דברי חיים חלק א רכב

חנם דמה"ת נעשה מחלוקת אשר לא נשמע בפירוש. וכן מבואר באס"ז [בכתובות דף ק"א] לפי שיטתו שם כי זה טעמא דר"ל דאינו יכול לשעבד עצמו בשעבוד במה שאינו חייב הגם שיכול למכור אבל לשעבד אינו יכול עיי"ש וא"כ י"ל דלרש"י ז"ל גם ר' יוחנן ס"ל כן ומש"ה מפרש רש"י ז"ל פלוגתתן דוקא בהודה [שחייב לו] מכבר ולא קשה על רש"י דא"כ מאי פריך הגמ' ממשנתינו דהנושא את האשה ופסק לזון את בתה הא בכאן איירי דמחייב עצמו זה ליתא די"ל דגם במשנתינו איירי בהודה שקיבל ע"ע לזון בת אשתו משום שנשא אמו בתורת חיוב גמור ושכירות והוי הודאה גמורה כמבואר באס"ז וגם מכתב לכהן חייב אני לך (מנה) [ה' סלעים] פריך הגמ' שפיר דהנה לפמ"ש הטעם דאינו יכול לחייב עצמו מחדש הוא משום שאינו יכול לעשות שעבוד ע"ע אבל גבי כהן דכבר משועבד מהתורה בוודאי יוכל לחייב עצמו ליתן השעבוד אשר עליו מה"ת להכהן אשר נראה בעינו ושפיר הוא משועבד לו והוי כמו שמוכר או נותן לו וקרי קנין גמור ולא שעבוד דמשועבד הוא בלאו האי שטרא מה"ת ומש"ה פריך הגמ' שפיר לר"ל דוקא דלר"י יכול לחייב עצמו כיון דבלא"ה יש עליו חיוב ושעבוד לתת לאיזה כהן ושפיר יכול לחייב עצמו לתת לזה דוקא אבל לר"ל דזה אינו שטר כלל במאי מחייב עצמו הא איני שטר כלל ומתרץ הגמ' דבאמת אינו מחויב מכח השטר רק מכח שמשועבד לו מה"ת זולת השטר [והשטר אינו רק שמברר לו כהן] ופריך הגמ' א"כ אמאי אין בנו פדוי דבשלמא לר"י דהחיוב עליו השתא מכח השטר א"כ שפיר דאין בנו פדוי דהא מה שנותן עתה הוא עבור השטר שנתן עליו ואין פודין בשטרות ומש"ה אין בנו פדוי ואפ"ה חייב ליתן לו משום שהתחייב לו בשטר ואלימא מלתא דשטרא אבל לר"ל שטר כזה אינו כלום ואין מחויב ליתן לו רק מכח השעבוד ואמאי אין בנו פדוי ומתרץ כדעולא ומתורץ בזה קו' התוס' ד"ה כדעולא שהקשו וכי לא ס"ל לעולא כר' יוחנן ולר' יוחנן בלא"ה א"ש מה שאין בנו פדוי ולמה לי' לעולא לחדש גזרה ולפמ"ש א"ש דבאמת אין אדם יכול לחייב עצמו בחיוב דבר שאינו חייב ורק בכאן הוי כמקנה לי' הטובת הנאה וממילא מחויב ליתן לו. אך כ"ז למ"ד טובת הנאה ממון. אבל עולא גופא דס"ל בקדושין דטה"נ אינו ממון ולא נקנה כלל בשטר וחיוב חדש במה שאינו חייב לא מהני א"כ לדידי' השטר לא מעלה ולא מוריד מידי דבשלמא לר' יוחנן דס"ל טה"נ ממון א"כ הוי כהקנה לו בשטר זה הטה"נ [דהוא דבר מסוים] ושוב ממילא חייב ליתן לו מכח השטר דאלימא לדידי' שטרא כהאי מש"ה אין בנו פדוי. אבל לעולא דטה"נ אינו ממון וחיוב חדש לא יוכל לעשות ע"ע ולא נשאר רק שעבוד דמה"ת המשועבד מבלעדי השטר והשטר אינו רק לברר לו כהן כמו לר"ל. אבל אין שום חיוב בזה השטר כמו לר"ל מש"ה הוצרך לחדש גזירה שמא יאמרו ודו"ק. והמעיין באסיפת זקנים במהדורא קמא של רש"י יראה שדברי נכונים בזה. (והנה באמת יש מקום לומר לפי מה דמבואר בתוס' הנושא דהחיוב נקנה בשטר כמבואר בדבריהם ד"ה)

