דברי חיים חלק א כב

בב"ש הל' גיטין [קמ"ג סקל"א] על הא באם מתנה ע"מ שלא תנשא לאבא ועברה ונשאה דהגט קיים דלא עברה על התנאי דזה אינו נישואין כלל כיון דלא תפסי בה קדושין של האב אבל במתנה שלא תנשא לזה ועברה ונשאה הגט בטל ואסורה לכל אדם והקשה הב"ש ז"ל דס"ס גם בע"מ שלא תנשאי לפלוני אם עברה הגט בטל וא"כ אין קדושין תופסין בה ולא הוי נישואין א"כ לא עברה על התנאי דזה לא הוי נשואין כמו בנשאת לאבי' ותירץ כיון דבאבא בלא"ה בלתי התנאי אינן תופסין הקדושין שפיר מקרי לא עברה התנאי דזה לא הוי נשואין כלל אבל בע"מ שלא תנשאי לפ' דקדושין תופסי' בה ורק משום התנאי שעברה עלה הוי א"א למפרע בטל הקדושין וא"כ ע"כ צריך אתה לומר דהגט בטל כדי שיבטלו הקדושין והנשואין של אותו פ' וא"כ כבר בטלה והלך הגט את"ד הב"ש ז"ל וא"כ לפ"ז נוכל לומר דהכא גבי אתנן תלי' בזה אם אמרינן דפסח בשאר ימות השנה א"צ עקירה לפי פי' המפרשים וכ"נ מפשטת הסוגי' דפסח כל תורת שלמים עליו בסתמא ורק אם ראוי לפסח בזמנו אזי סתמא לשם פסח קאי אבל אם אינו ראוי אפילו בזמנו לשם שלמים קיימו יעו"ש בצל"ח שכ' כן להדי' ולמ"ד דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה משום דסתמא קאי לא לשם שלמים עד שיקדשנה לשלמים א"כ זה הוא הנ"מ דלמ"ד דסתמא קאי לשלמים א"כ ממילא בנתן לאתנן דאז קאי ממילא לשלמים דאינו ראוי לפסח ונשאר על מה שהי' עד הנה סתמא לשלמים כ"ז שאינו ראוי לפסח וא"כ ממילא לא יוכל לחול איסור אתנן דהא אינו שלו דהוא שלמים אבל למ"ד דס"ל דבעי עקירה וכ"ז שלא נעקר שם פסח עלה שפיר חל איסור אתנן דהא ע"ע שם פסח עליו והוי ממונא דראוי ליקח חלוק ושפיר חל איסור אתנן ואי משום דכיון דנאסר וצריך ע"כ לעקור שם פסח ויהיו שלמים ולא יהי' לו (שם) [שוב] חלק זה מ"מ כיון דמה שצריך לעקור שם פסח הוא משום שנאסר משום אתנן א"כ כבר נאסר ובמה יותר וכמו שאמרינן שם בגט וא"כ לפ"ד הרמב"ם ז"ל שפסק דפסח לא צריך עקירה ומסתמא (לשמו) [לשלמים] עומד כמו שמכריע כן בצל"ח הנ"ל וא"כ שוב ממילא באוסרו לא חל עליו האתנן דהא על שלמים לא חל האתנן וסתם פסח לשלמים קיימי אבל ר"א דמוקי להברייתא (דנדרך) [דנדר] היינו למאן דס"ל דבעי עקירה וא"כ שפיר חל איסור אתנן ולזה צריך קרא (דנדריך) [דנדר] פרט לדבר הנדור ודו"ק: סימן ל

הנה מה שכתב [מו"ח הברוך טעם בדין עדל"ת פ"א] ראיה לדברי פר"ת דא"צ בעידני' ממש ממס' ביצה [דף ח' ע"ב] דאמרינן הא ל"ק בעידנא דכתיש מכסה אעפ"י שוודאי לא נכסה ממש בשעת הכיתוש עכ"ל. ולפ"ד ל"ד כלל דהתם במיתת ב"ד דמיירי הרשב"א [ביבמות דף ו'] דהמצוה היא והומת וא"כ שפיר קאמר הרשב"א ז"ל דאילו בשעת ההבערה ובישול דאז עדיין לא נתקיים והומת שהיא המצוה אבל בכיסוי ודאי המצוה אינו רק שיפזר עפר על הדם וממילא יהי' נכסה וא"כ בשעת מעשה הכתישה שכותש ע"ג הדם מקיים המצוה דוכסהו ולפ"ד זה פשוט וגם דברי הגמ' יש ליישב שם בפשיטות דמקשה הא ל"ק דבעידנא דכתיש מכסהו אלא הא קשיא הא יו"ט עשה ול"ת די"ל דזה כוונתו דהנה לכאור' קשה כיון שיש עשה לפנינו בודאי וכי מספק דלמא יכתוש יבטל המצוה ואי תימא דרבנן גזרו כן כמו בשופר וכיוצא זה ודאי ליתא דהיכן מצינו שגזרו כן גבי כיסוי ויעויין בר"ן ר"ה [רפ"ג] שאין שייך לגזור רק בשופר ולולב יעו"ש

