גם הודאת בע"ד לא מהני. ובאמת גבי הודאה דאיסר [גיורא בב"ב דף קמ"ט ע"א] מבואר שם בתוס' [ד"ה ואי ועיין שם בדף מ"ד ע"ב ד"ה דלא] דאפי' בידוע שאינו כן מהני ההודאה והנה הקצות [הנ"ל] רצה להוכיח דהוא מטעם קנין ולכאורה משמע כן ברשב"ם ב"ב ד' קכ"ח [ע"א] ד"ה אינו יכול וז"ל וכמאן דאודי לי' (שעבודו) [שהוא עבדו] של זה שנשבע אלמא דס"ל דטעמא דקיבל עליו קרוב או פסול דאודי לי' וכו' הוא מטעם הודאה ובגמ' סנהדרין ד' כ"ד [ע"ב] איתא וצריכא דאי תנא תולה בדעת אחרים בהא קאמר ר"מ משום דלא גמר ומקנה וכו' אלמא דהודאה כהקנאה הוא וכן משמע מדברי התוס' ב"ק ד' ק"ד ד"ה אגב וכבר העיר ע"ז הקצות [בסי' קצ"ד] אך מאי דתירצו שם על ההוא דפרק הזהב [דף מ"ו ע"א] דהי' עומד בגורן דמשני הגמ' דלית לי' ארעא וקשה דלקני לי' באודיתא ותירצו דאי לית לי' ארעא לא הי' קרוין מעותיו מדאורייתא אבל לענין לגבות למה לא יגבה ע"כ ודבריהם אינם מובנים דבקיצור הו"ל לפרש דזה הוי רק קנין דרבנן ואולם באמת דכיון דהוי קנין דרבנן מחויב מן התורה לתת לו משום הן שלך [יהי'] צדק דבמתנה מועטת מחויב ליתן רק במתנה מרובה מותר לחזור משום דלא סמכה דעתי' [כמבואר בח"מ סי' ר"ד] וכיון דהוי קנין דרבנן ממילא סמכא דעתי' וחייב ליתן מדאורייתא רק דמ"מ אינו יכול לפדות בהן המעשר כיון שאינו רק חיוב אבל המעות אינו שלו וכן מורין כמה מקומות בש"ס דהודאה מטעם קנין אולם ברשב"א בתשו' מביאו הב"י [בח"מ] סי' רנ"ב דכתב בהדיא דהודאה אינו קנין כלל הגם דמחידושי קידושין [דף כ"ו] אשר