היוצא מדברינו שיש לתרץ דברי הדרישה אשר הבין דברי רש"י ז"ל כפשוטן [דהיכא] דאינו יכול לחייב א"ע חיוב חדש אשר אינו חייב גם הודאה לא מהני כנ"ל. אולם כבר הקשה ע"ז התומים מהא דעבחז"ל אלמא דיכול לעשות ע"ע חיוב חנם. ובאמת יותר יש להוכיח זה מדברי רש"י בכתובות י"ט ע"ב ד"ה עדים שכ' וז"ל יזה שעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפי' לאחר זמן וכו'. אך באמת י"ל דשם איירי בדרך הודאה שכ' ע"ע שלוה מפלוני מנה אך באמת זה אינו הודאה כלל דא"כ ל"ל מטי לידו דוקא [וכדאמרי' בב"מ די"ג] א"ו דזה אינו הודאה רק שכ' ע"ע שטר ללות לכשיצטרך אך זה י"ל כיון דלאחר כן באמת לוה ההודאה דלמפרע שפיר הוי הודאה להתחייב בו מאז כמו שמבואר גבי הלואה אחר הודאה שמצטרפי' ומפרש בסמ"ע סי' כ"ט דא"צ לתבוע שני המנות משום דאמרינן דהודה כדי שילוהו לאחר כן הרי דלפי דברי המלוה עצמו היתה ההודאה על תנאי שילוהו ואם לא הי' מלוהו לא הי' מתחייב בהודאה זו. וא"כ ליכא רק עד אחד שהלוהו אעפי"כ אמרינן כיון שעכ"פ הלוהו ממילא ההודאה למפרע טובה והוי הודאה כן נמי הכא ניהו דהודאתו הי' על סמך שילוהו מ"מ אם לוה שפיר הוי הודאה דלמפרע להתחייב בו מאז עיין בנתיבות המשפט [סי'] פ"א מה שמתרץ דברי הש"ך בשיטת בעה"מ מש"ה כתב רש"י שם דיכול להתחייב משום הודאה דהוא דרך הודאה אבל לחייב עצמו י"ל דגם לרש"י בשטר אינו יכול להתחייב דלא כתומים. ועפ"י הדברים הללו מיושבים היטב דברי הרא"ש בב"מ דף י"ג וז"ל ומ"ש רב אלפס וגם מה שכתוב בשטר הקנאה שטר שיש בו קנין לא ברירא לי מה חילוק יש בין יש בו קנין לאין בו קנין כיון שכתוב בשטר פ' ליה מפלוני מנה נשתעבדו נכסי לוה למלוה אף בלא קנין דשד"א שכל מה שאדם חייב נכסיו משועבדים לפרוע כו' א"נ אין דעתו שיחול השעבוד עד שיבואו המעות לידו כו' עכ"ל ולכאורה דבריו מחוסרים הבנה מ"ש דגם באין בו קנין נשתעבדו הנכסים כיון שכתוב בשטר שלוה מאי מהני מה שכתוב בשטר ומה חיוב יש בזה כיון שעדיין לא לוה ואכתי ליחוש שמא כתב כו' ואתי למטרף שלא כדין כאשר כבר האריך התומים להקשות בזה אבל לפי מה שהוכחתי מדברי הסמ"ע דבהודאה שהיתה על סמך שילוהו אח"כ אם הלוהו באמת אח"כ מתחייב ע"י ההודאה דלמפרע מאז שפיר הקשה הרא"ש דגם באין בו קנין מ"מ אם ילוהו אח"כ ובפרט לפי דברי הר"ן בכתובות [פ"ב הנ"ל] דלא חיישינן כלל לשמא לא ילוה כלל רק לכתוב ללות בניסן ולא ילוה עד תשרי וא"כ שפיר משועבד בשטרא מאז ואתי שפיר דבריו דע"כ צ"ל דאין הקול יוצא כנ"ל וממילא אם משעבד מעכשיו דהקול יוצא הוי שטרא הקנאה. וגם בזה הדרך יש לישב דברי הר"ן כתובות פ"ש שכתוב בזה"ל לעולם דקא אמרי עדים אעולה לא חתומי כו' ופרש"י כו' שאומרים לא הלוהו כו' וזה שעבד נכסיו מעכשיו אם ילוה אחר זמן כו' ונ"ל שהזקיקו לומר כן דאל"ה תיפוק לי' דמשוי נפשיהו רשעים דהוי מוקדם כו' ותמה אני אכתי היכי סגי בהכי דהא מסקינן בב"מ שאין רשאים לכתוב רק או באקנייתא שמשעבד בין ילוה בין לא ילוה ואין כאן אמנה או כשמלוה עמו וראו [הלואת] המעות לרש"י ז"ל וכיון שכן בכה"ג נמי אית לסהדי למיחש דילמא כתב ללות ולא ילוה כלל ואי כתבו רשיעי ננהו ולא צריכי לדר"כ ונ"ל דהתם בשנים אוחזין