אולם פשוט הדבר אם הי' כאן בודאי עשה הי' שייך לומר וכי מספק תבטלנו אבל לפי דעת הרמב"ם ז"ל [ה"ש פי"ג הי"ט] שכ' דעשה ול"ת דוחין העשה וא"כ יש כאן ממילא ספק אם יש כאן עשה דדלמא יכתוש ואז העשה ול"ת דיו"ט דוחין העשה ולא יהי' כאן עשה כלל אמנם זה פשוט דבעינן בעידנא וע"כ לא הי' יכול הגמ' מתחלה להקשות יו"ט הוי לי' עשה ול"ת די"ל כיון דיש כאן עשה ברור לכסות ומספק דלמא [יכתוש] באים לבטלו אל תבטל ודאי מכת ספק ואי דאם יכתוש ליכא עשה כלל ז"א דהא אינו בעידנא והלאו כבר עבר והעשה יקיים אח"כ ולא הוי בעידנא שידחה הל"ת ועשה לעשה דכיסוי ולכן פריך הגמ' מקודם [דלא הוי בעידנא וכיון דמתרץ דהוי בעידנא שפיר פריך א"כ יו"ט עשה ולא תעשה] ולפע"ד נראה ליישב קו' פ"י בביצה [דף ז' ע"ב] שמקשה על רש"י שפירש [בדף ז' ע"ב] מדמצריך ר"י דקר נעוץ ש"מ דטעמא דב"ש לא משום דעשה דחי לל"ת ומקשה הפ"י דלעולם טעמא דמתני' משום דדחי העשה לל"ת ואפ"ה חפירה אסורה דלא הוי בעידנא אבל כתישה שרי דהוי בעידנא יע"ש ולפעד"נ דהנה לכאורה קשה הא גומא הוי מלאכה שא"צ לגופא ולמה אסור לחפור אך י"ל דס"ל כמ"ד בשבת (ק"ז) [ק"ו] דמצוה מחשבו לצריכה לגופא ולפי' אסור וא"כ ל"ק קו' הפ"י ז"ל דכיון דאין האיסור מדאוריי' רק משום המצוה א"כ ידחי העשה לל"ת דהוי כמו בעידנא דזולת המצוה ליכא ל"ת כלל ומש"ה פירש"י ז"ל שפיר דר"י ע"כ ל"ל משום דחי' לפ"ז קשה מאי מתרץ הגמ' כדר"א ופי' התוס' [דף ח' ע"א] משום מלאכה שאצ"ל הא המצוה אחשבי' לצריכה לגופא וי"ל עפ"י מאי דאקדים מה דקשה בהאי סוגי' דאמר ר"י והוא שיש לו דקר נעוץ ופירש"י דהוי חפור ועומד והקשה הגמרא והא בעי כתישה ומתרץ בעפר תחוח ומקשה הא עביד גומא ומתרץ כדר"א דאמר החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור והנה הסוגי' תמוה למאד כיון דלפירש"י ז"ל הדקר נעוץ הוא משום חפירה וכיון דלסברת המקשן דגם בדקר נעוץ איכא חפירה תיכף הוי לי' להקשות דקר נעוץ נמי איכא חפירה ואמאי הפסיק בקו' דבעי כתישה וכשמתרץ לו בעפר תחוח אז הקשה הא איכא גומא והא ליכא למימר דבעפר תחוח יש יותר גומא גם דאיכא דקר נעוץ מבעפר קשה דלפי פי' התוס' לא מיירי בתיחוח לגמרי כמבואר למעיין גם קשה כיון דמותר בדקר נעוץ משום דר"א הנ"ל בלא דקר נעוץ יהא מותר מה"ט והנה הרא"ש פי' הטעם משום מוקצה וזה לכאורה אין לו שום רמז בגמ' ובפרט לפי' רש"י שפי' בהדיא משום חפירה ולכן נראה לתרץ דהנה באמת קשה לפי דברי המג"א [שי"א ותצ"ח] דמותר לשלוף בשבת דקר נעוץ במקום דלא שייך אשוויי גומות ואסור לתחוב דעושה גומא א"כ מאי פריך הגמ' הא עביד גומא הא מותר להוציא דבר התחוב גם שיתעבד גומא וכן מבואר בהדי' בשבת [דף קי"ג] שמותר להוציא העמודים ולכן נ"ל דהנה הטעם שמותר להוציא ואסור לתחוב הוא כך דבאמת מלאכה שאצ"ל מותר מה"ת והיכא שיש עוד צד היתר מותר לכתחילה כמבואר בשעה"מ הל' יו"ט והנה בהתחיל במלאכה בע"ש וגמר בשבת אינו רק מדרבנן וא"כ מלאכה שאצ"ל ג"כ דרבנן ובצירוף תרווייהו מותר לגמרי אפי' מדרבנן מש"ה מותר להוציא משום שהמלאכה התחיל מע"ש ובצירוף דהוי מלאכה שאצ"ל אך לשמואל דס"ל בשבת דבבונה חייב משום מכה בפשיט וא"כ בגומא דהוא (בשבת) [בבית] משום בונה יאסור משים מכה בפשיט דזה נגמר בשבת ולא הוי רק מלאכה שאצ"ל ולמה יהא מותר להוציא העמודים לולא הטעם דאשוויי גומות אך דז"א דהדבר פשוט כיון דהוי מלאכה שאצ"ל לא שייך כלל לקרוא בשם מכה בפטיש דזה נקרא רק על גמר מלאכה אבל זה דאינו מלאכה כלל לא שייך שם מכה בפטיש ול"ד למלאכה שאצ"ל גם דמותר מה"ת אסור מדרבנן דהוי עלה שם מלאכה רק דהוא א"צ לי' מש"ה אסור עכ"פ מדרבנן אבל מכה בפטיש ודאי לא שייך כיון דאין מלאכה כלל וזה ברור למבין ומש"ה מותר להוציא דליכא רק הבנין מהגומא דהוי בבית משום בונה וזה התחיל מבערב ומש"ה בצירוף מלאכה שאצ"ל מותר והנה לפ"ז א"ש הכא דהוי מצוה ואחשבה רחמנא למלאכה הצריכה לגופא שפיר מקשה הגמ' כיון דהוי מלאכה הצריכה לגופא שייך עלי' מכה בפטיש וא"כ גם להוציא אסור ועפ"ז א"ש מה שמקשה מקודם הא בעי כתישה די"ל דגם המקשן ידע דהוי מלאכה שאצ"ל ורק דאעפי"כ לר"י אסורה מלשחוט לכתחילה כיון דאיכא איסורא מדרבנן ומש"ה לא מצי להקשות תיכף הא גם אם איכא דקר נעוץ איכא גומא הא ליתא דאם נעוץ מעיו"ט מותר להוציא כמו בעמודים שמותר להוציא ואי דהכא הוי משום מכה בפטיש משום דהיא מלאכה הצריכה לגופא דהמצוה אחשבי' זה ליתא דאכתי לא ראוי' כלל למצוה עד שיכתוש ולכך מקשה מקודם הא בעי כתישה וכיון דמתרץ לי' בעפר תחוח דראוי' תיכף לכיסוי א"כ המצוה אחשבי' לצריכה לגופא שוב הוי משום מכה בפטיש גם בדקר נעוץ חייב משום גומא ולזה מתרץ לי' כדר"א וכפי' רש"י משום מקלקל ולזה לא אחשבי' המצוה כמבואר בשבת [דף הנ"ל] ומש"ה מותר דהוי תרתי מלאכה שא"צ לגופא ומקלקל ואי תימא המצוה אחשבי' כצריכה לגופא זה ליתא כיון דמשום מקלקל פטור וליכא שם גמר מלאכה מאי מכה בפטיש שייך ומש"ה לא [הוי] עלה שם מלאכה כלל ומותר אבל לתפור לכתחילה נהי דהוי מקלקל מ"מ ליכא רק מקלקל לחוד דאסור עכ"פ מדרבנן דמשום מלאכה הצ"ל המצוה אחשבי' ומש"ה אסור לכתוש לחפור רק כי איכא דקר נעוץ ודו"ק. וי"ל לזה כוון רש"י משום בונה ולא פי' גם בשדה משום חורש דבחרישה לא שייך מכה בפטיש והי' מותר בדקר נעוץ ודו"ק ועפ"ז מתורץ דברי הרשב"א ז"ל שפסק דאם אין לו רק דקר נעוץ ומוקצה שיותר טוב לכסות במוקצה מבדקר נעוץ דאיכא עלה שם חפירה והק' עליו דבגמ' אמרינן איפכא דפריך אי משום גומא ודאי נמי אלא כדר"א ספק נמי אלמא דמותר לחפור משום ספק כיסוי ואלו מוקצה מבואר להדיא שאסור ולפמ"ש א"ש דבאמת בגומא הוי מלאכה שאצ"ל ומקלקל שמותר לכתחלה לפ"ד