למאי דשכיח חיישינן דהיינו שלא ילוה עד תשרי שהדבר מצוי כך בכל יום אבל לשלא ילוה כלל לא חיישינן הלכך כל שמפרש לוה לכשילוה ישתעבד מעכשיו כותבין אפי' בלא אקניתא ואפי' אין מלוה עמו ומכאן למדנו דין זה עכ"ל הר"ן שם והש"ך בסי' ל"ט ס"ק (מ"ב) [מ'] הניח דבריו בצ"ע דכיון דלרב אשי לא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו מה בכך שמשעבד לו מעכשיו ס"ס שטרא לא מטי לידי' עד לבסוף כו' עכ"ל ולפמ"ש א"ש דבאמת כיון דאין חוששין כלל לשמא לא ילוה כלל רק שיאחר מללוות עד תשרי עכ"פ הודאה הוא לחייב מעתה. והא דלר"א אין כותבין בשטר דלאו אקנייתא הוא משום דאין דעתו לשעבד מעתה כמ"ש הרא"ש ז"ל אבל אם משעבד בפירוש מעכשיו מהני מטעם הודאה וזה ברור לפענ"ד. ומה מאוד מתקו לפ"ז דברי הרי"ף [בפ"ק] דב"מ וכמבואר [ברא"ש כ' א'] שמחלק בין מכר להלואה דבמכר לא אמרינן דעבחז"ל דהנה הטעם דעבחז"ל לפי הנ"ל הוא אינו משום שמחייב עצמו אף שאינו חייב דהא אינו יכול לחייב עצמו גם לשיטת הרי"ף ז"ל דס"ל דיכול לחייב א"ע אפי' באתם עידי מ"מ במחייב עצמו על תנאי לא מהני כמבואר בהש"ך סי' מ"ם וא"כ הכא דאין מחייב עצמו רק אם ימטא השטר לידי' ודאי אינו חייב ורק כל החיוב הוא משום הודאה כנ"ל וא"כ כ"ז שפיר בהלואה דתיכף בשעת כתיבת השטר בניסן הודה ע"ע שמחויב לחבירו רק שההודאה היתה על סמך אם ילוהו ואם באמת הלוהו לבסוף משועבד ממילא מעת ההודאה למפרע אבל במכירה שכ' שטר ללוקח בניסן דאינו כלום כי באמת לא מכר לו כלל ואי דהודה לו שמכר הא ההודאה הוי על סמך שיקחהו ממנו ועתה כיון שמכרו לאחר אין מכירתו כעת כלום ממילא בטלה ההודאה אך בשובר דבאמת יכול למחול חובו בחנם שפיר אין צריכין לטעם הודאה רק שמחל לו למפרע על תנאי שיבא לידו מש"ה גם אם מכר השטר בינתים [בטל החוב] למפרע שהרי אדם יכול למחול חובו בדיבור בעלמא משא"כ מכר דא"א להיות בלתי שטר ע"כ הא דעדיו זכין לו בחתימתו מטעם הודאה כנ"ל ובמכר לא שייך זה. ויתישב בזה מה שהקשה הש"ך בסי' ל"ט [ס"ק ל"ט בד"ה ועוד תמי'] דהא גם בשובר בעינן מטא לידו [לדעת הרי"ף] ולפי דברינו א"ש דבאמת אין כוונת הרי"ף דשובר כשר בלא מטי לידי' רק מחלק בין מכר קרקע דלא נגמר הקנין רק אם מטי לידי' ואם מכר בינתים מה מהני דמטי לידי' לבסוף הא שטרא הוי כחספא בעלמא כיון שאינו שלו לאחר שמכרו לאחרים אבל בדבר דאיתא תחת ידו כגון מחילה אין צריכין לבא מטעם הודאה רק שמחל לו למפרע על סמך שימטא לידי' וכשימטא לידי' חל השובר למפרע ודו"ק וגם דברי הטור [שם] שכ' דאין לחלק בין מכר להלואה ואעפי"כ מחלק דבשובר לא בעינן מטא לידי' והקשה הש"ך [שם ד"ה ומיהו ק"ל] דע"כ לא מחלק הרי"ף במחילה רק משום דמחלק בין מכר להלואה אבל להטור שלא חילק בין מכר להלואה למה מחלק במחילה דלא בעינן מטא לידי' [דהא בהא תלי']. ולפי הנ"ל א"ש דהנה באמת לפי מה דקי"ל כשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול א"כ אין צריכין כלל להא דעבחז"ל אך דנ"מ אם המחילה הוא מעתה או שמתחלת מאז כגון לענין קדושין וכדומה